אלטייב ע'נאים, בן 43, משורר, מתרגם, עורך ועיתונאי. משמש כעורך התוכנית "פוליטי" בערוץ "מכאן 33" של תאגיד השידור הציבורי. נשוי בשנית למייסא, אב לשתי בנות מנישואיו הראשונים, מתגורר בבאקה אל־גרבייה.

ע'נאים מנסה להיאחז בשפה גם כאשר היא נשחקת מול מציאות של מלחמה מתמשכת. בין מהדורות חדשות לשורות שירה, בין שברי מילים לשברי חיים, הוא מדבר על מלחמה שאין לה סוף, על "בבושקת הזהויות", על הצנזורה שמכרסמת בחופש הביטוי והופכת לצנזורה פנימית, על הזהות הפלסטינית־ישראלית שנדחקת אל הקיר, על שאלת הנאמנות החוזרות שוב ושוב – וגם על שברי התקווה שהוא מתעקש ללקט מדי בוקר.

הבהרה: השיחה עם ע'נאים התקיימה לפני ההכרזה על השלב הראשון בעסקה בין ישראל לחמאס לסיום המלחמה.

מה שלומך?
"במישור האישי בסדר, סביר. בכללי – לא טוב, וזאת בצל המצב הברוטאלי שבו אנחנו נמצאים נוכח המלחמה בעזה, שמשליכה ומקרינה על כל פלחי החברה, על כל האזור, והייתי מרחיק לכת ואומר – על כל העולם".

"אני נדהם בכל פעם מחדש מהיכולת של ראש הממשלה הנכבד להמציא עוד 'עילוֹת סבירוֹת', יש מאין, להארכת המלחמה. אני כבר לא יודע מה לומר. המילים והשפה, בהקשר של המלחמה, איבדו כוח"

כמו אפקט הפרפר.
"אפילו יותר ישיר, עייני ערך הפגנות הענק שנערכו בערי הבירה באירופה נגד כל מה שמתרחש ומתבצע ברצועת עזה. זה קשה מנשוא. אגב, אני נדהם בכל פעם מחדש מהיכולת של ראש הממשלה הנכבד להמציא עוד 'עילוֹת סבירוֹת', יש מאין, להארכת המלחמה. אני כבר לא יודע מה לומר. המילים והשפה, בהקשר של המלחמה, איבדו כוח".

אעזור לך בזה ואצטט שורה מתוך "שיר לא פוליטי" שכתבת (מתוך הספר "לב פרוס גס", הוצאת פרדס): "כְּלִימַת הַשָּׂפָה / כִּלְיוֹן הַלָּשׁוֹן".
"בדיוק. הרי מה יכולה השפה להועיל? ממנה תבוא ישועה? צריך קודם לאכול, לשתות, להתקיים. וגם לשמור על כבוד שנרמס – על כבודם של הקורבנות. נתחיל מקורבנות שבעה באוקטובר בעוטף עזה, שזה היה הטריגר והטעות הפטאלית שהובילה לטעות בה"א הידיעה בעזה".

המשורר, המתרגם והעיתונאי אלטייב ע'נאים, ספטמבר 2025 (צילום: תמר מור סלע)

איפה היית באותו בוקר?
"הייתי בבית שלי בבאקה אל־עַ'רְבִּיַּה והזעיקו אותי לטלוויזיה לערוך מהדורות מיוחדות. עליתי על האוטו ונסעתי לירושלים".

איך הרגשת?
"אין רגשות ברגעים כאלה. אתה לא מעכל. לקח הרבה זמן עד שהתחלתי לעכל. החברה הישראלית עוד לא השלימה את תהליך העיכול. קשה לעכל את הצורה, התזמון, הביצוע, הסיבות, המניעים, התוצאות".

בציבור הערבי־ישראלי, היו שהזדהו עם הפלישה והטבח בעוטף עזה?
"אולי תתפלאי לשמוע, אבל מהחוויה שלי, שהיא גם סובייקטיבית ומעורבת אישית וגם אובייקטיבית, ככותב ועיתונאי שמתאמץ לא להיות חד־סטרי –  הרוב המכריע של ערביי ישראל היה מזועזע והתנגד לפעולה של חמאס.

