בעולם שבו כבר אין תאי גזים, אין טלאי צהוב ואין מנהיגים שמציבים את "הבעיה היהודית" בראש סדר היום הפוליטי שלהם, קיווינו שגם האנטישמיות הפכה לנחלת ההיסטוריה. אבל האנטישמיות לא נעלמה. זו פשוט החליפה תלבושת.  

בעשורים האחרונים, ובעוצמה הולכת וגוברת מאז טבח השבעה באוקטובר של חמאס ותגובתה הצבאית המוצדקת של ישראל, חזרה האנטישמיות לזירה הציבורית. אלא שהפעם אין היא נושאת עוד את פניהם הגלויות של קלגסים הצועדים בסך או את שנאת היהודים הישירה והגלויה שאפיינה את המאה הקודמת. כיום היא עטופה בשפה חדשה, מתוחכמת, מתעתעת, ולרוב גם כזו שמתקבלת באהדה במעגלים ליברליים של "צדק חברתי", "זכויות אדם" ו"התנגדות לאפרטהייד".

הפעם אין האנטישמיות נושאת פנים הגלויות של מצעד קלגסים או את שנאת היהודים הישירה שאפיינה את המאה הקודמת. היא עטופה בשפה חדשה ומתוחכמת, ולרוב מתקבלת באהדה במעגלים ליברליים

תחת כסות מטעה של "צדק חברתי" ו"זכויות אדם", מנהלת תנועת ה־BDS, הקוראת לחרם, משיכת השקעות והטלת סנקציות על ישראל, מסע דה-לגיטימציה גלובלי, מתוזמר היטב ורווי שנאה כנגד ישראל. זוהי מערכה מתוחכמת, המתחוללת בו־זמנית ברחובות, בקמפוסים, בכנסים ובמרחבי הרשת, ומשלבת הפגנות קולניות, כרזות נאצה, תעמולה ארסית ודמוניזציה שיטתית. במרכזה עומדת מדינת ישראל, בה חי ופועל הקולקטיב היהודי, המוצגת כיישות מלאכותית, זרה, מסוכנת, ופרי ייסורי מצפון של עידן קולוניאלי שחלף.

ה־BDS, שנולדה בלב האליטות האקדמיות של המערב והתפשטה למוסדות התרבות והחינוך, אינה תנועת מחאה מוסרית אלא מנגנון אידאולוגי שמטרתו לשלול את עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית. מסוכנותה טמונה בתחכום: היא מדברת בשפה נאורה, פונה לדור הצעיר, ומפעילה רטוריקה ליברלית, אך עושה זאת תוך שימוש בדפוסים מוכרים של הסתה והדרה, שנדמה היה שנעלמו מהשיח המודרני. היא חוצה שפות, גבולות ומעמדות, ומטשטשת כל הבחנה בין מוסר לשנאה.

הרשתות החברתיות הפכו למנוע הטורבו של המערכה. הן מחזקות כל פוסט שמייצר סערה רגשית, לאו דווקא עובדתית. האלגוריתמים מעדיפים תוכן מעורר זעם וה-BDS משתמש בזה היטב. כל פייק ניוז על "רצח עם" או "השמדה" זוכה לתפוצה עצומה, בעוד ההקשר, העובדות או המורכבות נעלמים. זו האנטישמיות החדשה, מתוחכמת, ממוסדת ומולבנת, בשירות ארגוני ה־BDS.

ה־BDS, שנולדה בלב האליטות האקדמיות של המערב והתפשטה למוסדות התרבות והחינוך, אינה תנועת מחאה מוסרית אלא מנגנון אידאולוגי שמטרתו לשלול את עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית

כשמדברים על מה שכונה לאורך הדורות "הבעיה היהודית", הכוונה היא לעיוות מוסרי מתמשך בתפיסת ה"אחר" מצד הרוב הלא-יהודי. היהודים הוצגו כמיעוט זר, מאיים, שאינו נטמע, ולכן מהווה איום תרבותי, דתי וכלכלי.

