הקלטות אהרון חליוה, ראש אמ"ן לשעבר, כפי ששודרו בערב שישי 15/8/25 בערוץ 12, מצביעות על אבחנה מדויקת של חליוה בזיהוי שני כישלונותיו (וכישלונות כל מערכות השלטון והביטחון): הכישלון מול חמאס, והכישלון בזיהוי עקב אכילס של צה"ל, שב"כ והדרג המדיני – מול חמאס.

חליוה היטיב להסביר שזה לא אירוע של "אם רק היו מעירים את הקברניט בזמן באותו בוקר". זה אירוע עומק שיורד לשורשי התרבות בצה"ל, בחברה ובהנהגה הישראלית. הביטחון העצמי, הזחיחות, תחושת הכוח המזויפת, הזלזול באויב, השחצנות והאדישות לסכנה, ריבוי "הדממות" בחגים בגלל חובשי הכיפות בדרגי הפיקוד, והעיסוק בתנאי שירות במקום במשימות המבצעיות הקריטיות ביותר להגנת חיי האזרחים, וכן בקונספציה "חמאס הוא נכס".

נותר רק לשאול בתסכול היכן היו האבחנות הללו, והתובנות לגבי הצד הישראלי – לפני ה-7 באוקטובר.

חליוה היטיב להסביר שה-7 באוקטובר זה אירוע עומק שיורד לשורשי התרבות בצה"ל, בחברה ובהנהגה הישראלית. נותר רק לשאול בתסכול היכן היו האבחנות הללו והתובנות לגבי הצד הישראלי – לפני ה-7 באוקטובר

כי אם אמ"ן היה מגלה את שרשי הכישלון הצפוי בצד הישראלי, אולי היה מצליח לזהות את הכוונות, ההכנות והסימנים להתקפת חמאס נגד ישראל ואולי גם למנוע אותה. המודיעין נגד האויב צריך לעבוד גם אל מול כוחותינו. איפכא מסתברא המפורסם. זוכרים?

אלא שמההקלטות הללו, שהן מעין שיחות שחליוה ניהל עם מישהו, עולה תובנה חמורה נוספת – אחריותה של התקשורת במדינה דמוקרטית. אחריותה לפקח על מקבלי ההחלטות בזמן אמת ולשאול ולחקור ולהביא את האמת על המציאות בפני הציבור.

כי אם כל מערכות הביטחון "מודממות" בחג, חושבות באחידות צייתנית ש"חמאס מורתע" במשך שנים, אם כל המערכות הללו מנהלות את ביטחון המדינה כאילו הן יודעות הכול והביטחון מובטח מהמטר הראשון בגבול ועד הטיל הבליסטי מאיראן, אם כל מערכות המדינה והשלטון טועות ומטעות, משדרות ביטחון מזויף ושגוי לאזרחים – נותרו רק האזרחים עצמם לשאול את השאלות המתבקשות. כלומר – כלי התקשורת שהם הפה של האזרחים.

הכוונה אינה לערוץ 14 או i24 או תועמלני וחנפני בנימין נתניהו. אלה מקבלים אחת לאיזה זמן מוגבל את שיחת החנפנות עם ה"מנהיג העליון". אבל ידוע שנתניהו לא העניק ראיון מסודר לשום כלי תקשורת רציני מקצועי ועצמאי כבר יותר מ-4 שנים. באתר העין השביעית עוקבים אחרי יותר מ-80 ראיונות שהעניק נתניהו לכלי תקשורת זרים לעומת אפס ראיונות לכלי התקשורת הממלכתיים העצמאיים בישראל.

אם כל מערכות הביטחון "מודממות" בחג, וחושבות באחידות צייתנית ש"חמאס מורתע" במשך שנים – נותרו רק האזרחים עצמם לשאול את השאלות המתבקשות. כלומר – כלי התקשורת שהם הפה של האזרחים

בעצם לאזרחי ישראל אין שום אפשרות לשאול את השלטון על מחדליו. לדרוש ממנו תשובות על הנחות יסוד שגויות, על "חמאס הוא נכס". על "חמאס מורתע". על מינוי עסקן פוליטי כמו ישראל כ"ץ לשר הביטחון.

