בת 87 וחצי, סופרת לילדים, למבוגרים ומאיירת. אם לשני בנים. חיה עם יאיר לין, בן זוגה מזה עשרים שנה, במרכז תל אביב. היא ילדה נצחית, ניצולת השואה שלא הצליחה להכריע את רוחה.
המלחמה הנוכחית ייבשה את מעיין הדמעות היומיומי שלה, בעיקר לאחר הירצחו של חברה הקרוב אלכס דנציג ז"ל בשבי חמאס. היא הולכת להפגנות למרות שהיא יודעת שהן לא באמת משנות, זועמת על חצי העם שמפרנס את חציו השני וחושבת שמרד מיסים של האזרחים משלמי המיסים, יוכל להזיז פה משהו.
מה שלומך?
"בראש ובראשונה, אני שרויה במעין תוגה עמוקה, אכזבה נוראה וחרדה מנטישה. זאת החרדה הכי משמעותית שלי, מילדוּת. אם אעשה איזו רטרוספקציה, אז קודם הקומוניזם נטש אותי, ההורים שלי מתו ונטשו אותי, בעלי זיגי ז"ל מת ב-1997. הילדים שלי עזבו את הארץ.
"שלוש חברותיי הקרובות מתו. חבר טוב וקרוב שלנו, אלכס דנציג מניר עוז, היה חטוף ומת במנהרות חמאס ויובל זילבר, בנו של החבר הכי טוב של הבן שלי – נהרג בשבעה באוקטובר"
"שלוש חברותיי הקרובות מתו. חבר טוב וקרוב שלנו, אלכס דנציג ז"ל מניר עוז, היה חטוף ומת במנהרות חמאס ויובל זילבר ז"ל, בנו של החבר הכי טוב של הבן שלי – נהרג בשבעה באוקטובר".
![אלכס דצניג ז"ל, שנחטף מקיבוץ ניר עוז בשבעה באוקטובר ונרצח בשבי חמאס (צילום: משרד החינוך)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2024/12/alex-1.jpg "אלכס דצניג ז"ל, שנחטף מקיבוץ ניר עוז בשבעה באוקטובר ונרצח בשבי חמאס (צילום: משרד החינוך)")
ולמרות זאת, עלי לציין שאת נראית לגמרי חיונית.
"הזקנה היא הדבר הכי צעיר בחיי".
תסבירי.
"כי היא חדשה בשבילי. מי בכלל חשב שאזדקן? אבל ככל שאני מזדקנת, אני מגלה שיש גילנוּת, שהיא תסביך נגד זקנים, כמו גזענות. גם את התפעלת מהישיבה המזרחית שלי על הספה. כלומר, החברה שלנו שבויה בסְכֵמָה שלפיה – אם מישהו זקן, הוא בטח ככה וככה.
"בלילות, יאיר ואני יוצאים לסיבוב. אנחנו יורדים בשדרות בן ציון, וצועדים על רחוב קינג ג'ורג' עד אלנבי ובדרך עוברים בגן מאיר. לפעמים אנחנו מתיישבים לנוח על ספסל וכל מי שסביבנו יכולים להיות הנכדים שלנו ותמיד מישהו אומר, אוי כמה שאתם חמודים. כאילו זה הישג שאנחנו עוד חיים, הולכים על שתי רגליים, דברים שנראים לי לגמרי טבעיים.
"פתאום אנחנו תופעה. סנסציה. יאיר כבר בן 90 ואנחנו עדיין משתעשעים בכיף אחד עם השנייה. באופן דומה, אנשים חושבים שאם את ניצולת שואה, את אמורה ללבוש שמלה שחורה קרועה ולהסתובב עם אפר על הראש"
"פתאום אנחנו תופעה. סנסציה. יאיר כבר בן 90 ואנחנו עדיין משתעשעים בכיף אחד עם השנייה. באופן דומה, אנשים חושבים שאם את ניצולת שואה, את אמורה ללבוש שמלה שחורה קרועה ולהסתובב עם אפר על הראש".
את חושבת על המוות?
"אני חושבת הרבה מאוד על המוות ומנסה להיות נינוחה וכנועה מולו, במובן הטוב של המילה כנועה. כלומר, לאמץ איזו תחושה סטואית ביחס אליו. דבר אחד אני מאוד רוצה: בהיותי גוועת – כשם ספרו של וויליאם פוקנר שתורגם משום מה לשם: "בבוא מותי" – אני רוצה שיחזיקו לי את היד כל הזמן.
