זה קרה בחברה הישראלית בתחילת שנות ה-50  וזה עלול לקרות שוב.

משפחות נקרעו, התפרקו. קהילות שלמות נחלקו לשניים. היו מכות בין החברים. הורים הפסיקו לדבר עם בניהם. אוכלוסייה שלמה עזבה מסיבות אידאולוגיות. בתוך הקיבוצים המאבק היה כה חריף, עד שמשטרה נקראה להפריד בין הניצים בתל יוסף ועין חרוד.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

אי אפשר לדבר על הרג ילדים בגדה המערבית בלי לדבר על מעצרי הילדים. אי אפשר להפריד בין הדברים, כי מעצרי הילדים הם חלק מאותה מציאות: מציאות שבה ילדים אינם מוגנים, שבה עצם היותם ילדים כבר לא מהווה חיץ מפני אלימות, הפחדה ופגיעה.

מי שמבקש להבין את מה שקורה היום בגדה, צריך לראות את התמונה השלמה. מצד אחד – אלימות הולכת וגוברת של מתנחלים, שפועלים מתוך תפיסה ברורה של דחיקה ושל יצירת מציאות בלתי אפשרית לחיים עבור קהילות פלסטיניות.

טיטי כרמל הוא מנכ"ל "הורים נגד מעצרי ילדים", פעיל חברתי ואיש טיפול. בעל ניסיון רב בעבודה עם אוכלוסיות בקצה רצף הסיכון, ובפעולה למען צדק וזכויות אדם.

בשנים הראשונות להקמתה של המדינה, היא התאפיינה בדלילות יחסית של אוכלוסייה ובמציאות בה שטח לא מפותח נתפס כמעט כאויב, כסממן לנחשלות ושממה. האתגר התכנוני הלאומי, היה בהתאם – "כיבוש השממה" וקביעת עובדות בשטח, ומכך נגזרה גם מדיניות ההתיישבות.

הקמת יישובים חדשים, בעשורים הראשונים שלפני ואחרי הקמת המדינה, הייתה דרך למימוש מטרות של קביעת גבולות המדינה המתהווה, כלי למימוש יעד של פיזור אוכלוסין, פיתוח הנגב ומימוש חזונו של דוד בן גוריון.

אסף זנזורי הוא מנהל תחום התכנון בחברה להגנת הטבע, ונציג ארגוני הסביבה במוסדות התכנון הארציים, בעיקר במועצה הארצית לתכנון ובנייה.