לאורך ההיסטוריה האנושית הושמדו עמים שלמים בידי עמים אחרים. שאול המלך נצטווה להשמיד את עמלק, כולל נשים וטף, ואיבד את מלכותו משום שלא ציית לציווי.

קרתגו הוחרבה כליל בידי האימפריה הרומית כ־150 שנה לפני הספירה. לאחר מרד בר כוכבא הרומאים הרגו מאות אלפי יהודים והגלו כמעט את כל השאר, טקטיקה מקובלת להשמדת עם.

במאה הרביעית לספירה השמידו ההונים כמעט לחלוטין שבטים גרמניים מסוימים. במאה ה־13, המונגולים בשוטפם את אסיה התיכונה הותירו אחריהם שובל אדיר של חורבן וטבח. במאות ה־16 וה־17, הכובשים האירופים חיסלו כליל תרבויות שלמות בדרום ובצפון אמריקה.

לאורך ההיסטוריה האנושית הושמדו עמים שלמים בידי עמים אחרים, מאז 150 שנה לפני הספירה. עם זאת, ההגדרה המודרנית של רצח עם (ג'נוסייד) קיימת רק כ־80 שנה, ונכנסה לשפה הבינלאומית בשנת 1945

במאה ה־19, הבלגים ביצעו טבח אכזרי בתושבי קונגו, אירוע שנחרת בזיכרון העולמי בין היתר בזכות ספרו המטלטל של ג'וזף קונראד, לב המאפליה. בראשית המאה ה־20, הטורקים הרגו והגלו יותר ממיליון ארמנים.

וכמובן, מכונת ההשמדה הנאצית רצחה שישה מיליון יהודים ועוד כשלושה מיליון בני רומה (צוענים), שבויי מלחמה, הומוסקסואלים ומתנגדי משטר.

עם זאת, ההגדרה המודרנית של רצח עם (ג'נוסייד) קיימת רק כ־80 שנה, ונכנסה לשפה הבינלאומית בשנת 1945.

רפאל למקין, משפטן יהודי יליד מזרח אירופה, היה האיש שיצק למונח רצח עם תוכן וטבע את שמו האנגלי. עוד לפני "הפתרון הסופי" הוא זיהה דפוס מצטבר: תחילה סימון קבוצה והדרה ממוסדות חינוך ותעסוקה; אחר כך איסורי שפה ותרבות; ריכוז בכפייה והעברה; ולבסוף גם הרג. מבחינתו זהו רצף אחד של תקיפה נגד קבוצה "בגלל שהיא קבוצה". לכן, אין לחכות לשלב התשיעי, להריגה ההמונית, כדי לומר שהעבירה מתרחשת; ההגנה צריכה להתחיל מוקדם בהרבה.

משפטי נירנברג של בכירי המשטר הנאצי היו ציון דרך. התעורר צורך לשפוט את בכירי המשטר הנאצי אבל לא הייתה מסגרת חוקית במשפט הבינלאומי שהתאימה. לכן גובשו לראשונה עקרונות משפטיים חדשים שנועדו לאפשר העמדה לדין של מנהיגי גרמניה הנאצית על מעשים שלא היו מוגדרים קודם לכן כעבירות פליליות בינלאומיות.

בין החידושים המרכזיים הייתה ההגדרה של "פשעים נגד השלום", שקבעה כי תכנון, ייזום או ניהול של מלחמה תוקפנית מהווה עבירה בינלאומית, ונוספה הגדרה תקדימית של "פשעים נגד האנושות" – רצח המוני, גירוש, שעבוד ורדיפה מטעמי גזע, דת או דעה פוליטית – כעבירות בינלאומיות גם אם בוצעו בתוך גבולות מדינה כלפי אזרחיה.

נוסף לכך, נקבע עקרון האחריות הפלילית האישית של מנהיגים, קצינים ובעלי תפקידים בכירים, תוך שלילת האפשרות להסתתר מאחורי חסינות מדינית או מאחורי הטענה כי מדובר בביצוע פקודות בלבד, אם היה ברור שמדובר במעשה בלתי חוקי.

