היום הארור של השבעה באוקטובר מצא אותי בבוסטון, עיר בה שימשתי בעבר כקונסול כללי וסטודנט והפעם בביקור אצל הבת ובתחילת מסע פגישות והרצאות.

בוסטון היא עיר שאני אוהב מאוד, אך באותו היום היא הייתה עבורי מקום מנוכר, משום שכל מה שייחלתי לו היה לחזור חזרה לישראל בשל הדאגה למדינה שלי, לחברים ולבני משפחה בקיבוצים בארי, רעים ובמנרה, שם נולדתי. דאגה מיוחדת נוספה לבן ולחתן שמייד גוויסו למילואים.

בוסטון היא עיר שאני אוהב, אך באותו יום היא הייתה עבורי מקום מנוכר. כל מה שייחלתי לו היה לחזור חזרה לישראל בשל הדאגה למדינה, לחברים ולבני משפחה בקיבוצים בארי, רעים ובמנרה, שם נולדתי

נחתתי לתוך מדינה פצועה וכואבת שלא הכרתי. הוזמנתי להצטרף לקבוצת דיפלומטים לשעבר שנוצרה במקור סביב המחאה נגד ההפיכה המשטרית, אבל הפעם התגייסה לעזרת המטה לסיוע למשפחות החטופים. הבנתי שתרומתי הגדולה ביותר תהיה ברתימת כישוריי וקשריי כדיפלומט לטובת קידום החזרתם של יקיריהם מעזה.

באותם ימים של עצב גדול הייתה גם תקווה – הרגשנו אותה בהירתמות של הישראליות והישראלים לסיוע למשפחות, למפונים, לחיילות ולחיילים. ראינו את ארגוני החברה האזרחית, שחלקם הפגינו ברחובות למען הדמוקרטיה שלנו לפני המלחמה וכונו על ידי הממשלה אנרכיסטים – מתגייסים למלא את הוואקום שהשאירה המדינה. קיווינו שגם ההנהגה שלנו תפעל להחזרת הביטחון והשקט, ולהחזרתם של החטופים.

יחד עם חברות וחברים, אנשי שירות החוץ הישראלי לשעבר, הגענו למטה המשפחות ונרתמנו לצד מאות מתנדבים מדיסציפלינות אחרות. חשבנו אז שחובתנו לגייס לצדנו את הנהגת העולם. נפגשנו עם שגרירים, מנהיגי מדינות, שרי חוץ, בכירות ובכירים, ופעלנו כדי לסייע להפיכת סוגיית החטופים לחלק מסדר היום הבינלאומי.

היו הצלחות מרשימות – הממשל האמריקאי נענה לקריאה, החל מהנשיא ג'ו ביידן, דרך סגניתו קמלה האריס, מזכיר המדינה אנתוני בלינקן, ראש ה-CIA ויליאם ברנס והיועץ לביטחון לאומי סאליבאן שהתגייסו למשימה הזאת באופן מעורר השראה.  מנהיגים ושגרירים מאירופה וגם מיבשות אחרות נפגשו אתנו ותמכו בנו והיו ביניהם כמו השגריר הגרמני בארץ ואחרים, שהפכו את הקשר עם המשפחות לחלק משגרת יומם.

נחתתי לתוך מדינה פצועה וכואבת שלא הכרתי. הוזמנתי להצטרף לקבוצת דיפלומטים לשעבר שנוצרה במקור סביב המחאה נגד ההפיכה המשטרית, אבל הפעם התגייסה לעזרת המטה לסיוע למשפחות החטופים

באותה העת, כשבקבינט המלחמה ישבו גם בני גנץ וגדי איזנקוט, היינו אופטימיים. עסקת החטופים בנובמבר גרמה לנו לחוש שיש ברכה בעמלנו, שמתחיל תהליך שיביא עמו את חזרתם של כל החטופים, אך האופטימיות התנפצה אל קרקע המציאות כשהעסקה הופסקה והמלחמה חודשה.