"כבר סידרתי לעצמי להיקבר בקבר של בעלי, גם מטעמים אקולוגיים. כבר פניתי לחברא קדישא והפקידה עם הטורבן על הראש אמרה שיהיה בסדר. ובנוגע לטקסיות, ביקשתי אשכרה הלוויה יהודית עם רב, חזן וקדיש. ככה אני רוצה. זה חשוב לי כמו שחשוב לי לענוד מגן דוד".
לענוד את היהדות כפעולת נגד לילדותך בשואה?
"אני רוצה להגיד לך משהו בקשר לילדוּת בשואה: אחד הדברים שמאפיינים ילדים הוא שכל מה שקורה להם, הם חושבים שככה העולם. כילדה בשואה, חשבתי שככה הם חיים. ככה בורחים, ככה מוסרים אותך לאנשים זרים מחוץ לגטו וככה את מתיידדת עם חזירים ואווזים.
"במשך 18 חודשים חייתי כילדה נוצרייה בכפר נוצרי ואחר כך, עד סוף המלחמה, הסתתרתי במחבוא עם ההורים שלי בלבוב שהייתה אז עיר פולנית והיום שייכת לאוקראינה.
"עכשיו אני חושבת שלמרות האימה הבלתי נתפסת – שכמובן לא הבנתי כילדה כי חשבתי שככה העולם – מעולם לא חשבתי שמשהו קרה נגדי אישית. כשמישהו אומר או עושה לך משהו שמפחיד אותך, זה קטקליזם. אפוקליפסה. סוף העולם. אבל כילדה, לא חשבתי שזה סוף העולם. ככה היה העולם".
"נעשו המון מחקרים על גורלות של בני אדם שעברו אירועים ששינו אותם כליל. אבל לא נעשו די מחקרים על איך קרה שמהתופת יצאו אנשים שוחרי חיים, מוסריים ולא פחדנים"
וזה שמר עליך?
"כן. כשאני חושבת על זה עכשיו, הרי נעשו המון מחקרים על גורלות של בני אדם שעברו אירועים ששינו אותם כליל. אבל לא נעשו די מחקרים על איך קרה שמהתופת יצאו אנשים שוחרי חיים, מוסריים ולא פחדנים. הרי יכולתי להשתחרר מהמלחמה ולא לצאת מהמיטה".
איזו תכונה החזיקה אותך אז ומחזיקה אותך עדיין?
"חמלה".
מה זו חמלה בעינייך?
"חמלה היא היכולת להזדהות עם מצב של אדם שהוא לא את. אני יכולה לראות בן אדם עובד ומתקן משהו בחוץ, גשם יורד, ואני לא יכולה לעבור על פניו מבלי לחשוב למה אין לו כפפות ואני פונה אליו ושואלת, תגיד, למה העירייה לא דואגת לך לכפפות כדי שתוכל לעבוד בחורף? בעל כורחי, אני חשה את מצב הנפש של הזולת.
"יש אנשים שרוצים לתת ולא יודעים איך ואני מרגישה שאני יודעת. אני יודעת, כי בכפות ידיי הובלתי את אימי אל מותה. אימא שלי, שהייתה בת 90 וחצי כשנפטרה, כבר הייתה בבית החולים ללא הכרה וחשבתי בליבי שלא משאירים שנייה אחת לבד בן אדם בבית החולים שנוטה למות גם אם הוא לא בעשתונות.
"אני מאמינה שאדם קולט את העולם דרך כל נקבובית בעור. זה מזכיר לי את הסרט 'דבר אליה' של פדרו אלמודובר. אימא שלי שכבה ככה המון זמן והבנים שלי ובעלי ז"ל חלקנו בטיפול בה וכבר לא הייתה שום תכלית. היא כבר לא הגיבה ובכל זאת דיברתי אליה וזה ארך המון זמן.
"אימא שלי שכבה ככה המון זמן והבנים שלי ובעלי ז"ל חלקנו בטיפול בה וכבר לא הייתה שום תכלית. היא כבר לא הגיבה ובכל זאת דיברתי אליה וזה ארך המון זמן"
"ארי, הבן שלי, הציע שאולי נבקש שינתקו אותה מכל המכשור. באתי למנהל המחלקה בבלינסון ואמרתי לו, הבן שלי אמר שאולי כדאי שנפטור אותה מכל זה והוא אמר, מיידלע – אף אחד בחיים לא קרא לי מיידלע – אל תתערבי.
"נועה בלאס ז"ל, המלחינה המופלאה שהייתה חברתי הקרובה וגם מיסטיקנית, אמרה לי, תגידי לה שתרפה. באותו לילה ישבתי ליד אימי ואמרתי לה בפולנית עילית מקרקוב, אימאל'ה חיית הרבה זמן. אין יותר עתיד לקיום הפיזי שלך. פשוט תנוחי. יהיה לך ספר חדש, אבל לא יהיה פרק נוסף לספר הזה. בא זיגמונד בעלי להחליף אותי ונסעתי הביתה להתקלח, ואז היא מתה".
