בחודשים האחרונים מתנהל ויכוח ציבורי באשר לניסיון להגיע להסכם על שחרור החטופים – המכונה "עסקה". שאלת המחיר נמצאת בלב הוויכוח. המתנגדים לעסקה מדגישים את הסיכון העתידי הכרוך בשחרור מחבלים ובהפסקת הלחימה. המצדדים בעסקה שמים דגש על החובה המוסרית כלפי האזרחים שנחטפו.

הדיון יתבסס על מספר הנחות יסוד:

• האמנה בין האזרחים למדינה הופרה. המדינה הוקמה להגן כדי על שלומם וביטחונם של האזרחים מפני כל תוקפנות אלימה. הממשלה וכוחות הביטחון כשלו בכך. יש התולים את הסיבה העיקרית לכך באסטרטגיה שהובילה הממשלה כי חמאס הוא "נכס" והרשות היא "נטל". אסטרטגיה זו נחלה כישלון חרוץ.
• החטופים לא מצויים בבתי כלא של מדינות מערביות. הם נחטפו על ידי ארגון טרור שמחזיק אותם בתנאים לא אנושיים ומתעלל בהם.
• בשל תנאי הכליאה האלה ובשל הפעולות הצבאיות של צה"ל – חיי החטופים הם על זמן שאול. כל יום שעובר מעלה חשש לחייהם.

מכאן מוטלת חובה עליונה לעשות כל מאמץ לשחרור החטופים.

החטופים לא בבתי כלא במדינות מערביות. הם נחטפו בידי ארגון טרור שמחזיק אותם בתנאים לא אנושיים ומתעלל בהם. בשל תנאי הכליאה האלה והפעולות הצבאיות של צה"ל – חיי החטופים על זמן שאול

אלה שמתנגדים לעסקה טוענים, כאמור, שהמחיר שדורש חמאס גבוה מדי. בלשונם: לא נסכים "לעסקה מופקרת". בהנחה שהטיעון שלהם ענייני וטובת העם לנגד עיניהם ולא טובת שלמות הקואליציה, הייתי מציע לשאול אותם מספר שאלות:

• האם, לשיטתכם, החובה של המדינה לשחרור אזרחים שנחטפו גדולה יותר מאשר חובתה לשחרר חיילים שנשבו? הרי מחויבותו של החייל היא להגן על האזרחים והוא אמור לקחת בחשבון שהוא עלול להיהרג, להיפצע או ליפול בשבי.אם התשובה היא כן, האם הכישלון להגן על חיי האזרחים נלקח בחשבון ויוחס לו המשקל המתאים בחישובי עלות-תועלת אותם ערכתם?האם גם המחיר של שבירת אתוס הערבות הדדית על כל ההשלכות העתידיות הפוטנציאליות על שיעור ההתנדבות ליחידות קרביות ועל המשך החיים בארץ של הדור הצעיר נלקח בחשבון בשיקולי העלות-תועלת?
• האם הסכנה עליה אתם מתריעים משחרור מחבלים ומהפסקת הלחימה אינה סכנה תיאורטית והסתברותית, שכן היא יכולה להתממש או לא, ותלויה במוכנות הצבא וגופי המודיעין, בעוד לחטופים יש שמות ופנים והסכנה לחייהם היא ממשית? את חידוש הלחימה אפשר לבצע בעתיד, אם יהיו הצדקות לכך, בעוד החטופים עלולים שלא לשרוד.

*  *  *

יש גישות רבות בפילוסופיה של המוסר אליהן ניתן להתייחס בהקשר לנושא החטופים. אציין רק את מקצתן.

בגישה של עמנואל קאנט – קבלת כללי מוסר מותנית בהיותם כלליים וחלים על כולם. בהקשר זה הייתי שואל את מתנגדי עסקת החטופים האם היית מוכן להחיל אותו עיקרון על כולם. כלומר, אילו אתה או בן משפחתך הייתם חטופים, האם עדיין היית מתנגד לעסקה?

לפי קאנט – קבלת כללי מוסר מותנית בהיותם כלליים וחלים על כולם. הייתי שואל את מתנגדי העסקה – האם היו מוכנים להחיל את אותו עיקרון על כולם, והאם היו מתנגדים לעסקה גם אם הם או יקיריהם היו חטופים

בגישה של דיויד יום – מקור ההכרעה המוסרית הוא ברגש. ידיעת כל העובדות עדיין אינה מספקת תשובה כיצד לנהוג ונשאלת השאלה אם ההתנהגות ראויה לגנאי או לשבח. הרגש הוא שמוציאנו מהאדישות, והוא זה שיכול לעורר בנו תחושת הוקרה או סלידה.

פרופסור ישעיהו ליבוביץ' ראה אף הוא את המוסר כיחסי, שנובע מהכרעה ערכית של האדם. הכרעה זו מבטאת את רצונו של האדם, ואינה מתחייבת משום מידע שסופק לו.

כאשר תיאר את מטרותיה ומשמעותה של מלחמת העולם השנייה, הביא ליבוביץ' כדוגמה את  אלינור רוזוולט, שהכריזה כי זוהי מלחמה למען הערכים האנושיים העליונים ולמען הטוב האנושי העליון — שהוא קיומו של עולם שבו תובטח כוס חלב כל יום לכל ילד בלא הבדל גזע, לאום, דת או מעמד.

לעומתה אדולף היטלר הכריז שזוהי מלחמה למען הערכים האנושיים העליונים ולמען הטוב האנושי העליון — שהוא שלטון הגזע הארי בעולם, בעוד הגנרל היפני הידקי טוג'ו הכריז שזוהי מלחמה למען הערכים האנושיים העליונים ולמען הטוב האנושי העליון — שהוא המוות למען הקיסר והכבוד.

