בתאריך ה-26 בינואר 2026, אותרה והוחזרה גופתו של רני גווילי ז"ל ארצה, ובכך ניתן היה להכריז על סיומה של מלחמת "חרבות ברזל". כוחותינו עדיין נותרו פרוסים בדריכות על גבול הצפון, ובתוך עזה וסוריה, אך הפנים החלו לנוע לשלב של "אחרי המלחמה" – דיוני תקציב, שיקום, והתחלת המסע הארוך להחלמה והתאוששות.

גופי הטיפול השונים – עמותות, קופות החולים, בתי החולים, החלו בהתארגנות לעבודה בשגרה, ובעשייה הטיפולית האינטנסיבית מול כ-15% מתושבי ישראל, שזקוקים היום לטיפול מקצועי.

אנשי מילואים רבים החלו לחזור הביתה, להוריד את המדים ולהתחיל לשחרר את הדריכות שנדרשו לה במאות רבים של ימי לחימה ולעשות גם הם את המסע המאתגר שלהם חזרה לבית, לעבודה, לילדים ולזוגיות, כדי לנסות ולבנות מחדש את מה שנהרס או לשקם את מה שבר שיקום.

בסיום מלחמת חרבות ברזל. כוחותינו עדיין נותרו פרוסים בדריכות על גבול הצפון, בעזה וסוריה, אך הפנים החלו לנוע לשלב של "אחרי המלחמה" – דיוני תקציב, שיקום, והתחלת המסע הארוך להחלמה והתאוששות

הדריכות הזו, גורמת לכולנו להיות עצבניים יותר, קצרי רוח, אגרסיביים, חסרי סבלנות וסובלנות – בעבודה, מול לקוחות ואפילו מול בת הזוג והילדים. אותה דריכות משליכה על כל ההתנהגות במדינה – בכביש, בבית, באלימות, בשימוש בסמים.

הפרסומות ברדיו החלו לדבר על חגיגות הפורים – שמחייבות שמחה במצווה ממש, אך אינן מחייבות ירי נפצים, שכן הרעש עלול להקשות על מי שסובל מפוסט טראומה מהלחימה שרק עתה החלה להסתיים.

ואז החלה – שוב – הדריכות לקראת הלחימה עם איראן.

אזהרות הדדיות שודרו, המתח והדריכות עלו מחדש, וההבנה שברור כי תפרוץ מלחמה, במהלכה תושבי ישראל יידרשו לספוג שוב אזעקות, התראות, טילים –  התחדדה.

במהלך שקדם לפרוץ "שאגת הארי", ניכרה דריכות שיא. לא ניתן היה להתנתק מהחדשות וכל תכנון נעשה "בכפוף למה שיקרה". חופשות לחו"ל בוטלו כי "מה יהיה אם ניתקע שם", והתחלת עבודה או שיקום נעצרה כי "שוב נוזעק למילואים תיכף".

כשניתנה הפקודה והמטוסים החלו להפציץ, כבר כמעט נרגענו – הנה מצב שאנחנו מכירים – כשזה מתחיל, יודעים שזה גם ייגמר, והדריכות תוכל לרדת.

במהלך שקדם לפרוץ "שאגת הארי", ניכרה דריכות שיא. כשניתנה הפקודה והמטוסים החלו להפציץ, כבר כמעט נרגענו – הנה מצב שאנחנו מכירים. כשזה מתחיל, יודעים שזה גם ייגמר, והדריכות תוכל לרדת

אבל כבר לא בטוח שהדריכות הזו יכולה לרדת. מאז 2020 עברנו את הקורונה, ואת המתח הלאומי-חברתי, ואז את המלחמה שהחלה באסון ה-7 באוקטובר, ובמהלכה גם את "עם כלביא" וכעת את "שאגת הארי". כל אירוע כזה מחזק את הלמידה הקוגניטיבית לפיה העולם מסוכן ואסור לנו להירגע ולהפסיק להיות דרוכים.

תהליך למידה של 6 שנים, ובעיקר של שנתיים וחצי בקרוב, לפיו כל רגע עומד לקרות כאן משהו והאדמה תרעד, אינו קל לנטרול או לביטול. הטילים שנופלים והאזעקות, גרועים כמובן בהרבה מרעש הנפצים – ומעוררים את הטראומות שאנחנו מנסים עוד להכיל ולעבד.

כל אירוע לחימה חדש, כל גל ספיגה חדש, כל מתח מתמשך, גובים את המחיר שלהם. אנשים עם תחלואה תת-סיפית, הופכים לחולים "על מלא", מערכות הטיפול והשיקום שניסו להתחיל להתארגן ולטפל בתור הארוך של הממתינים לטיפול, עברו שוב למודל של חירום וטיפול בדחופים ובבהולים בלבד.

קשה יותר ויותר להתנתק מהחדשות ומהתחושה של ייאוש, עייפות וחוסר יכולת להמשיך ולהתמודד.

זהו מבחנו של החוסן – האישי, המשפחתי, הקהילתי והלאומי.

וינסטון צ'רצ'יל, שהבין בלחימה מתמשכת, אמר פעם, שלא משנה כמה חזק אתה נחבט ברצפה, מה שמשנה זה כמה גבוה אתה מזנק אחר כך.

החוכמה כעת, היא לקום, למרות הכול, ולחזור לתפקד. לדבוק בתפקוד – בעבודה, בחברה, במשפחה, בפנאי. ככל שניתן, למרות שלא ישנו בלילה, למרות שכבר עייפנו מהכול, למרות הדריכות – לקום ולעשות.

כבר לא בטוח שהדריכות יכולה לרדת. אירועי השנים האחרונות מחזקים את הלמידה הקוגניטיבית לפיה העולם מסוכן ואסור להפסיק להיות דרוכים. הידיעה שאולי בכל רגע האדמה תרעד, לא קלה לנטרול או לביטול

לצאת עם חברים, ללכת לעבודה (או לפחות לעלות לזום), לעסוק בספורט, למצוא את היכולת להפיק מהשגרה את מה שהיא יכולה לתת – נורמליות ככלי התמודדות עם הדריכות.

ולזכור – כמאמר השיר – שגם זה יעבור, ואז נוכל לחזור לנקודת ההתחלה במסע לעיבוד והחלמה.

פרופסור איל פרוכטר הוא שותף מייסד ומנהל תחום רפואה ומדע קולקטיב עיקר - השותפות לחוסן בישראל.