מה דעתך על ההשוואה שקופצת תדיר בין שבעה באוקטובר לאימת השואה?
"אני התחבאתי בארון בזמן שאנשי הגסטפו באו אלינו הביתה. החזקתי את היד של אבא, ואימא הסתתרה מאחורי שולחן כתיבה. בשבעה באוקטובר היו סיפורים דומים אבל בשום פנים ואופן אסור לקשור את הזוועה שנכנסה לחיינו לעולם וָעֶד, לבין מה שהיה בזמן המלחמה.
"הקונפליקט הנוכחי הוא לא גזעני ולא אנטישמי, כי גם הם שֵׁמִיִּים. מדובר בקונפליקט דתי. אנחנו נמצאים במלחמת דתות וטריטוריות, אבל זה לא שרוצים להשמיד אותנו בגלל שאנחנו יהודים.
"הקונפליקט הנוכחי הוא לא גזעני ולא אנטישמי, כי גם הם שֵׁמִיִּים. מדובר בקונפליקט דתי. אנחנו נמצאים במלחמת דתות וטריטוריות, אבל זה לא שרוצים להשמיד אותנו בגלל שאנחנו יהודים"
"המלחמה היא נגד ישראל – מדינה שקיימת למעשה בזכות העולם הקולוניאליסטי. כלומר ישראל, לצערם, היא עובדה קיימת. מבחינתנו, חייבת להיות מדינה ליהודים אבל גם ישראל היא חלום שננטש.
"ההנהגה הדפוקה שלנו מנסה לתפוס טרמפ על השואה כלפי העולם וגם כלפינו, שזאת האימה הגדולה ביותר. אבל לאסון שקרה, אין קשר לשואה ועדיין, כשאני שומעת שילדה קטנה החזיקה את היד של אביה בארון – הרי זה מה שהיה גם לי.
"אני חושבת שכל ילדי ישראל הם ילדי מלחמה וכל הילדים בשטחים ובעזה – הם ילדי מלחמה. כשאני רואה צילום של ילד מעזה מושיט פנכה לקבל אוכל, אני לא יכולה לשאת את זה ולא יכולה להשלים עם העובדה שזה נעשה גם בכסף שלי ובשמי. זה פשוט מזוויע.
"אגיד לך משהו, אחרי הוועידה ה-20 ברוסיה הסובייטית, כשהתבררו פשעיו של סטלין, הייתי בהלם. היסוד הקומוניסטי שנראה לי הכי נפלא בעולם – 'עשה ככל יכולתך ותקבל כל מה שאתה זקוק לו' – עבר עיוות.
"אחרי הוועידה ה-20 ברוסיה הסובייטית, כשהתבררו פשעיו של סטלין, הייתי בהלם. היסוד הקומוניסטי שנראה לי הכי נפלא בעולם – 'עשה ככל יכולתך ותקבל כל מה שאתה זקוק לו' – עבר עיוות"
"לפני כמה שנים נסעתי עם יאיר לביתו של סטלין לראות את קרון הרכבת שבו הוא קיים מפגשים עם פוליטיקאים ואת הרהיטים שלו ומזכרות וצילומים ומאוד התרגשתי, אבל זה כמו לפגוש אהבה נכזבת".
את מרגישה ככה גם לגבי ישראל?
"בוודאי. אני מרגישה מרומה על ידי אותו פלג באוכלוסייה שמתפרנס מהכסף שלי. אותו פלג שהכסף שלי כשר בשבילו, אבל אני לא. חצי עם מפרנס חצי שני בלי שהחצי השני יתרום משהו למען המדינה. איך זה יכול להיות?
"מתברר שלכסף אין ריח, כמו שאמר הקיסר טיטוס שהטיל מיסים על המחראות הציבוריות כשהיה צריך תוספת כסף לאוצר. באו ואמרו לו, טיטוס, לא נאה שלאוצר המדינה ייכנס כסף של מחראות והוא ענה, לכסף אין ריח. זה נהדר. אבל במציאות שלנו, זה לא נהדר בכלל".
ומה לדעתך צריך לעשות?
"מרד אזרחי. כלומר, לחדול לשלם מס הכנסה ושביתה כללית. הרי המדינה לא תתקיים בלי אנשים כמונו, משלמי המיסים.
