עשרת אלפים מפגינים מול היכל המשפט בירושלים יועילו יותר ממאה אלף בכיכר הבימה או מיליון ברחובות. המסר הפעם ייפול על אוזניים שאינן ערלות (עדיין).

*  *  *

כל הנואמים בהפגנות, כמו גם כל הכותבים ברשתות השונות, מסבירים לנו חזור והסבר כמה מסוכן למדינת ישראל המשך שלטונה של ממשלת נתניהו וקוראים לנו לנקוט פעולה לשינוי. הבעיה היא שכבר הבנו מזמן כמה מסוכן וכמה דחוף, אבל לא ברור לנו מה הפעולה המועילה.

הנואמים בהפגנות והכותבים ברשתות מסבירים שוב ושוב כמה מסוכן למדינה המשך שלטון נתניהו וקוראים לנקוט פעולה לשינוי. הבעיה היא שהבנו מזמן כמה מסוכן וכמה דחוף, אך לא ברור מה הפעולה המועילה

חסימת כביש ראשי כפעולת מחאה תפגע תחילה ב"בלתי מעורבים" כגון: מבוגר שיאחר לבדיקה רפואית, או אם הממהרת לאסוף את ילדיה מהמעון, או פועל עייף בדרכו אל ביתו ואפילו בשוטרים המיוזעים שמשמרתם הסתיימה, אך ספק אם תשיג את מטרתה.

על דרך זו יש להבין שמרי אזרחי יפגע תחילה במדינה, במוסדותיה, בכלכלה ובציבור, אך גם הוא לא ישיג את מטרתו, שכן הציפייה להשפעה נגררת על השלטון ועל מקבלי החלטות נשענת על הנחת מוצא נפוצה, לפיה השלטון מבקש להימנע מפגיעה באלה, או בגלל שאנשיו הגונים ומוסריים בבסיסם ו/או בגלל פחד מתגובת בומרנג. 

ואכן יש דוגמאות לאפקטיביות של מנגנון המחאה, אלא שזה לא המקרה שלנו. השלטון שלנו מסתכל רק על האישום בשוחד והמאסר הצפוי בצדו לראש הממשלה הנאשם בפלילים, והוא קשוב לטובת המדינה לא יותר מאשר לים המסרים המופנים אליו ממשפחות החטופים ומכלל הציבור בהפגנות, ברשתות ובתקשורת.

מתבקשת חזרה לנקודת המוצא – לאירוע המחולל שבו 11 שופטים החליטו לאפשר לנאשם מדופלם במשרה מלאה לעשות חלטורה כראש ממשלתנו.

איש לא יוכל לטעון שאותה פסיקה מלפני 4 שנים נבעה מהסכמת השופטים לרעיון, לפיו מועמד לתפקיד ראש הממשלה נדרש ליושרה וניקיון כפיים פחותים ממה שנדרש ממורה או פקיד בכיר. איש גם לא יוכל לטעון שהשופטים לא היו מודעים לסיכון של פגיעה במערכת האיזונים בין הרשות המחוקקת והמבצעת לבין הרשות השופטת.

על פי נימוקי השופטים, הסיבה היחידה להחלטה היא העובדה שהדיון התקיים בשלב שבו לא התייחס לשיקול הדעת של הנשיא בבואו להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על המועמד הנבחר, אלא להחלטה של 61 חברי כנסת, שיש לראות בה את רצון העם (או לפחות חצי ממנו).

יש דוגמאות לאפקטיביות של מנגנון המחאה, אלא שזה לא המקרה שלנו. מתבקשת חזרה לנקודת המוצא – לאירוע המחולל בו 11 שופטים החליטו לאפשר לנאשם מדופלם במשרה מלאה לחלטר כראש ממשלתנו

הקורא לעומק את נימוקי השופטים להחלטה זאת ימצא בקלות מספר כשלים לוגיים בהסבריהם, אך בעיקר התעלמות מודעת משינוי הנורמות הישנות. נורמות שאפשרו שאפשרה למחוקק "לשכוח" לאסור על מינוי נאשם לראשות ממשלה (או סוס לשר בממשלה). כלשונו של השופט יצחק עמית:

"בימים של פעם, השאלה שאנו נאלצים לדון בה מן הסתם לא הייתה מגיעה לפתחנו. אלה היו הנורמות הציבוריות, נורמות של it is not done, כך, חלק ופשוט. אך נורמות ציבוריות ותרבות פוליטית של פעם, אינן כשל ימינו שלנו. צא ולמד על עומק השינוי שעבר על החברה הישראלית ועל התרבות השלטונית".

