כמי שעוסק כל חיי המקצועיים ביחסי ישראל ארה"ב, אני מאוד מודע ומעריך עד כמה היחסים הללו קריטיים למדינת ישראל, מבחינה ביטחונית, אבל גם מבחינות רבות נוספות.

כדיפלומט לשעבר אני מבין שלא פחות חשוב לביטחוננו הוא שיתוף הפעולה המדיני, וכדי להמחיש זאת יש לציין, שלא היינו משיגים את הסכמי השלום עם מצרים וירדן ועם מדינות הסכמי אברהם, ללא הסיוע של הדיפלומטיה האמריקאית שניתן על ידי ממשלים שונים בהובלת שתי המפלגות.

אפשר לפרט גם על חיוניותם של הקשרים הכלכליים, האקדמאיים והאחרים לביטחוננו, אבל ברשומה זו אעסוק ביחסים הביטחוניים במובן הצר של המושג.

כדיפלומט לשעבר אני מבין שלא פחות חשוב לביטחוננו הוא שיתוף הפעולה המדיני. לא היינו משיגים את הסכמי השלום עם מצרים וירדן ועם מדינות הסכמי אברהם, למשל, ללא סיוע הדיפלומטיה האמריקאית

עשרות שנים, מערכת היחסים הביטחונית בין ארצות הברית לישראל הייתה אבן יסוד במדיניות האמריקאית במזרח התיכון. היא נבנתה לא רק על אינטרסים אסטרטגיים משותפים, אלא גם על תחושת שותפות עמוקה מושרשת בערכים משותפים. במיטבה, הברית הזו סיפקה יתרונות יוצאי דופן: שיתוף מודיעין שהציל חיים, מבצעים צבאיים משותפים שהגבירו את ההרתעה האזורית נגד איומים משותפים, ושיתוף פעולה טכנולוגי שהגביר את הביטחון של שתי המדינות.

עבור כל מי שדואג לעתיד ישראל ולעוצמת הקשר הזה, ההיסטוריה הזו היא מקור לגאווה, אבל אסור לקחת אותה כמובנת מאליה. זו בדיוק הסיבה שבעטיה, הברית החיונית הזאת דורשת כנות והערכה מחדש על רקע שינויים משני צדי האוקיינוס.

השאלה היום אינה אם ארצות הברית צריכה לתמוך בישראל. ישראל מתמודדת עם איומים ממשיים ונמשכים מצד מדינות וארגוני טרור ברחבי האזור, ותמיכת ארצות הברית נותרת חיונית לביטחונה. השאלה היא כיצד לספק את התמיכה הזו בדרך שהיא עמידה אסטרטגית, תואמת ערכים, ובת קיימא פוליטית בארצות הברית בטווח הארוך.

בשנים האחרונות, התפיסה הציבורית האמריקאית של מערכת היחסים הזו הרחיבה באופן דרמטי את הפער בין מה שהיה מובן מאליו, לבין מה שניתן לקיים בהמשך.

בצד הימני, מתפתחת גישה יותר תועלתנית עסקית לבריתות שבה אין לישראל יתרון יחסי. העובדה שישראל עצמה השתנתה מעלה שאלה מדוע כספי משלמי המיסים האמריקאים צריכים להיות מושקעים במדינה בעלת יכולות כלכליות כל כך מרשימות.

בצד הימני בציבור האמריקאי, מתפתחת גישה יותר תועלתנית עסקית לבריתות, בה אין לישראל יתרון יחסי. העובדה שישראל עצמה השתנתה מעלה שאלה מדוע להשקיע בה את כספי משלמי המיסים האמריקאים

הגישה המקובלת בארה"ב כיום היא שישראל מסוגלת לחלוטין לקחת על עצמה אחריות רבה יותר למימון ההגנה שלה – טענה שהועלתה על ידי המנהיגות הישראלית עצמה. ראש הממשלה בנימין נתניהו עצמו אמר בראיון לאקונומיסט (9.1.2026) כי יש להביא לסיום הסבסוד האמריקאי לסיוע הצבאי לישראל באופן הדרגתי. הסנטור לינדזי גרהאם אשר מקורב לנתניהו ולנשיא האמריקאי דונלד טראמפ אמר לאחר מכן שיש לעשות זאת תוך 5 שנים.

צמיחתה הכלכלית המדהימה של ישראל, מנהיגותה הטכנולוגית ועוצמתה הצבאית, הם עדות להצלחתה ומקור לגאווה ליהדות העולם. עם תוצר מקומי גולמי לנפש השווה לכלכלות המובילות בעולם, ותקציב ביטחוני של עשרות מיליארדי דולרים, ישראל אינה מדינה שבירה התלויה בתמיכה חיצונית כפי שהייתה בעבר.  

בצד השמאלי, כולל בקרב רוב גדול של יהודים אמריקאים, ישנה תחושת אי נוחות גוברת, נוכח מדיניות שנראית כלא תואמת לערכים דמוקרטיים וזכויות אדם. יש לציין כי רוב גדול של היהודים האמריקאים מרגישים קשר עמוק לישראל ומתנגדים לסיוע צבאי בלתי מותנה בעת ובעונה אחת – דבר המשקף את המתח שמחייב התייחסות.

המלחמה בעזה, כפי שנתפסה בתקשורת האמריקאית, העלייה באלימות המתנחלים הקיצוניים בגדה המערבית, וההסתמכות החוזרת על פתרונות צבאיים ללא התקדמות דיפלומטית מקבילה, טלטלו עמוקות רבים מהאמריקאים. התפיסה המקובלת אצל רבים בארה"ב, שישראל גררה את ארצות הברית לעימות אזורי רחב יותר, כולל עם איראן, רק החריפה את החששות הללו.