"ועוד דבר נשגב מבינתי: בין האנשים שמקבלים תקציבים שמנים, משגיחי הכשרות למיניהם, יש אנשים כל כך חכמים. איך מתוכם לא קם קול של מצפון ושל שיתוף פעולה? הרי אפשר לשתף פעולה בכל מיני דרכים. אם מישהו אומר שהוא לא יכול להחזיק רובה, אז שייתן שלוש שנים מחייו לעזור לכלל באופן אחר".
איפה נבט החיבור שלך לאומנות?
"למדתי לקרוא עוד במחבוא, בגיל חמש או שש. כתבתי על זה בספרי 'ילדה' (זוכה פרס ספיר, 2015; תמ"ס). מאז אני קוראת כל דבר. כרטיסי אוטובוס אני קוראת. אימא דאגה שיהיו ספרים במחבוא והיה שם אוסף ספרים משונה.
"היה ספר בישול שאימא קיבלה מתנה מאבא ולעולם לא סלחה לו על שהוא הביא לה ספר במקום בושם. היה שם ספר תנ"ך שיצא בבריטניה, בעברית ובאנגלית, ושקל חמישה קילו. היה את 'מיין קאמפף' של היטלר, מהדורה ראשונה. היה ספר עבה עם הדפסים נפלאים של תחריטים על תולדות הישועים, מסדר משפיע של הנצרות.
"היה ספר בישול שאימא קיבלה מתנה מאבא ולעולם לא סלחה לו על שהוא הביא לה ספר במקום בושם. היה שם ספר תנ"ך שיצא בבריטניה, בעברית ובאנגלית. והיה את 'מיין קאמפף' של היטלר, מהדורה ראשונה"
"והייתה אנציקלופדיה בחמישה כרכים על מיניות האדם לרופאים, בליווי איורי עירום של אנשים פגומים. בעצם המחבוא שימש קודם כמרפאה של רופא נשים יהודי שנרצח בתחילת המלחמה והספרים נשארו.
"חשבתי שאוסף הספרים הזה מספר על כל מה שחשוב בחיי אדם: אוכל, אמונה, פוליטיקה, אהבה, דת, פילוסופיה ומין".
ואיך הגעת אל הציור?
"בכפר הנוצרי שאליו נשלחתי, הייתי רועת אווזים. ישנתי באורווה על ערמת קש בתוך ארון מתים שבשעות היום שימש ספסל, ושמרתי על הסוס. הייתי שם כאחת הילדות. לא עשו לי שום דבר רע. היה לי אוכל והייתי מקלפת ומגררת תפוחי אדמה והחזירים היו חבריי הטובים. כשרציתי להיות לבד, בשקט, הייתי זוחלת אל הדיר.
"ההורים שלי היו משלמים לאישה שלקחה אותי ועל מנת להוכיח להם שאני עדיין בחיים ולקבל תשלום, היא הייתה נותנת לי פיסת נייר ועיפרון, הייתי מציירת ציור קטן ובתמורה לציורים היא הייתה מקבלת מהם כסף.
"האומנות הצילה את חיי ועיצבה את הנפש שלי. בהתחלה אלה היו הספרים. את 'עלובי החיים' של ויקטור הוגו קראתי עוד בפולניה. הילדה קוזט הקטנה, מגיבורות הספר, הייתה גם היא ילדה שננטשה ועבדה קשה. קראתי חלק גדול מהיסוד הכביר של הספרות הצרפתית, הפולנית והרוסית. הספרים היו העולם שלי יותר מהעולם הממשי.
"לפעמים אני רואה על ספסל ברחוב ספרים שאנשים נטשו. לא יעלה על הדעת שאעבור על פני ערמה כזאת ולא אחטט בה. אני מסוגלת לבכות כשאני רואה ספרים נטושים עם הקדשות. הקדשה היא דבר כל כך אינטימי"
"לפעמים אני רואה על ספסל ברחוב ספרים שאנשים נטשו. לא יעלה על הדעת שאעבור על פני ערמה כזאת ולא אחטט בה. אני מסוגלת לבכות כשאני רואה ספרים נטושים עם הקדשות ואני שואלת את עצמי, למה אנשים לא תלשו את ההקדשה? הרי הקדשה היא דבר כל כך אינטימי. אז הרבה פעמים אני לוקחת ספר נטוש, אולי ירד גשם".
והיום, מה מקומה של האומנות בחייך?
"לספרות ושירה יש מקום עצום בחיי. יש סופרים שאני ממש אוהבת, כמו תומאס מאן ומרסל פרוסט, שאותו אני פותחת כמו שפותחים תנ"ך. איפה שלא תפתחי – זה פנטסטי.
