אבו מוחמד אל-ג'ולאני, לשעבר מפקד ג'בהת א-נוסרה המזוהה עם אל-קאעדה (ולתקופה אף עם דאעש), עשה שינוי תדמיתי מדהים. האיש שהיה מזוהה עם הארגונים הרצחניים בעולם, מופיע היום בחליפה ועניבה, משמיע מסרים מתונים, ומציג את עצמו כמנהיג פוליטי לגיטימי.

כשאל-ג'ולאני נדרש להסביר את עברו הטרוריסטי, הוא טוען ש"זה היה מזמן", ש"המציאות השתנתה", ובעיקר – שהוא "היה ילד". המערב, עם הרפלקסים הדיפלומטיים הרגילים שלו, ממהר לתת לו לגיטימציה. הרי אם טרוריסט אומר שהוא השתנה – מי הם שיחשדו?

כשאל-ג'ולאני מסביר את עברו הטרוריסטי, הוא טוען ש"המציאות השתנתה" וש"היה ילד". המערב, עם הרפלקסים הדיפלומטיים שלו, ממהר לתת לו לגיטימציה. הרי אם טרוריסט אומר שהשתנה – מי הם שיחשדו?

ישראל, מתברר, פחות קונה את הסיפור הזה. ככל שאל-ג'ולאני מושיט את ידו לשלום, הצד הישראלי משיב באש. מערכת הביטחון הישראלית לא ממהרת לשכוח את פיגועי העבר, את השתייכותו של אל-ג'ולאני לדאעש ולאל-קאעדה ואת האידיאולוגיה שהובילה אותו. מבחינת ירושלים, הנחת העבודה היא כי מדובר באדם מסוכן שמנסה להתחפש לפוליטיקאי ממלכתי – אך המהות נותרה כשהייתה. לא לוקחים סיכונים.

אלא שאז, במבט פנימה, מגלים פרדוקס ישראלי מרתק. כי בזמן שהמערב קונה את הסיפור של אל-ג'ולאני וישראל לא, בישראל עצמה מתרחש תהליך הפוך לחלוטין. איתמר בן גביר, מי שעד לפני שנים בודדות העלה על נס את ברוך גולדשטיין, איים ברטוריקה קיצונית ואף הורשע בתמיכה בארגון טרור – לבש חליפה ועניבה, התמתן לכאורה, ומציג את עצמו כפוליטיקאי ממלכתי.

כמו אל-ג'ולאני, גם בן גביר מסביר את מעשיו מהעבר בכך ש"היה ילד", ש"המציאות השתנתה", ושכיום הוא חלק מהמשחק הפוליטי הלגיטימי. אדגיש: זה לא שאני חושב שקיימת סימטריה בין אל-ג'ולאני לבן גביר. אל-ג'ולאני, לפחות בעברו, היה רב-מרצחים עם דם על הידיים. בן גביר לעומתו הורשע "רק" בתמיכה בארגון טרור.

באופן מעניין, התגובות לבן גביר ולג'ולאני הפוכות: ממשלת ישראל מקבלת את השינוי של בן גביר, מתייחסת אליו כאל שר מן המניין ושותף קואליציוני לגיטימי.

בעוד שהמערב קונה את סיפור אל-ג'ולאני וישראל לא – בישראל התהליך הפוך. בן גביר, שעד לפני כמה שנים העלה על נס את ברוך גולדשטיין והורשע בתמיכה בארגון טרור – לבש חליפה ומציג עצמו כממלכתי

לעומת זאת, האופוזיציה הליברלית רואה בכך מסך עשן. מבחינתה, תומך הטרור נשאר תומך טרור – גם אם היום הוא מדבר בשפה נקייה יותר ולובש חליפה. אידיאולוגים לא משתנים.

ההשוואה היא בנקודת האמון שלנו ב"שינויים": האם קיצוניים באמת משתנים?

אז מה ההבדל? האם זה רק עניין של נרטיב פוליטי?

יכול להיות. ייתכן שהיחס השונה לאל-ג'ולאני ולבן גביר אינו נובע מהערכה כנה לגבי השינוי שהם עברו, אלא מהעמדות הפוליטיות של מי ששופט אותם.

המערב נוטה לגלות הבנה כלפי אל-ג'ולאני משום שהוא מתייצב מול בשאר אסד ורוסיה, ולכן יש רצון לראות בו את "הרע המתון". ממשלת ישראל מקבלת את בן גביר משום שהוא תומך בקו הימני של הקואליציה הנוכחית, ולכן קל לה לעבור לסדר היום על עברו.

אך ייתכן גם הסבר עמוק יותר. בעולם הפוליטי של היום יש נטייה להאמין בתדמיות יותר מאשר במציאות. אם מישהו יודע לשדר מסר ממלכתי, אם הוא מתנהג כמו פוליטיקאי, אם הוא לובש את הבגדים הנכונים ואומר את המילים הנכונות – הוא יקבל לגיטימציה, גם אם עברו מוכיח משהו אחר לחלוטין.

כך קורה שאל-ג'ולאני, שבמשך שנים הוביל טרור רצחני, נהיה כמעט פרטנר לגיטימי בעיני המערב. וכך קורה גם שבן גביר, שהחזיק באידיאולוגיה רדיקלית במשך שנים, הפך לשר בכיר בממשלת ישראל.

כך קורה שאל-ג'ולאני, שבמשך שנים הוביל טרור רצחני, נהיה כמעט פרטנר לגיטימי בעיני המערב. וכך קורה גם שבן גביר, שהחזיק באידיאולוגיה רדיקלית במשך שנים, הפך לשר בכיר בממשלת ישראל

השאלה שנותרה היא, האם שינוי תדמיתי באמת מבשר על שינוי אמיתי – או שרק התרגלנו להאמין ליחסי ציבור יותר מאשר למציאות. ובמילים אחרות: האם אנו מעניקים אמון מתוך עמדה קוהרנטית, או שמא רק מתוך פוזיציה פוליטית.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.