בימים האלה סביב ימי הזיכרון תקוע לי גוש בגרון, גוש של כאב, של פחד, של אימה, של חוסר אונים, של זעם. גוש של כ-1500 קברים חדשים בבתי העלמין, של כ-11500 פצועות ופצועים ושל 132 חטופים.
אורי (שם בדוי) איבד 15 חברים בנובה, ועוד 5 מחבריו חטופים. והוא רק בן 22. רוני (שם בדוי) בת ה-23 לא מסוגלת ללכת לבד ברחוב, היא ישנה שעה או שעתיים בכל לילה, דוחה עוד ועוד את שעת ההליכה לישון כדי לא לפגוש בסיוטים את החברים שנרצחו כשהיא התחבאה בבור, חוסה בצל שורשי העץ. ביום הם קמים לעבודה, מתפקדים כמו אריות. בלילות הם צונחים אל התהום. פוגשים את הפחד למות, את הפחד להשתגע. את הפחד להתמוסס. להיעלם.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה,
אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
בתחילת המלחמה שום דבר שקשור לממשלה ולשלטון המרכזי לא פעל ולא הצליח לעשות דבר כלשהו, הכל היה משותק או אובד עצות.
בעת ההיא , נכון היה כי גנץ ואייזנקוט וסער יירתמו למאמץ של כלל המדינה להתגבר על ההתקפה ולתארגן להתקפת נגד.
כיום – אין כבר שום תועלת לנוכחות של גנץ ואייזנקוט בממשלה או בקבינט, כי ממילא לא משתפים אותם, ואם כבר משתפים, אז לא מתייחסים לדעתם ולא מכבדים את בקשותיהם או רצונם.
אז להישאר בממשלה ובקבינט – רק בשביל " להישאר" …..זו לא חוכמה ולא אומץ ואפילו לא "טובת המדינה מעל הכל" אלא סתם המשך מיותר למשהו שהיה חשוב עד לפני כחודשיים (והיום כבר לא).
דווקא כיום, עליהם לצאת מכל מעורבות עם ממשלת ביבי, ולתת לביבי לחפור לעצמו את הבור , בשבילו ובשביל גביר וסמוטריץ'.