בפיצול אישיות מופלא יצר הבמאי ערן ריקליס סרט שנוגע היטב בעצבים חשופים של הצופה הישראלי ומבטא את תחושותיו ופחדיו למרות שישראל כלל אינה נזכרת, על הסרט "לקרוא את לוליטה בטהראן", קו-פרודוקציה ישראלית-איטלקית משנת 2024.

*  *  *

סיפורה האוטוביוגרפי של אזאר נפיסי, סופרת ואקדמאית איראנית, הוא סיפור של אומץ, אהבה לספרות ומאבק על נשמה חופשית. ריקליס, במאי ישראלי בעל חושים פוליטיים ואנושיים חדים, הצליח לתרגם את ספרה האוטוביוגרפי "לקרוא את לוליטה בטהראן" לסרט מטלטל ופיוטי, שחוצה גבולות של זמן ומקום, ונוגע ישירות גם בעורנו שלנו.

ריקליס, במאי ישראלי בעל חושים פוליטיים ואנושיים חדים, הצליח לתרגם את ספרה האוטוביוגרפי של נפיסי "לקרוא את לוליטה בטהראן" לסרט מטלטל ופיוטי, שחוצה גבולות של זמן ומקום, ונוגע ישירות גם בעורנו שלנו

נפיסי, פרופסור לספרות אנגלית, חזרה לאיראן עם בן זוגה, מהנדס מצליח, לאחר לימודים בארצות הברית, זמן קצר לאחר מהפכת האייתוללה רוחאללה חומייני. עם הזמן נחשפת המציאות החדשה והמצב הולך ומחמיר, נפיסי מגלה בהדרגה שמולדתה האהובה הולכת ונסגרת סביבה. חיי היום-יום הופכים למחזה אבסורדי של כפייה ושליטה: קוד לבוש נוקשה – החיג'אב, רשימות ספרים אסורים, צנזורה על מילים, מחשבות, רגשות.

צעד אחרי צעד האיראנים מוצאים עצמם במשטר פיקוח אלים ומשתיק. הסטודנטים שלה המנסים לשמור על החופש נחשפים למשטור הדיכוי הדתי-לאומני ולאלימות משמרות המהפכה. ההפגנות שלהם מדוכאות וחלקם נעצרים ומטופלים בעינויים ואף יש מוצאים להורג.

כשנפיסי מרגישה שנאטמת דלת האוניברסיטה בה היא מלמדת, היא פותחת אחרת, את דלת ביתה. שם, בסלון פרטי שנעשה מקלט למחשבות, היא אוספת סביב שולחן קטן קבוצת סטודנטיות צעירות, ויחד הן קוראות את ולדימיר נבוקוב, סקוט פיצ'רלד, ג'יין אוסטן, כמו היו אלה כתבי קודש של החופש הפנימי. הספרים הופכים לחלון יחיד לעולם פתוח, והדיון בספרות הופך למעשה של התנגדות, כמעט של פולחן.

יחד עם הפרופסורית, הסטודנטיות נאבקות לשמירת הדמוקרטיה וחופש המחשבה, מול דיכוי הנשים באיראן, ורוצות לשמר את נשיותן. אולם במבחן התוצאה מקלט מעט זה נכשל. הדיכוי ותוצאותיו לא נעלמים, ולבסוף נפיסי מחליטה שעם כל אהבתה למולדתה, היא מעדיפה לעזוב ולנדוד לחיות בארה"ב. כך עושות גם כמה מתלמידותיה.

נפיסי מגלה בהדרגה שמולדתה האהובה הולכת ונסגרת סביבה. חיי היום-יום הופכים למחזה אבסורדי של כפייה ושליטה: קוד לבוש נוקשה – החיג'אב, רשימות ספרים אסורים, צנזורה על מילים, מחשבות, רגשות

ריקליס מצליח להעביר את הרוח הנושבת בטהראן בדיוק רב וברגישות. המשחק, של השחקניות שכולן (לרבות ריטה יהאן-פרוז "שלנו") איראניות, אמין ומעביר את המסר: מבט, צעיף שנקשר, יד רועדת המניחה ספר אסור, וכולן אומרות יחד יותר מאלף נאומים פוליטיים. הבחירה לשמור על דיבור בפרסית ועל נופים המזכירים את טהראן, אף שצולמו באיטליה, יוצרת תחושת אותנטיות נדירה, ומעבירה לאורכו את תחושת הפחד.

