עד עצם כתיבת שורות אלה, ימים אחדים בלבד לאחר פרסום פוסט קצרצר שכתבתי, 14 מילים בלבד: "מזוויע, מצער, מכאיב ומצמרר לומר זאת אבל ישראל מבצעת ברצועת עזה פשע נגד האנושיות", הודיעו לי שלושה חברים שהם מנתקים אתי את הקשר.

כשאני חושב על המחירים הכבדים של המלחמה הארורה, הארוכה, העתידה להימשך לאין קץ, אני חושב גם על המחיר הנמוך הזה ביחס למה שאנחנו משלמים במהלכה, ובכל זאת – עצוב לי. עם זאת – עם כל הכאב והעצב, אני לא חוזר בי מהדברים שכתבתי וגרמו לנתק הזה.

המסך שעליו אתם קוראים את הפוסט הזה עלול להסמיק טיפה אדומה, אם אעז להעלות עליו את ביטויי השטנה שספגתי – ועודני סופג – מאז פרסום הדברים. מודה ומתוודה: כואבות לי בעיקר תגובות של חברים טובים, באמת טובים, אשר לא הסתפקו בהבעת פליאה והשתאות מהדברים שלי אלא הציעו לי, בפשטות, לחזור בי. למחוק את הדברים. הרהרתי. לא חזרתי בי, לא חוזר בי.

המסך עלול להסמיק אם אעז להעלות את ביטויי השטנה שספגתי – ועודני סופג – מאז פרסום 14 המילים האלו. מודה: כואבות לי בעיקר תגובות של חברים טובים, באמת טובים, שלא הסתפקו בהבעת פליאה מדבריי

בימים אלה התרבו העדויות, כתובות, מצולמות ומשודרות (ברדיו ובטלוויזיה) המעידות על רעב המוני בעזה. מראות קשים, מייסרים. נתקפתי בושה וחרפה לנוכח המראות והקולות. תקפו אותי בחילה וקבס.

אני מכבד את דעתם של מי שחושבים ההיפך ממני. את המתכחשים לקיומו של רעב כתופעה קיומית, רווחת, הולכת ומתפשטת ברצועה הארורה. נוח וקל להם להישאר באזור הנוחות של הדימויים הרווחים, של הלגיטימציה לבצע הרג המוני, חסר הבחנה, של אוכלוסייה שבה, לתפיסתם "אף אחד בעזה לא חף מפשע".

אני מכבד את דעתם אבל עושה זאת בצער ובכאב. לדעתי, הם טועים ומטעים.
אני תוהה על הרמטכ"ל "ההתקפי" – במרכאות ובלעדיהן – אשר למרות שביקורתו על הממשלה הופכת פחות ופחות מרומזת ועקיפה ויותר ויותר ממוקדת וישירה – עדיין לא קם ודופק על השולחן ואומר את מה שחייב להיאמר – אין לנו עוד מה לחפש בעזה. המשך נוכחותו של צה"ל ברצועה והמשך הפעילות ההתקפית שלו מסכנים הן את החטופים והן את הלוחמים.

אילו היה הרמטכ"ל מגלה לא רק אומץ לב צבאי כמפקד העליון של הצבא אלא אומץ לב אזרחי – היה מצהיר, קבל עם ועדה, שהוא לא יכול עוד לעשות שקר בנפשו ולהיות חתום על פקודות קרב, אשר שולחות לוחמים לסכן את חייהם, כאשר התועלת השולית של לחימתם הולכת ופוחתת. כאשר בחשבון עלות-תועלת, התוצאה לא מותירה עוד מקום לספק: זו מלחמה חסרת תועלת וחסרת תוחלת.

במתכונת הנוכחית המלחמה הזו חושפת לא רק היעדר כל ניסיון לשמור על מראית עין של מוסר אנושי פשוט, אלא מתן לגיטימציה, כפי שמוכיח מבחן התוצאה, לא לחוס עוד על חייהם של העזתים באשר הם.

אילו גילה הרמטכ"ל לא רק אומץ לב צבאי אלא גם אומץ לב אזרחי – היה מצהיר, קבל עם ועדה, שהוא לא יכול עוד לעשות שקר בנפשו ולחתום על פקודות קרב, השולחות לוחמים לסכן את חייהם במלחמה חסרת תוחלת

מי שסבורים כי "כולם חמאס" לא נדרשים אפוא לטרוח על הבחנה בין אדם לאדם, בין דם לדם, בין אויב מר לבין מי שאינו כזה. יש רבים, רבים עד כאב, הסבורים כי כל מי שחי כיום בעזה דינו מוות. ובאשר לנקמת דם ילד קטן? הצחקתם. ובאשר לבלתי מעורבים, נו באמת. הגזמתם.

במאמר מוסגר וסוגר: התשובה שלי למי ששאלו אותי מה לקחתי ואם שתיתי משהו שגרם לי טשטוש: לא. לא לקחתי שום חומר ממכר מכל סוג שהוא. כתבתי בדעת צלולה, בכאב רב ובצער עמוק – שניהם משאבים טבעיים לחלוטין.

אברהם שרון, יליד 1952, אב לשלושה וסב לארבעה (בכפוף לתוספות). חבר קיבוץ רשפים. מחזיק אצבעות למקום הזה, שבו, כמאמר המשורר, "מפרפרים חיינו", ומדי לילה מוצא עצמו כוסס את ציפורניהן בחשש, בדאגה, בחרדה. לא דברן גדול, אפילו לא קטן, אבל באחרונה קשה לו לשתוק. גם אם דבריו לא ישברו שתיקה הוא מקווה כי, לכל הפחות, הם יסדקו את חומתה.