"בעוטף עזה היו לא מעט בדואים, דרוזים, מוסלמים ופלאחים, שקמו והגנו והגישו עזרה. על חלק מהסיפורים כולנו שמענו אבל אני מכיר מקרוב לא מעט סיפורים שלא התפרסמו"

"בעוטף עזה היו לא מעט בדואים, דרוזים, מוסלמים ופלאחים, שקמו והגנו והגישו עזרה. על חלק מהסיפורים כולנו שמענו אבל אני מכיר מקרוב לא מעט סיפורים שלא התפרסמו".

איך אתה מרגיש להיות בעמדה שבה "הנאמנות" שלך למדינה מוטלת בספק? שאני בכלל שואלת אותך כזאת שאלה?
"אענה לך בציטוט מתוך דברים שכתב הסופר הדגול אנטון שמאס: 'אני כותב כדי להתגונן'. גם אני בעמדת התגוננות בסיסית, אבל הפסקתי להתגונן ואולי זו הטמעה של מנעד השאלות שמופנות אליי. הרי טבעי שישאלו.

"כעיתונאי ערבי, כשאתה נכנס למקום העבודה, אתה צריך להצהיר: 'אני זה אני, נקודה, אני מייצג את הווייתי'. זה משהו שאת, למשל, לא צריכה לעשות. אבל הבעיה הגדולה ביותר שמתפשטת כמו סרטן היא שלילת הזהות. קודם הייתה רק אפליה. עכשיו יש שלילה. לא רוצים אותך בשום פנים, בשום צורה, בשום השתלבות.

הסופר, המשורר, המתרגם והעורך אנטון שמאס (צילום: Open Media, יוטיוב, צילום מסך)

"גם כשמדברים על זהות, אני פונה לצטט את שמאס שכתב על 'בבושקה של זהויות'. זהות נפתחת על זהות נפתחת על זהות. הוא כתב את זה בכתב העת 'פוליטיקה', בפולמוס טקסטואלי שקיים עם א.ב. יהושע, שבשיא ההתכתבות כתב לשמאס: 'קח את מטלטליך וזוז מאה מטרים מזרחה. שם תממש את הזהות שלך'.

"שמאס השיב לו שהרומן הבא שלו יהיה ישראלי יותר מאשר 'גירושים מאוחרים'. זאת סדרת פולמוסים מרתקת שמצביעה על הפגמים המבניים בחברה הישראלית".

אתה מרגיש הרעה ביחס לאזרחי ישראל הערבים מאז שבעה באוקטובר?
"יש הרעה. אולי אני חי בתוך בועה של משכילים ערבים ויהודים ואנשי עט וכתיבה שיש להם דיפלומה, אבל אני לא יודע אם יש עדיין יושר אינטלקטואלי. יש עדריות עיוורת שמוליכה אותנו לתהום וכמו שאמרה דליה רביקוביץ, 'רַק אֱלֹהִים מַכִּיר אֶת סוֹף הַנְּפִילָה'. זה בור שנפער, ולרוע האנושי אין סוף".

"למרות שהצבע השחור חזק, יש סביבי עדויות לטוב. הבעיה היא שהטוב נהייה חופן קטן ורדוף. האנשים ההומניסטים שרוצים שלום, שקט, פיוס, ואת הפסקת המלחמה – נרדפים"

ומה עם הטוֹב האנושי?
"למרות שהצבע השחור חזק, יש סביבי עדויות לטוב. הבעיה היא שהטוב נהייה חופן קטן ורדוף. האנשים ההומניסטים שרוצים שלום, שקט, פיוס, ואת הפסקת המלחמה – נרדפים. יש אנשים שלא רוצים לחיות חיים של גבורה אלא חיים של חיים. של אזרח פשוט. של אדם שקם בבוקר ויוצא לעבודתו על מנת לפרנס את משפחתו, לאכול ולשתות, ואולי פה ושם יש לו תחביבים והוא לא חושב על נשק ועל כוחנות ועל ברוטאליות ונקמנות.

