ברחבי אירופה, הדים מהעבר לבשו צורה חדשה. בברלין, סטודנטים יהודים באוניברסיטה הטכנית התבצרו בבניין אגודת הסטודנטים לאחר שהודרו ממועצת הסטודנטים, שנשלטת כעת על ידי סטודנטים, חלקם תומכי חמאס.

באמסטרדם, כמה גברים צילמו את עצמם מבצעים "ציד יהודים", צועקים "שחרור פלסטין" בעודם רודפים אחרי מטרותיהם. ביום השנה לליל הבדולח, ראש ממשלת נורווגיה השתתף בטקס יום זיכרון בו יהודים לא הורשו להשתתף.

באמסטרדם, כמה גברים צילמו עצמם מבצעים "ציד יהודים", צועקים "שחרור פלסטין" בעודם רודפים אחרי מטרותיהם. ביום השנה לליל הבדולח, ראש ממשלת נורווגיה השתתף בטקס יום זיכרון בו יהודים לא הורשו להשתתף

אירועים אלה מהימים והשבועות האחרונים, אינם אירועים מבודדים, אלא חלק משינוי רחב יותר: האנטישמיות מוצגת כצדק חברתי.

התמורה בלבוש האנטישמיות הפכה בלתי ניתנת להכחשה מאז השבעה באוקטובר 2023. אנשי חמאס פלשו לבתים ישראליים ורצחו באופן שיטתי 1,200 אזרחים; משפחות נשרפו בחיים, וצעירים נרדפו בפסטיבל מוזיקה. הם צילמו את עצמם עושים זאת. ההקלטות לא היו מקריות; הן היו גביעי ניצחון. זו לא הייתה לחימה אלא השמדה – ציד מכוון של אזרחים, עינוי וחטיפה של 251 בני ערובה, הכול מתועד בגאווה.

זמן קצר לאחר מכן, אנשים ברחבי ערי המערב חגגו את הטבח כ"התנגדות". מאז, יהודים מותקפים לא בגלל דעותיהם אלא בגלל זהותם – כל תקיפה מוצדקת כסולידריות עם הפלסטינים.

כיצד שנאה עתיקה רכשה את שפת השחרור?

האנטישמיות תמיד לבשה את התלבושת המוסרית של תקופתה. הנצרות של ימי הביניים הפכה שנאת יהודים לחובה דתית – רדיפת יהודים הוכיחה אמונה.

כאשר המדע החליף את התיאולוגיה כסמכות מוסרית, האנטישמיות הסתגלה. עד סוף המאה ה-19, יהודים לא היו משגה תיאולוגי אלא נחותים מבחינה גזעית. תיאוריות פסאודו-מדעיות על דם וגזע גרמו לשנאה להישמע רציונלית. הנאצים לא המציאו את האנטישמיות הגזעית; הם ירשו מסגרת שגרמה לרצח עם להישמע כמו היגיינה.

אירועים התקופה האחרונה אינם אירועים מבודדים, אלא חלק משינוי רחב יותר: האנטישמיות מוצגת כצדק חברתי. התמורה בלבוש האנטישמיות הפכה בלתי ניתנת להכחשה מאז השבעה באוקטובר 2023

הגרסה של ימינו מדברת דרך שפת זכויות האדם – התחפושת המתוחכמת ביותר עד כה, כי היא מנכסת את שפת המדוכאים. כאשר אנטישמיות נקראת "דה-קולוניזציה" ו"התנגדות", דחייתה נראית ריאקציונרית. אחרי הכול, מי מעז לעמוד נגד "שחרור"?

ביקורת על מדיניותה של כל מדינה היא לגיטימית וחיונית לשיח המקומי והעולמי. להכיר בתחפושת החדשה של האנטישמיות אין משמעותו לדחות ביקורת על ישראל, אלא להגן על השפה המוסרית המאפשרת לנו לשפוט כל מדינה – כולל ישראל – לפי סטנדרטים אוניברסליים ולא לפי שנאה. בעוד שהאנטישמיות לעיתים ניזונה מביקורת על ישראל – לפעמים ביקורת מדיניות לגיטימית – היא קיימת באופן עצמאי ואינה יכולה בשום מקרה לשאוב הצדקה ממנה.

