הוא מופיע על המסך לשבריר שנייה, חטוף ישראלי, רזה עד כאב, עיניו שקועות, עורו מתוח על עצמותיו.

לא צריך הסברים, כתוביות או פרשנים, הגוף שלנו מזהה אותו מייד. המראה הזה אינו חדש, ואינו מגיע רק מעזה. הוא מגיע מהזיכרון העמוק ביותר שלנו, מהצל הכבד של השואה שעדיין חיה בתוכנו. ואז, עוד לפני שהמחשבה מתגבשת, משהו בנו קופץ, מתכווץ, מתגונן.

לא צריך הסברים, כתוביות או פרשנים, הגוף שלנו מזהה אותו מייד. המראה הזה אינו חדש, ואינו מגיע רק מעזה. הוא מגיע מהזיכרון העמוק ביותר שלנו, מהצל הכבד של השואה שעדיין חיה בתוכנו

הַמָראֵה הזה, המוכר לנו עד כאב, חודר פנימה מיידית, לא בגלל מי שצילם אותו אלא בגלל מי שאנחנו. חמאס מבין היטב את המטען הרגשי של הדימוי הזה. בישראל, מראה של שלדי אנוש וטבח המוני נושא עוצמה אדירה, לא רק בשל הסבל שהוא משקף, אלא גם בגלל האסוציאציות לעבר שהוא מעורר.

משום כך התגובה הציבורית לטבח ה-7 באוקטובר הייתה חריפה, עמוקה, כמעט אינסטינקטיבית. זה לא מפני שהסבל חדש לנו, אלא מפני שהדימוי מוכר מדי, גופות נשרפות, מושחתות, שלד עטוף עור, עיניים מזוגגות, גוף מחוק. הגוף הישראלי מזהה את הדמות הזו מיידית ומפעיל את כל מערכות ההזעקה.

דמותם הכחושה של חטופים בעזה היא אפוא מערכת הזעקה השוכנת בלשד עצמותינו. היא מבנה פעולה החקוק עמוק בדפוסים הגופניים, המנטליים והפוליטיים שלנו.

מבנה זה מתכתב היטב עם חווית השואה ומניע אותנו בהתאם לה, למרות שזו שינתה מיקום. היא עברה מגבולות אירופה למחסומים ולמעברים, מרעב בגטאות להגבלת קלוריות בעזה, מזיכרון הישרדות למנגנון דיכוי, מהאֵבל הקולקטיבי לאלימות ממוסדת, מהפחד מהשמדה לתודעת מצור תמידית, מקורבן למעניש, וממוסר אוניברסלי לצדק סלקטיבי.

התגובה הציבורית לטבח ה-7 באוקטובר הייתה חריפה, עמוקה, כמעט אינסטינקטיבית – לא מפני שהסבל חדש לנו, אלא כי הדימוי מוכר מדי, גופות נשרפות, מושחתות, שלד עטוף עור, עיניים מזוגגות, גוף מחוק

לאורך השנים, ישראל הקיפה את עצמה בגדרות ובחומות (ראו בעיקר גדר ההפרדה), כאילו היא משחזרת מצב שבו היינו מוקפים ומכונסים יחד תחת עולו של הרשע. כל הפעולות האלו הם לא תוצאה של תכנון קר ומחושב, אלא ביטוי לרפרטואר הפרקטי שהופעל עלינו ליד הכבשנים ונצרב בגופנו הקולקטיבי.

ויש כאן עוד. במידה רבה זיכרון השואה מציב את עצמו מעל לכל שאלה מוסרית. ישראל פועלת כאילו היא נתונה בסכנת השמדה מיידית מול כל איום חיצוני, גם כשבפועל היא מחזיקה בעליונות צבאית, כלכלית ואזורית.

הפער הזה מזין תגובות יתר, כאילו "עוד רגע זה קורה שוב". כשגורמים בעולם מאשימים אותנו בפגיעה בערכי מוסר ובזכויות אדם (הם מאשימים אותנו בדברים הרבה יותר עמוקים), הם נענים לא פעם בתשובה בנוסח – הם לא היו בשואה. רק מי שחווה אותה רשאי להישמע.

כאן מתגלה הבעיה לעומקה: ההיסטוריה שאמורה ללמד הפכה את הגוף האישי והקולקטיבי הישראלי לכלי שמפעיל כוח ומצדיק אלימות גם כשהיא קיצונית כמו השטחתה של עזה או הרעיון המתועב של הגליה מרצון שנראים לרבים (מדי) טבעיים ומובנים מאליהם.

הטענה כאן היא שאם נרצה לזכור באמת, עלינו להיות מודעים יותר לשאלה: כיצד מה שעשו לנו הפך, מבלי דעת, למה שאנחנו עושים כיום לאחרים (ולעצמנו). עלינו להפסיק לפעול מתוך אינרציה של פחד ולהתחיל לבחור מחדש לא להיות קורבן, אבל גם לא להיות המכה. השואה שחיה בגופנו ובמדיניותנו יכולה לשמש לנו לקח מוסרי אוניברסלי שמגן על חיי אדם באשר הם.

עלינו להפסיק לפעול מתוך אינרציה של פחד ולהתחיל לבחור מחדש לא להיות קורבן, אבל גם לא להיות המכה. השואה שחיה בגופנו ובמדיניותנו יכולה לשמש לנו לקח מוסרי אוניברסלי שמגן על חיי אדם באשר הם

מובן מאליו שבמאמר זה אני לא עוסק בהשוואה פשטנית לגרמניה הנאצית, אלא בהכרה בכך שהטראומה ההיסטורית ממשיכה לנהל אותנו. הבחירה שלנו היא האם להמשיך לשעתק את הטראומה ולחיות לעד כניצולים, או להפוך אותה למקור של אחריות מוסרית שמתגברת על הפחד ופועלת מתוך בחירה מודעת לארגון חיים נורמליים ולהתמודדות עם איומים.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.