אין לאזרחים אפשרות לשאול על האישורים לקטאר להעביר מזוודות דולרים בזמן שחמאס יורה בלוני נפץ לעוטף. על מדיניות ההבלגה של נתניהו ועל סבבי לחימה אין סופיים שבהם נתניהו מסרב לחסל את הנהגת חמאס שש פעמים, ומסרב למוטט את שלטון חמאס, כפי שהוא עצמו הבטיח ב-2009. אין אפשרות לשאול מדוע נשלח אלוף דרום לקטאר לבקש המשך הזרמת כספים לחמאס, ומדוע נסגרה יחידת צלצל שלחמה במקורות מימון הטרור כבר ב-2017.

והיו עוד ועוד שאלות, שבדיעבד מסתבר כי בהיעדר כלי תקשורת עצמאיים וכשהם לא מקבלים במה ראויה וזמן לשאלות מול קברניטי המדינה, מגיע אסון. קטסטרופה. מחדל.

בישראל 2025 מדובר על ריאיון עם הקברניט העיוור שלה, השולט בה ללא מצרים. אבל הבה נניח שחליוה היה מתראיין כך לפני 7 באוקטובר. צמרמורת.

מדוע עורכי התכניות והחדשות לא דורשים במפגיע לראיין את ראש הממשלה בתכנית מקצועית עיתונאית? מדוע מועצות המנהלים של ערוצי השידור לא דורשות זאת? מדוע אין שום חוק שמחייב את הקברניטים להתייצב לדיווח לעם?

בעצם לאזרחי ישראל אין שום אפשרות לשאול את השלטון על מחדליו. לדרוש ממנו תשובות על הנחות יסוד שגויות, על "חמאס הוא נכס". על "חמאס מורתע". על מינוי עסקן פוליטי כמו ישראל כ"ץ לשר הביטחון

הרי גם כץ וקרסו, ישראל כ"ץ ורון דרמר לא מתייצבים לראיון. נתניהו משתמש כיום בפלטפורמות של "הצהרות" בכלי התקשורת הממלכתיים והמסחריים כאילו היו במת תעמולה ותו לא. הוא לא עונה לשאלות ביניים, תוקף עיתונאים, משקר ומסלף עובדות, ובעיקר לא מחויב לענות על המתחייב ממנו כמנהיג המדינה מול המציאות שהוא בעצמו גרם לה. מציאות שהוא החליט עליה, הוא הוביל אותה והוא מתעקש עליה.

מציאות של מלחמה ללא תכלית, מטרות מלחמה בלתי אפשריות, הפקרת החטופים, התנגדות לוועדת חקירה ממלכתית, התנגדות לבחירות מוקדמות כתוצאה ממחדל 7 באוקטובר, החלפת כל ראשי מערכות הביטחון כדי לקדם חוק השתמטות שיגן את הקואליציה שלו, פרשיות קטאר-גייט והדלפת המסמכים, ומעורבות אנשיו הקרובים ביותר תוך כדי מלחמה עם מדינה שתמכה בחמאס ומימנה את הטבח.

מדינת אויב. מורכבת אבל אויב.

נתניהו פשוט מתעלם. התקשורת מרכינה ראש וממשיכה לתת לו את הבמה לעיצוב תודעת ההמונים על המציאות המסוכנת.

הביקורות על דיווחי כלי התקשורת שלפני מלחמת יום הכיפורים עסקו בדיוק בנוהג הזה של הערצת הגנרלים וקבלת המידע ממקבלי ההחלטות כאילו היה תורה מסיני. ההכאה על חטא הגיעה מאוחר יותר, אחרי 2600 הרוגים. אבל מאז חלפו יותר מ 50 שנה ונדמה שבמקום התקשורת הפטריוטית והצייתנית של אז, צמחו כלי התקשורת החנפנים מטעם השלטון והאחרים הושתקו לחלוטין.

כך חזרנו לערב מלחמת יום הכיפורים עם חמאס וחזבאללה על הגדרות, לא צבאות סוריה ומצרים. השאלות שוב מופנות אל המודיעין לבדו. חליוה, מצדו, לפחות מודע לכך שהכשל הוא לא רק מצדו אלא כשל מנהיגותי ארוך שנים, עמוק, יסודי.

כך חזרנו לערב מלחמת יום הכיפורים עם חמאס וחזבאללה על הגדרות, לא צבאות סוריה ומצרים. השאלות שוב מופנות אל המודיעין לבדו. חליוה, מצדו, לפחות מודע לכך שהכשל הוא לא רק מצדו אלא כשל מנהיגותי עמוק

לצערנו זהו כשל שהאויב זיהה היטב, ואצלנו גם כלב השמירה של הדמוקרטיה והשלטון ישב במלונתו וציית למחסום ששם על פיו הקברניט העיוור.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.