הכרה בתחפושת החדשה של האנטישמיות חייבת גם לעורר התנגדות לשימוש לרעה בה. גם בישראל, פוליטיקאים משתמשים לפעמים בקיומה של אנטישמיות כדי להסיט ביקורת או להשתיק התנגדות. גם זה שוחק שפה מוסרית. יושרת המאבק הזה תלויה בהחלת אותם סטנדרטים של אמת ואחריות בכל מקום – כולל בבית.

ההבחנה בין ביקורת לגיטימית למסווה המוסרי של שנאה חשובה, כי המנגנון של האנטישמיות של ימינו פשוט: הצג יהודים כמדכאים, והאלימות נגדם הופכת צודקת. הנוסחה דורשת מחיקת עובדות לא נוחות. שלטון חמאס בעזה מאז 2007 נעלם. הפליטים היהודים ממדינות ערב שמהווים מחצית מאוכלוסיית ישראל נעלמים. הציונות – שיבתו של עם נרדף למולדתו ההיסטורית – נכתבת מחדש כקולוניאליזם אירופי. הטבח המכוון של אזרחים הופך למאבק מזוין.

הגרסה של ימינו מדברת דרך שפת זכויות האדם – התחפושת המתוחכמת ביותר עד כה, כי היא מנכסת את שפת המדוכאים. כאשר אנטישמיות נקראת "דה-קולוניזציה" ו"התנגדות", דחייתה נראית ריאקציונרית

ההיפוך המוסרי הזה עובד בגלל קריסה רחבה יותר באופן שבו אנו מבינים אמת. התובנה השימושית שכוח מעצב נרטיב ושההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים – התחלפה באמונה שאין עובדות, רק סיפורים מתחרים.

אם הכול הוא "רק נרטיב", שום דבר לא יכול להיות שקרי. ראיות הופכות ל"תעמולה", וידאו הופך ל"הקשר", והיסטוריה הופכת למיתוס קולוניאלי. מדיה חברתית מגבירה את העיוות: אלגוריתמים מתגמלים זעם על פני דיוק, ומשוואה פשוטה – מדכא מול מדוכא – מתפשטת מהר יותר ממורכבות.

כאשר אנו מקבלים שעובדות הן רק דעות, שמילים אומרות מה שמשרת את המטרה, אנו מאבדים את היכולת לזהות רוע אפילו כאשר הוא מכריז על עצמו. אנשי חמאס צילמו את מעשיהם בשבעה באוקטובר כאות של גאווה ועליונות. ההמונים שהריעו לא היו מבולבלים אלא משוכנעים בצדקתם. הדיון חורג כמובן מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאשר "שחרור" אומר טבח ו"סולידריות" אומרת מחיקה, אפילו הנצחה הופכת לצורה של שכחה.

ההגנה מפני היפוך זה מתחילה בדרישה לעובדות – עובדות הניתנות לאימות, עובדות מתועדות, עובדות אחראיות. למילים כמו "קולוניאליזם", "רצח עם" ו"אפרטהייד" יש הגדרות משפטיות, לא רגשיות. אירועים היסטוריים קרו או לא קרו. סרטונים מראים מה שהם מראים.

כשאנו מקבלים שעובדות הן רק דעות, ומילים אומרות מה שמשרת את המטרה, אנו מאבדים יכולת לזהות רוע אפילו כשהוא מכריז על עצמו. אנשי חמאס צילמו את מעשיהם ב-7/10 כאות של גאווה ועליונות

המרפא לכן מתחיל בשפה – באומץ לקרוא לדברים בשמם האמיתי. ושם גם יתחיל השחרור האמיתי – בבית ומחוץ.

שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן; חוקרת את האופנים בהם מתפתחים נרטיבים בסביבות שיתופיות ודיגיטליות והשלכותיהם על זהויות קולקטיביות מתהוות, בדגש על אירועים בעלי השפעה גלובלית.