וכן יפגוש אותו קורא ויתור מודע ומתורץ על הפעלת שיקולי מוסר ושכל ישר. זאת בעוד שבמדינה שאבותיה המייסדים לא השכילו לבצר את הדמוקרטיה שלה ולעגן חוקי משחק מוסכמים בעזרת חוקה, הגבלת קדנציות וכדומה – זו דווקא אחת הציפיות העיקריות מבג"ץ. 

מי שעמדה אז בראש המערכת, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, הכריזה בנימה פטרונית ששום מבצר לא ייפול, והתפוגגה ברוח יחד עם הכרזתה.

ובכן (הפתעה?) מערכת האיזונים דווקא כן נפגעה בפועל. המדינה בוערת, החטופים נמקים, המלחמה ההזויה גובה קורבן בנפש ובכלכלה, והיישות הדמוקרטית מתנדנדת על שתי רגליים בלבד, בעוד הרגל "השלישית" (מערכת המשפט) מתנהגת כאילו אין זה מעניינה. ממשיכה בשגרת יומה, צמודה ל"לשון החוק", לנהליה, לעקרונותיה, ללוחות הזמנים שלה ולשאר המניירות שלה.

הפעלת שיקולי מוסר ושכל ישר זו דווקא אחת הציפיות העיקריות מבג"ץ.  מי שעמדה אז בראש המערכת, נשיאת בית המשפט העליון חיות, הכריזה בנימה פטרונית ששום מבצר לא ייפול, והתפוגגה ברוח יחד עם הכרזתה

כל זאת בעוד מלאכתה של מערכת המשפט נעשית בידי "פיגומי" המחאה, אזרחים שמשלמים על כך בימי עבודה, בשעות שינה, בחיבוטי נפש, בזמן איכות עם משפחתם, כמו גם במעצרים ופגיעות גופניות. "פיגומים" אלו לא יצליחו לתקן את סיבת התקלה, שכן אין להם כל סמכות או כוח ביצועי והמסר שלהם נופל כאמור על אוזניים ערלות שהמוסר מהם והלאה.

בתוך כך אנו עדים למופע מתמשך של רפיסות מבישה נוסח נוויל צ'מברלין באכיפת הדין על גופי שלטון וחוסר שוויון בפני החוק.

קשה לקבל מציאות הזויה שבה היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה (התובעת הראשית) קובעת קטגורית, שבכיר כלשהו במערכת השלטון פעל בניגוד או מחוץ למסגרת החוק, אך קביעתה זאת נשארת מרחפת כאוויר חם, ללא מעשה אכיפה כלשהו שאמור להיגזר מקביעה זו. זאת בשעה שכל אזרח מן השורה העובר על החוק כגון נהיגה מעל המהירות המותרת – נאשם, נשפט, מורשע ונענש על ידי שוטר זוטר, רק על עצם העבירה, גם אם לא נגרם כל נזק.

בנוסף מתרבים אירועים של ביזוי ופוליטיזציה מבית ומחוץ של כלל הרשות השופטת ומערכת המשפט.

ובכן, אנחנו זוכרים שהם אחראים, ואנחנו יודעים שיש בידם לתקן בדרך של הוצאה לנבצרות בגלל הפרת התחייבות להימנעות מניגוד עניינים, או הכרזה על אי כשירות, או הבאת המשפט לסיום מהיר, או כל דרך שימצאו לנכון.

אין סיבה לקבל המשך התנהלות עמוסת גינונים ונהלים אך פסיבית אל מול האיום – מצד שתי הרשויות האחרות שאוחדו בשרירות לב.

הם אחראים ויש בידם לתקן – בהוצאה לנבצרות בשל הפרת התחייבות להיעדר ניגוד עניינים, בהכרזה על אי כשירות, או בהאצת המשפט. אין סיבה להתנהלות עמוסת גינונים ונהלים אך פסיבית אל מול האיום

אפשר שחלקם כבר מבינים שטעו. על כן זה המקום להזכיר את שלמדנו מהם:

בהיעדר פעולה מתקנת האחריות הופכת לאשמה. 

רפי אגמי הוא אזרח מודאג בן 71. חבר קיבוץ כבר גלעדי. מהנדס מכונות ועובד כיועץ עצמאי בתחום הנדסת מערכות מים. אב ל 4 ילדים עם 8 נכדים. פעיל מחאה נגד קואליציית הנאשם, על רדידות ערכיה, הפיכותיה, מלחמותיה וכשליה. פועל לריכוז מאמץ ומשאבים לאפיקים מועילים ומבטיחים יותר.