"מה שמוליך ומניע את ההנהגה שיש פה, ולפיכך את המדינה, זה יצר הנקמה. כמה נקמה צריך? כמה נקמה זה די? רק מעטים מעיזים להתנגד באמת והמיליטריזם חוגג. זה לא רק שהוא קיים, אלא יש עליו התענגות, ואני קושר את ההתענגות להתבהמות שעליה דיבר ישעיהו ליבוביץ'".

נכון לעכשיו, רוב העם מתנגד להמשך המלחמה ורוצה בשחרור החטופים.
"ייתכן שאת צודקת, אבל אני מאמין שאם מחר יתקיימו בישראל בחירות, העדר ימליך שוב את המלך. אנחנו בני ערובה".

פעילים מפגינים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו מחוץ לבית המשפט המחוזי בתל אביב, 16 בספטמבר 2025 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

בוא נדבר קצת על תולדותיך.
"נולדתי בבאקה בתחילת שנות השמונים. הייתה לי ילדות יפה, והיא חלק עשיר ופסטורלי בחיי. אנחנו משפחה שורשית שחיה פה מאות שנים. אבא שלי, מוחמד חמזה ע'נאים אללה ירחמו, עסק בכתיבה. הוא היה משורר, עיתונאי, מתרגם ועורך.

"סבא שלי, חמזה, נולד בבאקה אל־ע'רביה בתחילת המאה הקודמת והיה פלאח. הוא הקים את בית הבד הראשון באזור ואת טחנת הקמח הראשונה באזור. סבא היה מהראשונים שלימדו בכּוּתאבּ, ה'חדר' של המוסלמים. באותה תקופה, לא היה מובן מאליו ללמד קריאה.

"גם סבתא פתחייה שלי ידעה קרוא וכתוב. היא נולדה בטולכרם למשפחה משכילה והייתה משוויצה שהיא עירונית ולא כפרית פלאחית כמונו, ושהיא יודעת אנגלית. אני זוכר שהיא הייתה נותנת לי רשימת קניות והייתי רוכב לשוק על האופניים הכחולים שלי לקנות מה שהיא ביקשה.

"לפני שהוקמה גדר ההפרדה, יכולנו לנסוע דרך הכפרים ישר ללב ליבה של טולכרם, כרבע שעה נסיעה. היום, עם כל הסחבת של המחסומים, לוקח לנו שעה"

"אנחנו גרים 300 מטר מגדר ההפרדה ששרטט בזמנו אריק שרון. לידנו, נמצא משולש הגבולות: ממזרח לגדר נמצא נזלת עיסא, כפר קטנטן. מזרחה יותר באקה אל־שרקייה, שהיא באקה המזרחית (חתכו ביננו). לפני שהוקמה גדר ההפרדה, יכולנו לנסוע דרך הכפרים ישר ללב ליבה של טולכרם, כרבע שעה נסיעה. היום, עם כל הסחבת של המחסומים, לוקח לנו שעה".

הגדר הוקמה בתחילת שנות האלפיים כדי להגן על אזרחי ישראל בעקבות גל פיגועי האינתיפאדה השנייה.
"הפוליטיקה כאן מכתיבה. אבל עובדה היא שכוח לא מביא פתרון. קראתי לא מזמן מאמר של עיתונאי יהודי שכתב, עוד לא קלטתם שאי אפשר למחוק אוכלוסייה של שני מיליון אנשים לא בהרעבה, לא במטוסים, לא ברכבות ולא במוניות שתביאו כדי להסיע אותם לחו"ל? הכול פוליטי. גם גדר ההפרדה היא פוליטית וכל הזמן מזיזים אותה, בשביל לבלוע עוד אדמות".

נשארת להתגורר במקום שבו נולדת, למרות שאתה עובד בירושלים.
"אני גר פה מתוך עמדה. זאת בחירה פוליטית לגור בבאקה ולא לעבור לירושלים או לבועה החיפאית של הסופרים הערבים. רוב הסופרים כותבי הערבית מתגוררים בחיפה, וחלק קטן ביפו. בירושלים יש יותר כותבים לכיוון הזהות הפלסטינית המלאה שלא מעורבת עם הישראליות.

מבט על באקה אל־גרבייה, 2012 (צילום: משה שי/פלאש90)

"אצלי יש ערבוב. אני מיקס של זהויות. אמא שלי מבאקה, מייסא אשתי היא ירושלמית. היא המפיקה של התוכנית שאני עורך בתאגיד בערבית ('פוליטי'). התחתנו לפני חודש. לא ציפיתי שהיא תסכים לעבור לגור בבאקה, אבל היא הסכימה".

איך הגעת אל העיתונות?
"אבא שלי ייסד את כתב העת 'מפגש', שהיה כתב עת דו־לשוני שתרגמו בו את ישעיהו ליבוביץ', דליה רביקוביץ, נתן זך ואחרים. בבית הייתה אווירה אינטנסיבית של הגות. בקומה התחתונה היו ארבעה קירות מכוסים מהרצפה עד התקרה בספרים, כתבי עת ואנציקלופדיות.

"הספרים, עטיפות הספרים, הסופרים, השיחות, הריחות, המפגשים האינטלקטואליים שהתקיימו בבית – כל אלה נצרבו בתודעה שלי. הלכתי ללמוד באוניברסיטה ספרות כללית השוואתית ובתוכה, הרבה ספרות עברית".

"כשאתה שולט בשפה כלשהי, בא לך לממש את הבקיאות הזאת. אני אוהב לצטט את שמאס שאמר, 'יש לי שתי אימהות, אמא ביולוגית ואמא חורגת. הביולוגית היא הערבית והחורגת היא העברית. בשתיהן אני מאוהב'"

מה מקור המשיכה שלך אל הספרות העברית?
"כשאתה שולט בשפה כלשהי, בא לך לממש את הבקיאות הזאת. גם בהקשר הזה אני אוהב לצטט את שמאס שאמר, 'יש לי שתי אימהות, אמא ביולוגית ואמא חורגת. הביולוגית היא הערבית והחורגת היא העברית. בשתיהן אני מאוהב'. או כמו שאמר מחמוד דרוויש: 'השפה היא המולדת שלי'".

קצת כמו לאה גולדברג עם שתי המולדות.
"נכון. התחלתי להתעמק בספרות ובתרבות העברית בתיכון. למדתי בתיכון נוצרי־אורתודוקסי בחיפה למרות שאני מוסלמי, אבל אנשי הכפרים המוסלמים מהאזור שלנו – ואפילו מהנגב – ששאפו להשכלה טובה יותר עבור ילדיהם, שלחו אותם לבתי ספר נוצריים פרטיים, שנחשבו בתי ספר מושקעים. זאת הייתה דילמה.

"אמא שלי לימדה עברית במשך 34 שנים בחטיבת הביניים בבאקה. היא לימדה אותי עברית בכיתה ח' ובסוף אותה שנה הגעתי למסקנה שאני לא שבע ממה שיש לי בבית הספר. שאני רוצה יותר. ההורים שלי התלבטו ובסוף הסכימו.

אבא של אלטייב ע'נאים, מוחמד חמזה ע'נאים (צילום: אלבום משפחתי)

"אני אוהב ארכיאולוגיה של שפות. לנבור, לסתת, לקלף שכבות של שפה. שפה היא דבר בלתי מפוענח שככל שאתה מעמיק בו, אתה טובע ומקבל הנאות. כשסיימתי תיכון נרשמתי ללימודי ספרות באוניברסיטת תל אביב ונחשפתי לאסכולות, ליצירות וליוצרים.

"למדתי אצל אהרון שבתאי, שהיה עושה הקבלות בין הטרגדיות היווניות העתיקות לבין מה שהתרחש בארץ באותו זמן, שזאת וואחאד קומבינציה מעניינת. היום זה טאבו. אסור לך לעשות את זה באקדמיה. אין פתחון פה".

איפה עוד אתה מרגיש שאין פתחון פה?
"לפני איזה זמן הלכנו כמה עמיתים לנחם עמית לעבודה. כשסיימנו, ישבנו לשתות משהו ודיברנו על הסירוס העצמי, על הצנזורה העצמית. הסכמנו שאנחנו מצנזרים את עצמנו לפני שהצנזור הצבאי יצנזר אותנו.