מאז נקפו הימים, השבועות והחודשים וככל שעבר הזמן, התחדדה ההבנה, שמרכז הקושי הוא לא רק בציניות האכזרית של חמאס, אלא גם כאן, בישראל, בממשלתה ובעומד בראשה.

חשתי שהדיפלומטיה נזנחת לטובת שימוש בלעדי בכוח, שיש בממשלה מי שמבקשים להקריב את החטופות והחטופים לטובת מימוש פנטזיות הכיבוש שלהם, וכי ראש ממשלה חלש נגרר אחריהם. הבנתי שתפקידנו הפך מלחץ על גורמים בינלאומיים שיובילו את חמאס לפשרות, לבקשה מכל אותם גורמים שיפעילו לחץ גם על ממשלתנו שלנו.

הבנתי שאנו מתמודדים – לא רק עם ארגון טרור רצחני וברברי שרצח, אנס וחטף אזרחים, אלא גם עם ממשלה שבין חבריה יש מי שמקדשים את האדמה על פני החיים. שרים, אשר המלחמה שקרעה את המדינה, הייתה עבורם סימן לתחילתה של הגאולה. הבנתי שהם לא יאפשרו שום הסדר, אשר יחד עם שחרור החטופים יביא עימו גם את הפסקת הלחימה ואת נסיגת צה"ל מרצועת עזה.

חשתי שהדיפלומטיה נזנחת לטובת שימוש בלעדי בכוח, שיש בממשלה מי שמבקשים להקריב את החטופות והחטופים לטובת מימוש פנטזיות הכיבוש שלהם, וכי ראש ממשלה חלש נגרר אחריהם

עם חלוף הזמן, בזכות פעולת סיזיפית של המשפחות וצוותים אחרים במטה, השתנתה דעת הקהל בישראל, וכבר זמן רב רוב הציבור בישראל מעדיף עסקה, למרות המחיר של שחרור מחבלים והפסקת המלחמה. לממשלה אין מנדט ציבורי בהתנגדותה לעסקה.

משך זמן רב המטה ניסה בכל כוחו שלא להפוך את סוגיית החטופים למחלוקת פוליטית, אבל שופרות הממשלה הפכו את הדרישה הכה טבעית – לעשות הכל לשחרור החטופים – למסר חתרני, שכביכול פוגע במאמץ להשיג את אשליית הניצחון המוחלט.

השנה האחרונה החלה במחדל נורא, אך במהלכה הוכיח צה"ל את כוחו ועוצמתו. חמאס ברצועת עזה הובס, אך מטרות המלחמה לא יושגו לעולם, כל עוד החטופים לא יחזרו.

מדינת ישראל לא זקוקה למסדרון פילדלפי או לציר נצרים כדי להגן על אזרחיה, היא חזקה מספיק גם בלעדיהם, אבל השארתם של החטופים למות בשבי האויב תהיה מכה אחת יותר מדי לחברה הישראלית השסועה והכואבת.

למען החטופים ובני משפחותיהם, שרבים מהם למדנו להכיר, להתאהב בהם ולהעריץ את עוצמתם ונחישותם להחזיר את אהוביהן הביתה; למען הסולידריות בחברה הישראלית, למען השפיות שלנו, עלינו להמשיך לפעול, לדרוש ולקדם את חזרתם, מול ממשלתנו ומול ממשלות העולם.

המטה ניסה בכל כוחו לא להפוך את סוגיית החטופים למחלוקת פוליטית, אך שופרות הממשלה הפכו את הדרישה הטבעית לעשות הכל לשחרורם – למסר חתרני, שכביכול פוגע במאמץ השגת אשליית הניצחון המוחלט

עלינו להיות קול ההיגיון, החמלה והאנושיות, אל מול קולות הכיבוש ואחרית הימים, המבקשים להקריב את בנותינו ובנינו, את ההורים והאחים שלנו, על מזבח הפונדמנטליזם הלאומני שלהם. לחטופים אין זמן, והעסקה יכולה לסייע לנו לא רק להחזיר אותם – אלא לסיים את הסכל של כל כך הרבה ישראלים, עזתיים ולבנונים. עכשיו הזמן לפעול.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.