*  *  *

אנסה להעריך את הרגשות המרכזיים העומדים בבסיס הוויכוח על עסקת החטופים:

• תומכי העסקה מדמיינים את הקושי והסבל הנורא בו מצויים החטופים. הם חשים אחריות להפעלת מרב המאמצים להקל על סבל החטופים ובני משפחתם, גם במחיר יקר של שחרור מחבלים והפסקת הלחימה.
• הרגש העיקרי המלווה חלק ממתנגדי העסקה, למשל את איתמר בן גביר ותומכיו, הוא רגש הנקמה באויבים ושיקום התדמית של היהודי הגלותי החלש. ומכאן הצורך להפגין "עצמה יהודית". הכוח מבחינתם הוא הפתרון לכל הבעיות. ומה שלא הולך בכוח ילך עם יותר כוח. הסכם מדיני יכול להתפרש על ידם כחולשה וככניעה. הם מתעלמים מכך שאנחנו מדינה עם עוצמה צבאית אדירה, על אף הכישלון בשבעה באוקטובר. לגישתם המלחמה יכולה להימשך עד סוף הדורות. בנוסף, רגשות משיחיים של חידוש התיישבות יהודית בעזה משפיעים אף הם על ההתנגדות להפסקת הלחימה.
• הרגש העיקרי המלווה את ראש הממשלה, על פי המיוחס, הוא החשש מאי שרידות פוליטית.

הרגש העיקרי המלווה חלק ממתנגדי העסקה הוא רגש הנקמה באויב ושיקום תדמית היהודי הגלותי החלש. מכאן הצורך להפגין "עצמה יהודית". הרגש העיקרי המלווה את רה"מ הוא כנראה החשש מאי שרידות פוליטית

כלומר, לגישתם של יום וליבוביץ – הרגש או רצונו של אדם הם המניעים העיקריים להכרעה הערכית. הרציונליזציה לאותה הכרעה ערכית, אם קיימת, באה לאחר מכן. אם כן, אין פלא שמי שפחות מכוונים רגשית לסבל החטופים ויותר להמשך הלחימה ולשרידות הקואליציה – לא "הצליחו" להביא לעסקת חטופים.

הרציונליזציה כאילו הלחימה תביא לשחרור החטופים, על אף כל העובדות בשטח שהפריכו זאת – נועדה, אם כן, להצדיק רגשות אחרים, ולא אמפתיה לסבל החטופים ומשפחותיהם.

הפילוסוף עמנואל לוינס היה, להערכתי, מסכים עם גישתם של דיויד יום ושל ליבוביץ' לגבי הסובייקטיביות של ההכרעה הערכית, אך בהיותו פנומנולוג שבוחן תופעות – היה מבקש מאתנו לגבש את ההכרעה הערכית רק לאחר שנסתכל על הפנים של החטופים.

לגישתו, הפנים אינם אובייקט. הפנים הם התרחשות. אני מדמה את לוינס מבקש מאתנו "תסתכלו על הפנים של החטופים ותדמיינו את ההתרחשות שעוברת עליהם". לוינס מדמה את ההתרחשות של הפנים לזרימה:

"פכפוך זה של האינסוף, או פנים" ("כוליות ואינסוף", עמ' 170).

ועוד הוא כותב שם:

"האנושות כולה, בעיניים המביטות בי".

זוהי האנושות כולה המביטה בי דרך פניו של האחר. אנושות המייצגת את אינסוף האנשים שחיו לפניו ואת אינסוף האנשים שיחיו אחריו.

בהכרעה ערכית, לפי יום וליבוביץ, הרציונליזציה, אם קיימת, באה לאחר הרגש. אין פלא שמי שפחות מכוונים רגשית לסבל החטופים ויותר להמשך הלחימה ושרידות הקואליציה – לא "הצליחו" להביא עסקה

לא לחינם נאמר במשנה:

"לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא".

הפנים מבטאים את השבריריות והפגיעות האנושית המשותפת לכולנו. הפנים של החטוף מצוות עלינו לסייע לו להיחלץ מהמצוקה והסבל הנוראיים בהם הוא שרוי. זהו ציווי אתי ולא ציווי כוחני. זהו ציווי הנובע, כאמור, מהפגיעות האנושית המשותפת לכולנו. זוהי תחושת האחריות שמוטלת עלינו לנוכח פני האחר. וכך כותב לוינס:

"העירום האנושי….קורא לי, מכוח סמכות מוזרה, מצווה ובלתי- מזויינת, דבר ה' ודבור בפנים האנושיות".

לגישתו של לוינס האתיקה היא הדת האמיתית. חבל שחלק גדול מהגורמים הדתיים בקואליציה מייצגים את היהדות הפורמלית, הטקסית, ושכחו את רוח היהדות של מוסר הנביאים ואת מצוות פדיון שבויים שעליה נאמר:

"והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי" (ירמיהו ט"ו, ב).

ואמר רבי יוחנן:

"כל המאוחר בפסוק זה קשה מחברו, ששבי קשה מכולם שהשבוי הוא ביד השובים אותו לעשות בו כל חפצם, מיתה או רעב".

הפנים מבטאים את השבריריות והפגיעות האנושית המשותפת לכולנו. הפנים של החטוף מצוות עלינו לסייע לו להיחלץ מהמצוקה והסבל הנוראיים בהם הוא שרוי. זהו ציווי אתי ולא ציווי כוחני

אני מצטרף לקריאה להשבת החטופים לאלתר.

ד״ר אלדד שידלובסקי, מרצה לכלכלה ושוק ההון במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.