"לפני איזה זמן הלכנו כמה עמיתים לנחם עמית לעבודה. כשסיימנו, ישבנו לשתות משהו ודיברנו על הסירוס העצמי, על הצנזורה העצמית. הסכמנו שאנחנו מצנזרים את עצמנו לפני שהצנזור הצבאי יצנזר אותנו"

"הייתי חבר מערכת בכתב העת 'ארץ אחרת' שעסק בענייני החברה הישראלית והעם היהודי. יום אחד ראיינתי את העיתונאי החשוב חסן אל־בטל, שנולד בטירת הכרמל והוא מהעקורים הפלסטינים. הוא חי בתוניסיה והיה אינטלקטואל פורה, ואחרי אוסלו הוא חזר לרמאללה וכתב טור יומי פואטי ופוליטי ב־'אל איאם' – היומון הרשמי של הרשות הפלסטינית.

"הכותרת של הריאיון הייתה: 'באתי מהפרופגנדה אל העיתונות'. שאלתי אותו, ממה אתה הכי מפחד ככותב? והוא ענה, מהצנזורה העצמית".

ואיך זה אצלך?
"'טוב לי' עם הצנזורה העצמית, אבל אני מתכוון כמשורר ולא כעיתונאי. את יודעת למה? בתוכנית שאני עורך בטלוויזיה יש הרבה הגבלות הארדקור. למרות שאני נחשב לא ממסדי אני פועל במסגרת הממסד ובמסגרת החוק. כמשורר, הצנזורה העצמית מונעת ממני להיות עדרי. יש בזה בלימה.

"אני לא כותב קאנוני. מחמוד דרוויש הוא המשורר הלאומי. 'הומרוס של הפלסטינים'. הוא זה שמתאר את מסע הייסורים של הפלסטינים. אגב, הראשון שתרגם את מחמוד דרוויש מערבית לעברית היה אבא שלי".

המילונים בספרייה של אלטייב ע'נאים (צילום: תמר מור סלע)

אז מחמוד דרוויש הוא המגדלור של הגזל ושל העוול כלפי הפלסטינים?
"כן. אבל צריך לכפור בזה. יש לי עותק מספרו 'למה עזבת את הסוס לבדו' (שאבא שלי תרגם לעברית) עם הקדשה ממנו: 'הֱיֵה סופר או משורר, כי אנחנו זקוקים למי שיכתוב את סיפורנו שלא נכתב'.

"קודם כל, הרגשתי שהוא נותן לי קרדיט. שנית, אני לא מתכחש אף פעם לסיפור שלי ושל עמי אבל אכתוב אותו בגישה אחרת. במי כפר נתן זך? בנתן אלתרמן. חייבים לכפור באבא כי אחרת הוא נהייה קדוש. זה מבוך של עדריות. עדריות יש בכל מקום. גם אצלינו, גם אצל החרדים, ויש גם עדריות של 'הדת החילונית'.

"אם אני מתקדם בכתיבה ובשלב מסוים אני מרגיש שאני מתחיל להיות מישהו אחר, אני נסוג ומשנה מסלול, לא מתוך זהירות, אלא בשל מיאוס. כמשורר ערבי פלסטיני אני לא חייב לכתוב על חיילי צה"ל, על רובים ועל מחסומים. הפוליטיקה החריבה את הפואטיקה הפלסטינית.