המלחמה בעזה, כפי שנתפסה בתקשורת בארה"ב, העלייה באלימות המתנחלים הקיצוניים בגדה, וההסתמכות החוזרת על פתרונות צבאיים ללא התקדמות דיפלומטית מקבילה, טלטלו עמוקות אמריקאים רבים

בישראל יש עיוורון בקרב רוב הציבור לשיח האמריקאי ובאופן טבעי תשומת הלב נתונה לשיתוף הפעולה בין טראמפ לנתניהו ובין הצבאות במלחמה מול איראן. אבל המגמות בארה"ב מדאיגות, והפערים מתעצמים ומשפיעים על הפוליטיקה האמריקאית באופן שאי אפשר לדחות את ההתייחסות אליו.

התדמית של ישראל בארצות הברית עוברת שינוי עמוק ויהיו לכך השלכות על היחסים הביטחוניים. מה שנחשב בעבר לנכס אסטרטגי ומוסרי מובן מאליו, הופך עבור מספר הולך וגדל של אמריקאים למקור לאי נוחות או אפילו לנטל אסטרטגי. שינוי זה חוצה גבולות פוליטיים.

המציאות הזאת מצביעה על צורך בהתפתחות הכרחית במערכת היחסים. כדי לשמר ולחזק את הברית, יש לעדכן אותה כך שתשקף את המציאות הנוכחית של שתי המדינות ואת הציפיות של הציבור האמריקאי.

מכאן נובע שיש לאזן מחדש את שלושת המרכיבים המרכזיים של מערכת היחסים הביטחונית – סיוע כספי, מכירת נשק ושיתוף פעולה מבצעי ומחקרי – באופן שמחזק את האחריות ההדדית והערכים המשותפים.

כספי משלמי המיסים האמריקאים המיועדים לסבסוד רכישות צבאיות של ישראל צריכים להיפסק באופן אחראי, כך שיהיה תואם לקשרים שארצות הברית מקיימת עם בעלות ברית מתקדמות אחרות ויקטין את התחושות שישראל יוצאת דופן באופן שמקשה על התמיכה מבחינה פוליטית.

תדמית ישראל בארה"ב עוברת שינוי עמוק ויהיו לכך השלכות על היחסים הביטחוניים. מה שנחשב בעבר לנכס אסטרטגי ומוסרי מובן מאליו, הופך עבור מספר גדל של אמריקאים למקור אי נוחות ואף לנטל אסטרטגי

החוק האמריקאי, שקובע את הסטנדרטים לסיוע הביטחוני, חייב להיות מיושם בצורה עקבית, כפי שנעשה כל השותפות האחרות, ולהבטיח שהסיוע משקף את הסטנדרטים המשפטיים והמוסריים שהאמריקאים מצפים להם. התחושה אצל רבים בארה"ב שישראל מתייחסת לסיוע כצ'ק פתוח מבלי להתחשב באינטרסים ובערכים אמריקאים, לא יכולה להימשך.

גם אנחנו הישראלים לא מעוניינים ששותפות שלנו יעשו שימוש במערכות שקיבלו מאתנו באופן שפוגע באינטרסים ובערכים שלנו.

שום דבר מזה אינו מצדיק את החלשת הברית. להפך, מדובר בשימורה. כאשר האינטרסים של ארצות הברית וישראל מתיישבים, שיתוף הפעולה לא רק צריך להימשך – הוא צריך להעמיק. שיתוף מודיעין, תכנון צבאי משותף ושיתוף פעולה טכנולוגי בחדשנות, נותרו קריטיים לביטחונן של שתי המדינות. עלינו להגן על החוזקות המתמשכות הללו.

בתחום אחד במיוחד, התמיכה צריכה להישאר חד משמעית: מערכות הגנה שמצילות חיים. פלטפורמות הגנה מפני טילים כמו כיפת ברזל, קלע דוד וחץ, הגנו על אינספור אזרחים ומייצגות את הטוב ביותר בשיתוף הפעולה בין ארצות הברית לישראל.

התובנה המרכזית היא פשוטה אך דחופה: בריתות חזקות מתפתחות. לטפח את ישראל כבת ברית רגילה, כזו הנתמכת עמוקות, אך אינה פטורה מהסטנדרטים המיושמים על אחרים – יהפוך את הקשר לעמיד יותר, לפחות מפולג פוליטית, ומותאם יותר לערכים שהחזיקו אותו במשך עשורים.

בסופו של דבר, גישה זו משקפת הן ריאליזם והן מחויבות. מבטאת את הקשר הרגשי שמרגישים כל כך הרבה אמריקאים, ובמיוחד יהודים אמריקאים, כלפי ישראל, תוך הכרה בכך שתמיכה בלתי מותנית אינה בת קיימא עוד מבחינה פוליטית או אסטרטגית.

בריתות חזקות מתפתחות. לטפח את ישראל כבת ברית רגילה, הנתמכת עמוקות אך אינה פטורה מהסטנדרטים המיושמים על אחרים – יהפוך את הקשר לעמיד יותר, לפחות מפולג פוליטית, ומותאם יותר לערכים המשותפים

על ידי עדכון האופן שבו תומכת ארצות הברית בישראל, אנו יכולים להבטיח שהקשר החיוני הזה לא רק יימשך אלא גם ישגשג – ויסייע להבטיח עתיד שבו גם ישראלים וגם שכנינו יוכלו לחיות בביטחון, בכבוד ובשלום. זה גם יעזור לישראל להשתלב באזור ולהישאר חלק ממחנה הדמוקרטיות הליברליות מחוץ לאזור ולא מדינה פורעת חוק, כפי שהיא נתפסת היום במקומות רבים ברחבי העולם.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.