"אני מעריצה גם את טולסטוי וקצת מצטערת שקראתי את הביוגרפיה שלו כי סופרו בה דברים איומים על האופי שלו ועל איך הוא התנהג לאשתו. כנ"ל לגבי רמברנט, הצייר שאהבתי וסגר את אשתו הראשונה בבית חולים לחולי נפש אחרי שהתאהב באישה אחרת.
"אני מעריצה גם את טולסטוי וקצת מצטערת שקראתי את הביוגרפיה שלו כי סופרו בה דברים איומים על האופי שלו. כנ"ל לגבי רמברנט, שסגר את אשתו הראשונה בבית חולים לחולי נפש אחרי שהתאהב באחרת"
"זו תמיד השאלה הגדולה, שאין עליה תשובה: האם אופיו של אדם בחייו הפרטיים, יכול לפסול את ההישגים שלו כיוצר. להעמיד בסימן שאלה את היצירות.
"אני יוצרת כל הזמן. התחלתי לכתוב לגמרי במקרה וזה הצליח, אז המשכתי. בספרים שלי אף פעם אין דאוס-אקס-מכינה או הפי אנד אבל תמיד יש תקווה. אני גאה שאני עדיין מתפרנסת מספרי הילדים שכתבתי ותורגמו לשבע שפות (סיר הסירים, ספר הפילפילים ועוד). זה נס.
"אבל שום הישג שהשגתי מהיצירות שלי, מלבד העובדה שאני גאה להתפרנס מהן, לא עוזר לי לחיות את היום-יום. יש בארץ יוצרים מוצלחים ומאיירים גאונים שאני מקנאה בהם כמו רותו מודן הנפלאה.
"לי היה מזל ויכול להיות שהחמלה וההומניזם שיש בספרים שלי עזרו, אבל אני לא בטוחה שיש לי כשרון גדול. יש לי קצת כשרון ויש לי טעם טוב ויש בי חמלה".
ואיך את מרגישה בימים האלה שבהם החמלה עברה תאונה?
"מאז המלחמה והאסונות, אני לא מצליחה לבכות ואני דווקא בכיינית. אבל מה שקרה, גדול מדי בשבילי לבכות וזה מפחיד אותי. האם נהייתי אטומה? האם אני בהכחשה?
"מאז המלחמה והאסונות, אני לא מצליחה לבכות ואני דווקא בכיינית. אבל מה שקרה, גדול מדי בשבילי לבכות וזה מפחיד אותי. האם נהייתי אטומה? האם אני בהכחשה?"
"ולפעמים, בבת אחת, מפלחת איזו קרן את התודעה. ואז יש רגע שעומד באור, תחת זרקור חסר פשרות עם קונטורים לגמרי ברורים וזו פשוט אימה צרופה.
"אני חושבת שאצל הרבה יוצרים המצב עורר דחף ליצור. שמישהו ישמע אותם. הרי יצירה היא סוג של דו-שיח. את יוצרת למען בני אדם. כשאת קוראת ספר, היצירה של הסופר הופכת להיות של הסופר ושל הקורא.
"וקרה עוד משהו מאז תחילת המלחמה: החתולה שלנו מתה. מצאנו אותה גורה גוססת והיא חייתה איתנו במשך עשרים שנה. קיוויתי שהיא תמצא איזו כרית ותנוח לה ותמות אבל היא הפסיקה לאכול והייתה עושה את צרכיה על הריצפה וחתול הוא הייצור הכי נקי בעולם.
"בא הווטרינר והרדים אותה בזרועותיי וכרינו לה בור בחצר ובחודשים הראשונים הייתי מגיעה הביתה ובכל פעם שראיתי כתם שחור, הייתי בטוחה שזאת היא".
ומה מרים את רוחך?
"מזל שיש לי את יאיר כי בעצם, אני בן אדם די בודד. בילדותי לא ידעתי שיש ילדים בעולם. לא ראיתי אנשים בגובה שלי ובמהלך חיי לא הצלחתי ליצור לעצמי קהילה. קבוצה שאני שייכת אליה. שלוש חברותיי הקרובות נפטרו בשנים האחרונות.
"מזל שיש לי את יאיר כי בעצם, אני בן אדם די בודד. בילדותי לא ידעתי שיש ילדים בעולם. לא ראיתי אנשים בגובה שלי ובמהלך חיי לא הצלחתי ליצור לעצמי קהילה"
"פעם שאלתי את יאיר, איך אתה מסביר שהיה לי כזה מזל שהכרנו? והוא אמר, זה כנראה שכר על איך שטיפלת בזיגי ועל כך שהוא מת בבית, במיטה. אין חסד גדול מזה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו