במדינה חולה, התקשורת הפכה לרס"ר משמעת. היא כבר לא חושפת את שחיתויות – היא מנמקת ומנרמלת אותן; היא לא בודקת עובדות – היא מאמצת נרטיבים ומאזנת בין המדכא למדוכא ובין מנגנוני הכוח לקורבנותיהם; היא לא מבקרת את מי שראוי – אלא נוזפת בציבור שהעז להרים קול ולהתקומם.

התקשורת אילפה אותנו שצריך לנהוג ב"כבוד לראש הממשלה", גם כשהוא דורך עלינו במגפי הגזלייט והביזוי; שהציבור הליברלי מחויב ב"איפוק", גם כשרומסים אותו כל יום מחדש; שצריך "שיח מאחד", גם כשהפשיזם הישראלי עסוק מבוקר עד ערב בלהסית, לשקר, לבזות, להשמיץ ולרדוף את כל מי שלא סוגד לבנימין נתניהו ולמשטרו הדכאני.

*  *  *

הנה הפרדוקס הישראלי במלוא עליבותו: אפשר לדרוך על הדמוקרטיה, לחרב את הממלכה, להפוך את מוסדות המדינה לשלוליות של רעל, להוביל את המדינה לטבח מחריד מתוך יהירות וניתוק, לפורר את האתוס הישראלי, לנטוש חטופים במנהרות, להסית נגד משפחותיהם המרוסקות, ולעשות כל מאמץ לטרפד עסקאות להשבתם רק כדי לשמור על כסאו – אבל אסור, פשוט אסור, לצעוק לו "בוז" בכיכר.

הנה הפרדוקס הישראלי במלוא עליבותו: אפשר לדרוך על הדמוקרטיה, להפוך את מוסדות המדינה לשלוליות רעל, להוביל את המדינה לטבח מחריד, לנטוש חטופים במנהרות ועוד – אבל אסור לצעוק לו "בוז"

תקשורת המיינסטרים, זו שמתהדרת במוסר ובאיזון, זו שנוהגת להתפאר בחופש הביטוי ומילוי תפקידה כשומר-סף, הפכה לרס"ר המשמעת של הצביעות הלאומית. היא מנרמלת את האיש שבז לה ומסית נגדה בהתמדה. קריאות "בוז" בכיכר לאיש שמבזה את כולנו כבר שנים – זה, בעיני הקרנפים, הוא לא פחות מפשע חמור שחוצה את הקווים האדומים של הממלכתיות – זו שרק הציבור הליברלי כפוף אליה.

התקשורת הישראלית מעזה להטיף לנו ולחנך אותנו. היא קובעת מה מותר לומר ומה אסור, משל מדובר בסוכן מוסר ולא בגוף שאמור להגן על האינטרסים של הציבור מפני מהלכיו של המשטר. ולא די בכך שהיא מאמצת תפקיד לא לה, שאף מנוגד מהותית ותפקידה במערכת דמוקרטית – המקום להגן על הציבור מפני המשטר הדורסני, היא שומרת על השליט מפני הציבור החצוף.  

על הפנמת הדיכוי

הציבור הליברלי, המותש, המדמם והמיואש הפנים את כללי המשחק המעוותים האלה כאילו היו חוקי טבע. הוא מכפיף עצמו אל מתחת לרף הציות בתנועה כמעט אוטומטית, רפלקסיבית, כמו כלב שלמד איפה היכן מוצב חוט החשמל הבלתי נראה.

הוא למד לצנזר את עצמו לפני שמישהו אחר מספיק לעשות זאת. למד למשטר את השיח שכלליו מוכתבים על ידי המשטר הדכאני, למד להרכין את הראש, לדבר בנימוס ובשקט, ולא להעז להרים אצבע מאשימה. הציבור הליברלי למד להתנצל על עצם הכעס שלו, על עצם הזעם המוצדק שלו – כאילו שזעם מול עוול הוא החטא ולא העוול עצמו.