עקרונות אלו, שכונו בהמשך "עקרונות נירנברג", הפכו ליסודות המשפט הפלילי הבינלאומי והונחו בבסיס האמנות והגופים שהוקמו לאחר מכן, בהם בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. 

משפטי נירנברג של בכירי המשטר הנאצי היו ציון דרך. התעורר צורך לשפוט את בכירי המשטר הנאצי אבל לא הייתה מסגרת חוקית במשפט הבינלאומי שהתאימה. לכן גובשו לראשונה עקרונות משפטיים חדשים

"רצח עם" הוזכר בכתב האישום במשפטי נירנברג, אך לא קיבל מעמד עצמאי ולא הוזכר בפסק הדין הסופי. למקין לא הרים ידיים. בתוך שנתיים הוביל קואליציה דיפלומטית שהביאה לאמנת מניעת רצח עם (1948).

באמנה זו נקבעה ההגדרה המשפטית שמוכרת עד היום:

"כל אחד מן המעשים הבאים, המבוצעים בכוונה להשמיד, כולו או מקצתו, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית, ככזו". 

לצד הרג, האמנה מטילה איסור גם על גרימת נזק חמור גופני או נפשי; יצירת תנאי חיים שמחשבים להביא להשמדה פיזית; מניעת לידות; והעברת ילדים בכפייה לקבוצה אחרת. ההגדרה הזו גם הגבילה את היקפה לעומת חזונו של למקין: קבוצות פוליטיות אינן נכללות, ובעיקר נוספה דרישת "כוונה מיוחדת" להשמדה. זהו רף הוכחה גבוה, שקשה לעמוד בו במיוחד כשמדובר במשטרים שמבינים היטב שלא כדאי להשאיר עדויות כתובות.

במשך עשרות שנים האמנה כמעט לא הופעלה. רק בשנות ה־90, עם הזוועות ביוגוסלביה וברואנדה, החלו בתי הדין לדון שיטתית ברצח עם. בפסיקות מאוחרות של בית הדין הבינלאומי לצדק נקבע שיש להסיק "כוונה להשמדה" רק כאשר זו המסקנה הסבירה היחידה מדפוס המעשים.

אבל ניהול מלחמות ומדיניות ביטחון מתבצעים כמעט תמיד בתוך סל מניעים: הרתעה, ענישה קולקטיבית, נקמה, וגם שאיפה להקטין או לנתק את הקבוצה היריבה. כשמניעים חופפים, קשה לשכנע שכוונת ההשמדה היא ההסבר היחיד. כך נפתח פער בין המובן הציבורי של רצח עם ובין ההגדרה המשפטית.

ההגדרה הגבילה את היקפה: קבוצות פוליטיות לא נכללות, ובעיקר נוספה דרישת "כוונה מיוחדת" להשמדה. זהו רף הוכחה גבוה, שקשה לעמוד בו, במיוחד במשטרים המבינים היטב שלא כדאי להשאיר עדויות כתובות

לתוך הפער הזה נכנסו גם ממדים רגשיים ותרבותיים. רצח עם הפך לסמל של הרוע המוחלט בגלל ההקשר ההיסטורי של השואה. לכן, בשיח הציבורי הוא ב"ליגת העל" של פשעים.

אזרח או פוליטיקאי יחוש לעיתים שהכרה בפשעי מלחמה בלבד מקטינה את האסון, אף שבמונחים של מוסר, וגם של דין פלילי בינלאומי, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות נחשבים חמורים לא פחות, ולעיתים ניתנים להוכחה בקלות רבה יותר ומביאים אחריות פלילית אפקטיבית יותר.

גם ההבחנה בין דיבורים למעשים חשובה. אמירות מסיתות של בכירים; דימויים תנ"כיים של מחייה ומחיקה; הכללות כגון "אין חפים מפשע בעזה"; הצעות להטיל פצצת אטום, עשויות להצביע על "רקע נפשי" ולקדם אקלים של דה-הומניזציה.