ריקליס מעביר מצוין את סיפורה של איראן הנחנקת תחת המשטר, אך לצופה הישראלי הסיפור האיראני הוא רק משני, לישראלי מזומנת חוויה נוספת ועמוקה יותר.

ישראל איננה איראן, עדיין. אבל ככל שהסרט מתקדם, הצופה הישראלי מוצא את עצמו מחליף מקום עם הדמויות. משהו במבט של השוטר, בנימת ההטפה הדתית, בהתבהמות ההמון ואימוץ הסטנדרטים החדשים, באובדן החופש לחשוב, נשמע מוכר מדי. זו אינה השוואה גסה, זו מראה עדינה אך מדויקת להפליא.

ריקליס לא צועק. הוא לוחש. לחישה החודרת עמוק יותר מכל נאום. היא מזכירה לנו עד כמה דקה היא החומה שבין חופש לדיכוי, בין מולדת גאה למדינה מפוחדת, בין אהבה לארץ לבין בריחה ממנה.

ישראל אינה איראן, עדיין. אך ככל שהסרט מתקדם, הצופה הישראלי מוצא עצמו מחליף מקום עם הדמויות. משהו במבט של השוטר, בנימת ההטפה הדתית, בהתבהמות ההמון, באובדן החופש לחשוב, נשמע מוכר מדי

אחת הסצנות המצמררות בסרט, המהדהדת בישראל, היא הדיאלוג בין נפיסי לבן זוגה:
"יש לנו בית, עבודה, שקט. למה לעזוב?" הוא שואל.
"כי אני לא מוכנה שהילדים שלנו יגדלו בתוך פחד, ויצמחו, בתנו כאשה מדוכאת ובננו כגבר אלים" היא עונה.

המילים הללו, מתוך טהראן של שנות השמונים, מהדהדות בערבים אלה בבתי קפה ובסלונים של תל אביב, חיפה ובאר שבע. גם אצלנו מתנהלות שיחות דומות, כמעט מילה במילה: האם להישאר ולהיאבק, או לארוז ולחפש מרחב נשימה אחר.

גיבורות הסרט הן פטריוטיות איראניות ואוהבות את מולדתן, אך אינן יכולות לחיות בה. נוכל לצאת מאיראן אך איראן לא תצא מאתנו, הן אומרות. אלו הרי משפטים שאנו שומעים סביבנו יום יום.

ריקליס עבד על הסרט כחמש שנים – מאז 2017 – שנים שבהן ישראל עברה תהליכים של הידרדרות בשיח, פגיעה בעצמאות התרבות והמשפט, והעמקת הקיטוב הציבורי. לא ברור באיזו מידה ההקבלה נוצרה במודעות מכוונת, אבל הסרט הפך למראה מטרידה של ההווה הישראלי, תזכורת לכך ששום חירות איננה מובטחת, ושגם חברה חופשית יכולה להיסדק מבפנים.

"לקרוא את לוליטה בטהראן" הוא הרבה יותר מסרט על איראן. זהו סרט על האפשרות, ועל האזהרה. הוא מראה כיצד דיכוי חודר למחשבות כאשר הוא נראה ברחובות, וכיצד ספר אחד, אישה אחת או שיחה אחת יכולים עדיין להצית מחדש את גחלת החירות.

זה איננו רק סיפור על נשים באיראן, זה סיפור עלינו. על כל מי שמבין שהחופש לקרוא, לחשוב ולאהוב – הוא מעשה פוליטי. ודבר עצוב נוסף, האנשים החושבים ואלה המוכנים להיאבק על החופש שלהם להיות עצמם ולא להיסחף עם ההמון, הם מעטים בכל מקום.

"יש לנו בית, עבודה, שקט. למה לעזוב?" הוא שואל. "כי אני לא מוכנה שילדינו יגדלו בתוך פחד, בתנו כאשה מדוכאת ובננו כגבר אלים", היא עונה. המילים הללו, מטהראן של שנות ה-80, מהדהדות היום בישראל

העלילה של נפיסי מסתיימת כשגיבוריה בכאב ובגעגוע על נהרות ארה"ב. האם נצליח לכתוב סוף אחר לסיפור שלנו? אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום.

מיכה אבנימלך הוא פעיל חברתי, מתנדב סדרתי ואיש עסקים. מלווה חברות בגיבוש ויישום אסטרטגיה עסקית, בעבר בכיר במשרד האוצר ומנכ"ל דלויט ייעוץ. עוסק באסטרטגיות לאומיות ובחינות היסטוריות.