"אם אני מתקדם בכתיבה ובשלב מסוים אני מרגיש שאני מתחיל להיות מישהו אחר, אני נסוג ומשנה מסלול, לא מתוך זהירות, אלא בשל מיאוס. כמשורר ערבי פלסטיני אני לא חייב לכתוב על חיילי צה"ל, על רובים ועל מחסומים"

"בסדר, קם לנו מחמוד דרוויש ובני דורו כמו המשורר טאהא מוחמד עלי, שהצליחו לכתוב את הפוליטיקה בפואטיקה. אבל כאשר נהייתה מעין חובה 'להחתים כרטיס', במובן של להכניס את אותו ז'רגון לתוך היצירה, אז חלאס. זו לא ספרות. אני לא נציג. אני אדם פרטי"

אתה עובד בערוץ הטלוויזיה בערבית של תאגיד השידור הציבורי. שם אתה לא יכול להגיד מה שאתה רוצה. איפה אתה נתקל בדילמות?
"התקשורת היום מסורסת וזהירה יותר מכל הזמנים, והרבה יותר מגויסת, אבל גם התאגיד לא מספיק מגויס בשביל הימין. הם צריכים טלוויזיה של מדינה עריצה. תקשורת של מריונטות.

"לערבים אזרחי ישראל אין פתחון פה גם ברשתות החברתיות ולראייה, לא מעט ערבים נעצרו אחרי שבעה באוקטובר בגלל התבטאויות נגד המלחמה. חופש הביטוי נמצא בסכנה רצינית וברור שאני לא יכול להגיד כל מה שאני חושב ורוצה.

צוות התוכנית "פוליטי": חביב פאלח (המגיש), אלטייב ע'נאים (העורך), ע'אליה נאטור קדור (המגישה) ומייסא ניג'ם ע'נאים (המפיקה) (צילום: באדיבות המצולם)

"איפה אני הכי מרגיש את זה? אני לא מייצג את הצד הפלסטיני־עזתי בצורה מספיקה, כי יש התכחשות. הימין יושב לנו על הצוואר. כל יום כותבים דוח. לדוגמה: אחד הכתבים, יהודי דווקא, אמר בקול שיש הרעבה וקטל בעזה ומייד אמרו עליו שהוא שמאל קיצוני. האמת היא שקצת נמאס לי ממכבסת המילים".

באילו מילים היית בוחר כדי לתאר את המציאות?
"טבח מתמשך. אני הראשון שתרגם מערבית לעברית את המשורר העזתי החשוב והמיוסר נאסר רבאח, שנמצא עכשיו בתוך המלחמה. הבוקר הוא שיתף טקסט בעמוד הפייסבוק שלו ואני רוצה, ברשותך, לתרגם לך אותו תרגום חופשי:

'שלוש בבוקר, את החדר האירה להבה שנפלה מהשמיים בליווי שאגה של מטוס. עקב אותה קול פיצוץ עז. הרגשתי שהבית קופץ ממקומו, פשוטו כמשמעו. ראיתי עשן שחור סמיך יותר מהליל, וקול רסיסים שנופלים על הגג ועל הבתים הסמוכים. זהו אירוע רגיל וחוזר על עצמו, מוזיקת רקע לחיינו הנפלאים'.

"אני לא דוגל לא בטבח הזה ולא בטבח הזה. אבל מה את חושבת שיצמיח דור כזה, שגדל עכשיו בצל הטבח המתמשך בעזה? זה לא עניין של אידיאולוגיה, אלא של פועל יוצא"

"בהקשר הזה אני רוצה לציין שגם הצבא וגם אמ"ן (שהם לא ערבים ולא קיצוניים) אומרים ש־80% ממי שנהרגו בעזה – חפים מפשע ולא חמאסניקים. אבל לכי תשכנעי שהילד הזה והתינוק ההוא הם לא 'מחבלים בפוטנציה', למרות שכל זה עלול לחזור אלינו כמו בומרנג. אלה לא דברים שאני יכול להגיד בטלוויזיה".

ועכשיו? אתה לא פוחד להגיד לי את זה?
"אני כן פוחד כי זה עלול לפגוע בפרנסה שלי, למרות שאני ממש לא קיצוני. אני לא דוגל לא בטבח הזה ולא בטבח הזה. אבל מה את חושבת שיצמיח דור כזה, שגדל עכשיו בצל הטבח המתמשך בעזה? זה לא עניין של אידיאולוגיה, אלא של פועל יוצא.

"הנקם התפתח אחרי שבעה באוקטובר. בכיר בצבא מזהיר שלהמשך המלחמה יהיו כך וכך השלכות וראש הממשלה מבטל אותו ויאללה, נביא בובת מריונטה אחרת במקומו. אף פעם לא היה בישראל שפל כזה".