תפיסה זו, שנשענה על סטריאוטיפים, תיאוריות קשר והאשמות שווא, הצמיחה עלילות דם, הדרה שיטתית ורדיפות – שהגיעו לשיאן בשואה. לא מדובר בבעיה יהודית, אלא בכישלון עמוק של חברה שסירבה להכיר בזכותו של העם היהודי לשייכות, ביטחון וריבונות.

הציונות נולדה כתשובה לפגם מוסרי זה, והשיבה לעם היהודי את ריבונותו הלאומית בארץ אבותיו. אך הקמת מדינת ישראל לא סיימה את הסיפור אלא רק שינתה את מיקודו. אם בעבר הופנתה השנאה כלפי היהודי הבודד, כיום היא מופנית אל מדינת ישראל, שבה חיים היהודים כקולקטיב לאומי.

תנועת ה־BDS אינה מבקשת לשנות מדיניות מסוימת של ישראל. היא מתנגדת לעצם קיומה. בעיניה, ישראל היא ישות קולוניאלית בלתי לגיטימית, שאין לה מקום "מהים עד הנהר". במסע הדה-לגיטימציה שהיא מנהלת ומובילה היא משמרת, הלכה למעשה, את אותה "בעיה יהודית" בתצורתה העדכנית. זהו ליבה של האנטישמיות החדשה.

חשוב להבחין מתי אנטי-ציוניות חוצה את הקו והופכת לאנטישמיות חדשה. זה קורה כאשר המילה "יהודי" מוחלפת ב"ישראלי" או "ציוני", אך המטען הרגשי – השנאה, ההדרה והשלילה, נותר כשהיה. זה מתרחש כאשר ויכוח מדיני לכאורה, על גבולות או נרטיבים, חושף עצמו כשלילה מוחלטת של זכות העם היהודי למדינה ריבונית.

האנטישמיות החדשה לא נשמעת כמו זו הישנה. היא אינה צורחת "מוות ליהודים", אלא לוחשת "פשוט תחרים אותם". היא לא משליכה אבנים, אלא מפיצה פוסטים. לא טלאי צהוב, אלא תוויות כמו "אפרטהייד" ו"קולוניאליזם". אך המטרה זהה: לשלול את מקומה הלגיטימי של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי במערכת הבינלאומית.

הקמת מדינת ישראל לא סיימה את הסיפור אלא רק שינתה את מיקודו. אם בעבר הופנתה השנאה כלפי היהודי הבודד, כיום היא מופנית אל מדינת ישראל, שבה חיים היהודים כקולקטיב לאומי

על כן חיונית ההבחנה בין ביקורת לגיטימית על מדיניות, כל מדיניות, של ממשלת ישראל, לבין ערעור שיטתי על עצם רעיון הריבונות היהודית. כל ביקורת על ישראל הכוללת ערעור על עצם קיומה או על זכותו של העם היהודי לריבונות היא האנטישמיות החדשה. אם פעם קראו "יהודים החוצה", היום קוראים "ציונים החוצה". אם בעבר ייחסו ליהודים תאוות בצע ובגידה, היום מייחסים לישראל אפרטהייד ודיכוי. המנגנון נותר בעינו, רק השפה השתנתה. תנועת ה־BDS אינה מבקשת לתקן את ישראל אלא היא מבקשת לבטל אותה.

העולם המערבי, במקום להזדעזע מהטבח של ה-7 באוקטובר ולהתייצב בעקביות לצד ישראל, חלקו בחר לתהות אם לא מדובר ב"תגובה" ל"כיבוש". הקורבן הפך לחשוד, ההגנה הפכה לתוקפנות וישראל שוב מצאה עצמה על ספסל הנאשמים במשפט הציבורי העולמי.

על רקע זה, חשוב לומר גם את הדברים הבאים, דווקא מתוך מחויבות למאבק באנטישמיות החדשה מבית מדרשם של המערערים על זכות קיומה של ישראל: חיילי צה"ל מחרפים נפשם למען עתיד  מדינת ישראל במלחמה נגד אויב אכזר וציני שמסתתר בקרב האוכלוסייה העזתית. אין לפקפק כלל בצורך המוחלט לחסל את שלטון חמאס, אך אסור לבלבל בין חמאס לבין האוכלוסייה המקומית.