אבל בתי משפט דורשים להראות קו מחבר בין הרטוריקה למדיניות: האם מתקבלות החלטות שמחשבות את התנאים להרס פיזי של הקבוצה? האם מתקיימים מנגנונים של מניעת מזון וסיוע, עקירה המונית והרס מערכתי של תשתיות חיים כגון בריאות, מים, מזון וחינוך באופן שאינו ניתן להסבר סביר אחר מלבד השמדה "כולה או מקצתה"?

מאז 7 באוקטובר מתנהל ויכוח עולמי, וגם משפטי, האם המעשים בעזה חוצים את הרף של האמנה. יש הטוענים שהרעב בעזה הוא לא תוצאה צדדית של לחימה לגיטימית. יש הטוענים שמדובר במדיניות מצור, המלווה בצמצום נקודות חלוקה וחסימות, ואשר יחד עם היקף ההרג והפציעות, ההרס של חלק עצום מהמבנים, השבתת מערכת הבריאות והעקירה ההמונית – מצטרפים לתמונת כוונה, לפחות ביחס לחלק מתושבי רצועת עזה.

מאז 7 באוקטובר מתנהל ויכוח עולמי, גם משפטי, האם המעשים בעזה חוצים את רף האמנה. יש הטוענים שהרעב בעזה הוא לא תוצאה צדדית של לחימה לגיטימית אלא מדיניות, שביטוייה מצטרפים לתמונת כוונה

אחרים משיבים: יש כאן פשעי מלחמה חמורים ואולי פשעים נגד האנושות, אבל לא הוכחה חד משמעית לכוונה להשמדה; לטענתם, המטרה המוצהרת היא פירוק כוחו של ארגון חמוש והחזרת חטופים, ולשם כך, ולאור הברבריות הנוראה של התקפת חמאס ב 7 לאוקטובר, הפעולות הישראליות מוצדקות לחלוטין.

אנו עומדים מול שתי ערכאות שונות. בבית המשפט של דעת הקהל העולמית, בה נטל ההוכחה קטן, יש רבים שכבר חרצו את דינה של ישראל לשבט. ברמת המשפט הבינלאומי, למרות ביקורת קשה על מעשיה של ישראל שיכולים להיחשב כפשעי מלחמה, די ברור שאין אנו עומדים בפני האשמה ברצח עם.

המשפט יתקשה מטבעו לתת תשובה מהירה. ייתכן שבתי הדין ידרשו שנים עד לפסקי דין סופיים, וגם אז ההכרעות יהיו תלויות בסטנדרטים של ראיות, בדגש על שאלת הכוונה המיוחדת.

אבל עוד לפני בית המשפט, יש קו מוסרי ברור: הרעבה ככלי לחימה היא פשע. ענישה קולקטיבית היא פשע. תקיפה שיטתית של תשתיות אזרחיות חיוניות בתי חולים, מערכות מים, מאגרי מזון היא פשע. וכשדפוסים כאלה נמשכים זמן רב, קשה יותר ויותר לטעון שהם תופעת לוואי של מאבק צבאי.

לכן הוויכוח על "איך קוראים לזה" חשוב, משום שלמילים יש כוח פוליטי ומשפטי, אבל הוא אינו צריך להשכיח את עיקרו: אנשים אמיתיים מאבדים הורים וילדים; קהילה שלמה נלחמת על עצם היכולת לאכול, לשתות, לקבל טיפול רפואי. בשפת האמנה, "יצירת תנאי חיים שמחשבים להביא להשמדה פיזית" נכללת לצד ההרג עצמו. השאלה האם בית משפט יראה בכך "כוונה מיוחדת" תישאר פתוחה עד שיוכרע.

הוויכוח על "איך קוראים לזה" חשוב, כי למילים יש כוח פוליטי ומשפטי, אבל הוא אינו צריך להשכיח את עיקרו: אנשים אמיתיים מאבדים הורים וילדים; קהילה שלמה נלחמת על עצם היכולת לאכול, לשתות, לקבל טיפול רפואי

בינתיים, האתגר של כולנו הוא להבחין בין מחלוקת על תווית לבין חובה אנושית ומעשית לעצור הרעבה מכוונת, להגן על אזרחים, ולאפשר עתיד שבו ביטחון של צד אחד לא נקנה במחיקת חיי הצד האחר.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.