פלסטינים מצטופפים בנקודת חלוקת מרק עדשים בעיר עזה 27 ביולי 2025 (צילום: Omar AL-QATTAA / AFP)

החיילים בסדיר ממלאים פקודות ובכלל לא מעלים בדעתם שיש להם אפשרות להתנגד.
"והם חוזרים בארונות. פצועים גופנית ונפשית. הרי לפני יותר משנה הדרג הצבאי אמר לדרג המדיני שאין יותר מה לעשות בעזה. הרי כבר ברור שחלק מהחטופים נהרגו מהתקפות צה"ל וברור שהחטופים והחיילים חשופים לסכנה גדולה בעקבות המהלך הנוכחי. הרי ידוע ששום לחץ צבאי לא באמת משחרר את החטופים. רק הסכמים.

"אפרופו החיילים בעזה שחלק מהם מתנהל בחוסר אנושיות, אני שוב נזכר בדברים שכתב פרופסור ליבוביץ': השלב האחרון של הכיבוש הוא שלב ההתבהמות. אנחנו בשלב הזה. מי שימן את חמאס? מי הקפיד שצינורות הכספים מקטאר יזרמו אליו רק כדי שלא תקום מדינה פלסטינית? בסופו של דבר, קם הגולם על יוצרו".

איזה משוררים אתה מתרגם מערבית לעברית?
"מנעד הספרות הערבית עשיר מאוד. מה שמנחה אותי, זה היופי של הטקסט. יש לי נטייה להתאהב בשירה אבסטרקטית. שירה לא ישירה שעוסקת במהות הקיום. אני עובד עכשיו על פרויקט תרגום של שירי המשורר הכורדי הגאון סאלים ברכאת. הוא נולד בסוריה ונאסר עליו ללמוד את שפת אימו כמו כל הכורדים תחת משטר אסאד.

"סבא צדק. זאת אכן קללה להיות בעל ראייה חדה, למרות שלא לכל המשכילים יש ראייה חדה. חלקם הם רק אגרני אינפורמציה"

"בשיריו הוא מתפלמס עם המוות. הוא בוטה, הוא פרא, אין לו צנזורה עצמית ואני מקנא בו בקטע הזה. עכשיו הוא חי בשוודיה, שם הוא קיבל פליטוּת.

"יש תרגומים שלי בכל מיני מקומות, כמו למשל באנתולוגיה 'עַוּדָה' (בעברית: שיבה), שיצאה מטעם עמותת 'זוכרות', שהיא עמותה להנצחת הכפרים הערבים שנחרבו ב־48'. סיפורים פוליטיים שכתבו ערבים ויהודים בעברית ותרגמתי לערבית. תרגמתי גם לקט מהשירה הפלסטינית העכשווית בהוצאת מטען (עורך התרגום: יוסי גרנובסקי).

אז אתה ממשיך את שושלת אנשי הספר המשפחתית?
"בזמנו, סבא שלי כעס על אבא שלי. הוא רצה שיהיה לו מקצוע. הוא פחד שתרבוץ עליו קללת המשכיל. שיהיה רדוף בחברה שלא אוהבת משכילים ובמדינה שלא ממש אוהבת משכילים. הוא תמיד שאל את אבא, האם אתה עובד בעט? (עבודת הכתיבה, שהיא לא מקצוע) או עובד באֶת (שזאת עבודת האדמה, שהיא כן מקצוע).

"היום, נראה לי שסבא צדק. זאת אכן קללה להיות בעל ראייה חדה, למרות שלא לכל המשכילים יש ראייה חדה. חלקם הם רק אגרני אינפורמציה.

"אני חושב שבמיוחד עכשיו, פוסט שבעה באוקטובר, מתחדדת ההכרה שמרבה דעת מרבה מכאוב וזה קשור להשכלה, או כמו שאמר חוקר הספרות ופעיל התנועה הלאומית הפלסטינית, הוגה הדעות פרופסור אדוארד סעיד: אינטלקטואל לא יכול להיות מגויס, מסורס ושתקן, או לשים את עצמו בעמדה ניטרלית כמשקיף. הוא חייב להיות מעוּרה בעמדות שלו.