האמירה "אין חפים מפשע בעזה", הנשמעת מחוגים פוליטיים ותקשורתיים בישראל, היא שגויה מעיקרה מבחינה מוסרית, עובדתית ויהודית. בעזה מתים חפים מפשע. ילדים, נשים, זקנים, שאינם לוחמים, ואינם מהווים שום איום ממשי על צבא מהחזקים בעולם. אסור להתייחס אליהם כ"נזק אגבי".

האמירה "אין חפים מפשע בעזה", הנשמעת מחוגים פוליטיים ותקשורתיים בישראל, היא שגויה מעיקרה מבחינה מוסרית, עובדתית ויהודית. בעזה מתים חפים מפשע. אסור להתייחס אליהם כ"נזק אגבי"

אמירות כאלו אינן רק עיוות מוסרי, אלא גם נזק אסטרטגי: הן מזינות את הדה-לגיטימציה של ישראל ומשמשות נשק בידי שונאיה. שיח שכזה פוגע בנו. הסברה בוודאי לא תעזור כאן.

הסוגיה ההומניטרית היא עקב אכילס של ישראל. מבחינתה של ישראל, לא ניתן להצדיק את המצב הקטסטרופלי בעזה, שנתיים לאחר תחילת המלחמה. זו אינה דרכנו, זו אינה יהדותנו, וזו אינה הדרך לבנות לגיטימציה מוסרית.

נקמה איננה תכנית אסטרטגית למדינה. גם אם יש לה הצדקה רגשית עמוקה, במיוחד לאחר פשעי חמאס, הרי שלאחר כמעט שנתיים של לחימה עברנו את שלב הנקמה. כעת עלינו להיאבק על שמירה על הצלם היהודי והאנושי שלנו, גם תחת אש. שמירה על מוסר לחימה איננה רק חובה מוסרית, היא תנאי בל יעבור במאבק על הלגיטימיות של ישראל בעולם.

המאבק על ישראל היום אינו רק על גבולות ומדיניות, אלא על עצם הלגיטימיות של הרעיון הציוני ועל זכותו של העם היהודי לריבונות במדינתו. ישראל איננה מושלמת, אך היא דמוקרטיה ריבונית, חלק ממשפחת העמים, וזכאית לאותן זכויות כמו כל עם אחר.

מול האנטישמיות החדשה, הלובשת שפה של זכויות אדם אך נושאת אותה שנאה ישנה, עלינו לעמוד על עקרונותינו בלי לוותר על יושרה מוסרית. זכותנו להתקיים אינה עומדת בניגוד למחויבותנו לפעול בצדק.

תנועת ה־BDS אינה מבקשת לתקן את ישראל. היא מבקשת לבטל אותה. וכאשר ישראל עצמה מטשטשת את הקווים בין הגנה לבין פגיעה, היא מחלישה את הלגיטימציה שלה ופותחת פתח למבקשי רעתה.

תנועת ה־BDS אינה מבקשת לתקן את ישראל. היא מבקשת לבטל אותה. וכאשר ישראל עצמה מטשטשת את הקווים בין הגנה לבין פגיעה, היא מחלישה את הלגיטימציה שלה ופותחת פתח למבקשי רעתה

דוד בן-גוריון הבין שמדינה יהודית לא תוכל להתקיים לאורך זמן בלי עוצמה, אך גם לא בלי מצפון. תיאודור הרצל חלם שבארץ ישראל יקום הרעיון היהודי לתחייה מוסרית, לאומית ואנושית. האתגר שלנו הוא לקיים את שניהם – בו זמנית. ה־BDS לא זקוקה לניצחון אלא רק לכך שישראל תסטה מעצמה.

השגריר בדימוס אילן מור שרת במיגוון תפקידים במשרד החוץ, כולל בתפקיד של שגריר בהונגריה ובקרואטיה, וכיהן כציר המדיני בשגרירויות ישראל בבייג'ינג ובברלין.