הציבור הליברלי למד להרכין את הראש, לדבר בנימוס ובשקט, לא להעז להרים אצבע מאשימה. הוא למד להתנצל על עצם הכעס שלו, על עצם זעמו המוצדק – כאילו שזעם מול עוול הוא החטא ולא העוול עצמו

ופסגת המשטור העצמי: הציבור הליברלי אולף לפתוח כל משפט ביקורת במשפט הסתייגות פולחני, מעין תפילת כניעה: "אני נגד הסתה", "אני בעד שיח תרבותי", "אני מאמין בדמוקרטיה", "אני מכבד את כולם" – כאילו שהצד השני מאמין או מציית לערכים הללו. כאילו שהמפלצת שמנסה לטרוף אותך תיעצר באמצע אם רק תסביר לה שאתה בעד שיח תרבותי. זה כמו להתנצל בפני השודד על כך שהארנק שלך מפתה אותו לשדוד.

זה לא רק פחד. זה לא רק עייפות. זה אילוף במובנו הטהור, המזוקק, הפבלובי, הקליני. זה ניסוי מעבדה בפסיכולוגיה חברתית שהצליח מעבר לכל דמיון: הפנמת דיכוי במובנו הכי בסיסי, הכי בנאלי, הכי מסוכן. ריסון עצמי וולונטרי, בשם נורמות שנכפו עלינו בידי משטר דכאני של כוח, פחד והסכמה בכפייה – ושעכשיו אנחנו מאמינים בהן משל מדובר בעשרת הדיברות.

התקשורת המתקרנפת אפילו לא צריכה להתאמץ – למדנו לצנזר את עצמנו טוב יותר ממנה. היא לא צריכה להשתיק אותנו – למדנו להשתיק את עצמנו בדיוק כפי שהיא אילפה אותנו, זו הצלחה מסחררת של מנגנון שליטה, יצירת מופת של הנדסת תודעה: כשהנשלטים מפנימים את ההשתקה עד כדי כך שהם מפעילים אותה על עצמם מרצונם החופשי, מתוך אמונה שזו הצורה הנכונה, הממלכתית, הדמוקרטית להתנהג.

איך יוצאים מזה? בדיוק כמו שנכנסנו – דרך השפה

הדרך החוצה מהמלכודת הזו מתחילה בסירוב. סירוב להתנצל, סירוב להסתייג, סירוב להתכופף לנורמות המזויפות שהכתיבו לנו. קריאת הבוז בכיכר היא לא סוף הדמוקרטיה – היא תחילת החזרה שלה לחיים. כי בוז היא אותה מילה שמסרבת להיות מאולפת, היא הקול שמסרב להיות מושתק, היא המחווה האחרונה של אזרח חופשי רגע לפני שהוא הופך לנתין.

קריאת הבוז בכיכר היא לא סוף הדמוקרטיה – היא תחילת חזרתה לחיים. כי בוז היא אותה מילה שמסרבת להיות מאולפת, הקול שמסרב להיות מושתק, המחווה האחרונה של אזרח חופשי רגע לפני שהוא הופך לנתין

כשאנחנו צועקים "בוז", אנחנו לא פוגעים השיח הציבורי – אנחנו מכוננים אותו מחדש ומנקים אותו מהרעל שהוזרק לתוכו. אנחנו מכריזים בקול משותף וסוחף שיש גבול, שיש קו, שיש דברים שאי אפשר לסבול יותר בשתיקה מנומסת. הבוז הוא לא התחלה של אלימות – הוא סוף הכניעה. והשינוי המיוחל החל השבוע בכיכר: ברגע שבו הפסקנו להתנצל על עצם הזכות שלנו לכעוס, להיות מבוזים, ורמוסים. ברגע שהפסקנו לציית לממלכתיות המעושה שנדרשת אך ורק מאתנו.

שלשום צעקנו בוז, אך בעצם אמרנו די.

לימור מויאל היא סופרת, דוקטורנטית לפרשנות ותרבות ואקטיביסטית שמאל. היא הקימה את תנועת "הדמוקרטים" שעוסקת בעיתונות אלטרנטיבית תוך קידום עקרונות סוציו-ליברליים. מויאל נשואה ואם לארבעה.