"אבל אנחנו בעידן בִּיּוּת האינטלקטואליות. בעידן הסירוס, ההשתקה, העדר. האקדמיה הישראלית, למשל, אף פעם לא הייתה כל כך מנותקת מהמציאות".

"אנחנו בעידן בִּיּוּת האינטלקטואליות. בעידן הסירוס, ההשתקה, העדר. האקדמיה הישראלית, למשל, אף פעם לא הייתה כל כך מנותקת מהמציאות"

מה אנחנו, הישראלים היהודים, לא יודעים על החברה הערבית הישראלית?
"קודם כל הידע ממוסגר, קלישאתי ונישתי. הדבר הכי חשוב שלא יודעים הוא שהחברה הזאת היא חברה כמו כל חברות העולם. חברה שרוצה את החיים עצמם. כלומר ללמוד, להתחתן, להביא ילדים לעולם, לעבוד ולהתפרנס. או כמו שאמר דרוויש: הפלסטיני כבר התעייף מתמונת הגיבור הלוחם. בעייתו תיפתר כשיוכל לממש את עיסוקו בענייני היום־יום".

האם אי פעם היה פה ניסיון אמיתי להתקרבות? לחיים נורמליים?
"היו רגעי אשליה טובים, ואני מדבר על אוסלו ועוד כמה ניסיונות ישראליים תרבותיים חברתיים כמו מאמצי המפלגה הקומוניסטית בישראל להקים מפעל משותף פוליטי, חברתי ותרבותי. לא סתם מק"י הייתה האינקובטור של התנועה המשכילה הערבית והצמיחה שמות כמו אמיל חביבי, מחמוד דרוויש וסמיח אל־קאסם.

"הרי אחד האסונות הגדולים שקרו לערבים בנכְּבה, שהייתה פועל יוצא של הגירוש, הוא הריסת המרכזים האורבניים. חיפה, יאפא ועוד ערים ששקקו תרבות ערבית. האליטה התרבותית־אינטלקטואלית גורשה או ברחה. משפחות האצולה שהיו משפחות שורשיות של כמה דורות, גורשו. היו חיים עירוניים וחיי תרבות ערבית, לא בקטנה – והם נמחקו".

המשורר מחמוד דרוויש (צילום: AP Photo/ Reuven Kopichinsky)

ואיפה התקווה?
"תקווה זאת החלטה אישית. אם אין תקווה אין טעם לחיים ואין להם משמעות. אין משהו שייטע בנו עכשיו תקווה כי מכונת המלחמה ממשיכה בעוצמה, ואם אתה אומר 'די למלחמה' – מכתימים אותך.

"אני אופטימי, אני מתעקש על זה, אבל אני גם יודע שייקח לנו זמן לצאת מהחושך. אמיל חביבי כתב את 'האופסימיסט'. אני מאוהב בספרות שלו, אבל אני יותר אופטימי מהאופסימיסט וזאת בחירה. צריך הרבה מאמץ ואומץ להיות אופטימי ולמרות שאין הרבה סיבות טובות, אני קם בכל בוקר, ויוצא למלחמה על האופטימיות".

* * *

כָּבֵד קָצוּץ

הָעֶרֶב קָנִיתִי כֶּסֶף
וּבוֹ קָנִיתִי לֶחֶם
וְגַם חָשִׁישׁ
נִרְגַּעְתִּי
וְנִלְחַצְתִּי
הַאִם נִלְחַמְתִּי?
אֵינִי יוֹדֵעַ
יוֹדֵעַ דְּבָרִים אֲחֵרִים
יוֹדֵעַ עַל אֱלֹהִים
עַל הַחַיִּים
קְצָת
וְעַל יְקוּמִים
אֲחֵרִים
וּבֵינָתַיִם
הַסַּבְלָנוּת לַחַיִּים
הִיא
סַבָּלוּת
הַמַּשָּׂא כָּבֵד
קָצוּץ.

מתוך ספר שירים חדש, שיראה אור בקרוב.