כשהייתי ילד, אולי נער, סיפרו לי שוב ושוב את המשל על הדגים והחכות. לא הבנתי מה רוצים ממני ולמה צריך ללמוד להשתמש בחכה כשיש דגים בהישג יד. ולמי בכלל יש סבלנות לדוג?

רק מאוחר יותר, בשיא השירות הצבאי שלי כלוחם, הבנתי עד כמה חשובה החכה. לא בכל רגע ולא כשיש שקט בים, אלא דווקא כשהים סוער. למדתי על בשרי שחכה היא לא מותרות, היא משנה חיים.

רק בשיא השירות הצבאי שלי כלוחם, הבנתי עד כמה חשובה החכה. לא בכל רגע ולא כאשר יש שקט בים, אלא דווקא כשהים סוער. למדתי על בשרי שחכה היא לא מותרות, היא משנה חיים

סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חושף את שיעורי המצוקה הכלכלית של המילואימניקים.ות ומשפחותיהם. מהסקר עולה כי לכשליש (34%) ממשפחות המשרתים נגרם קושי כלכלי בעקבות שירות המילואים. הלמ"ס מציינת כי "ככל שמספר ימי המילואים גבוה יותר, כך עולה גם הקושי הכלכלי".

הם מספרים את הסיפור במספרים, אבל מאחוריהם נמצאים חיילי וחיילות מילואים שאותם אנחנו פוגשים מדי יום בעמותת "בשביל המחר" שמובילה מסעות עיבוד לחימה וטראומה צבאית.

במסעות אנחנו פוגשים את המילואימניק שמסתיר מאשתו את המינוס, את העצמאי שלקח הלוואה רגע לפני השבעה באוקטובר, את בנות הזוג שמנהלות מערך בלתי נגמר כדי להמשיך לתפקד. אנחנו בשנתיים של מצוקה מתמשכת, חשבונות שלא נסגרים ושוק עבודה שלא מחכה.

אבל המצוקה איננה רק כלכלית. מי שחוזר מהלחימה, לא חוזר לאותו הבית שעזב. הוא נוחת אל תוך עומס של חשבונות, ילדים, עבודה, זוגיות שצריכה תשומת לב, הורות שדורשת נוכחות גם כשהנפש עדיין סוערת ולא מוצאת מנוח.

איבוד המקום והסטטוס במקום העבודה, הקושי לחזור לשגרה, חוסר היכולת להיות אבא משמעותי, בן זוג או עובד אלו תוצאה של מי שנושא על גבו חודשים של לחימה. ואם לא ניתן כלים אמיתיים להתמודדות, חכות, לא נוכל לצפות שהמספרים האלו האבטלה, הגירושין, הקריסה – ירדו.

המצוקה לא רק כלכלית. מי שחוזר מהלחימה לא חוזר לאותו בית שעזב. הוא נוחת לתוך עומס חשבונות, ילדים, עבודה, זוגיות שצריכה תשומת לב, הורות שדורשת נוכחות גם כשהנפש עדיין סוערת

כשנותנים לחייל משוחרר או מילואימניק את החכה, את הכלי לחזור לחיים, לעבד את מה שעבר עליו, ללמוד שוב איך להיות הורה, בן זוג, עובד, לעשות מסע שחרור, הוא חוזר לחיים ומושך אחריו את המשפחה, הקהילה והחברה כולה. מאחורי המספרים עומדים אנשים שעזבו הכול ויצאו להילחם על הבית, המחויבות שלנו היא לא לתת להם עוד דג, אלא להעניק חכה.

כבר לפני חצי שנה פרסם שירות התעסוקה כי 41% מהמילואימניקים פוטרו או התפטרו. חלקם הפכו למילואימניקים במשרה מלאה. חלקם נשארו מאחור. מה שכן מפתיע אותי הוא שהמשל הזה לא ידוע למקבלי החלטות. לצד ההטבות הכלכליות חייבים להשקיע בכלים להתמודדות, בעיבוד הלחימה ובהכנה אמיתית לחיים שאחרי. בלי זה אין תהליך עומק, אלא פלסטר.

זו לא סיסמה. רק לפני ארבע שנים יצאתי למסע עיבוד עם מפקדים בכירים (שלא הכרתי) ואת חיי אני מחלק ללפני ואחרי אותו מסע. אחרי סבב קשה בצוק איתן, שם נגענו כל צוות המילואים שלי במוות באופן יומי קבוע וקשה, הרגשתי שהחיים "הרגילים" שאני חוזר אליהם העבודה, המשפחה, אפילו המטלות הפשוטות משנים את משמעותם.

הבנתי שהשאלה היא לא אם אצליח להתייצב לקריאה הבאה, אלא אם אצליח להתייצב לחיים. חזרתי והוצאתי את האנשים שלי למסע. כשנוכחתי באפקט, הבנתי שהגיע הזמן לחלק חכות לכל הלוחמים והלוחמות שלנו.

ברשימת ההמתנה למסע עיבוד לחימה ממתינים היום 10,500 מילואימניקים.ות. אם נדע לתת את התהליך הזה, את מסע השחרור הזה לכל מי שחוזר משדה הקרב, נצליח להביא פתרונות אמיתיים.

כבר לפני חצי שנה פרסם שירות התעסוקה כי 41% מהמילואימניקים פוטרו או התפטרו. חלקם הפכו מילואימניקים במשרה מלאה. חלקם נשארו מאחור. לצד ההטבות הכלכליות חייבים להשקיע בכלים להתמודדות

מסע עיבוד אירועי לחימה וטראומה צבאית הוא חלק מהפתרון לחברה אזרחית בריאה יותר, שמאמינה ביכולת להשתקם. והוא גם כלי הכרחי לבלימת הקריסה, (גם) הכלכלית של כולנו.

סא״ל במיל׳ לביא זמיר הוא מנכ״ל עמותת "בשביל המחר" אשר מומחית למסעות עיבוד לחימה מונחים עבור מילואימניקים.ות להתמודדות עם הצלקות השקופות. לביא לוחם מילואים ושירת יותר מ-400 ימי מילואים מפרוץ המלחמה, נשוי לדלית ואב לארבעה.