החמצת התרעות אינה נובעת בהכרח מזלזול או מחוסר מקצועיות, אלא לעיתים ממגבלות חשיבה אנושיות, הפועלות דווקא בתוך מערכות מקצועיות ומנוסות. 

 *  *  *

בימים האחרונים פורסם, כי כבר בשנת 2025 הוכנה במערכת הביטחון עבודה מקצועית שעסקה באיום רחפני הנפץ, לרבות רחפנים מונחים באמצעות סיב אופטי, ובהפקת לקחים מן המלחמה באוקראינה.

העבודה הצביעה על כך שהאיום אינו תיאורטי: באוקראינה כבר נצבר ניסיון מבצעי משמעותי בהפעלת רחפנים זולים, מדויקים, קטלניים וקשים לשיבוש. המסמך, כך נטען, אף הציע מענים מעשיים.

כבר ב-2025 הוכנה במערכת הביטחון עבודה מקצועית שעסקה באיום רחפני הנפץ, לרבות רחפנים מונחים בסיב אופטי, ובהפקת לקחים מהמלחמה באוקראינה. עולה מהעבודה כי האיום לא תיאורטי

הדיווח הזה מצטרף לשורה של מקרים שבהם מידע מטריד היה קיים, אך לא תורגם בזמן לפעולה. הדוגמה הבולטת מן העת האחרונה היא "חומת יריחו" – מסמך שתיאר את תוכנית הפלישה של חמאס באופן מדויק להחריד.

לא מדובר היה בתחושת בטן או באפשרות תאורטית, אלא בתוכנית אופרטיבית שהייתה צריכה להדליק נורות אדומות. ובכל זאת, המסמך לא שינה בזמן את תפיסת ההגנה או את עומק החשיבה על כוונות חמאס.

גם בעבר הרחוק יותר, ערב מלחמת יום הכיפורים, התריע סגן בנימין סימן טוב, קצין מודיעין צעיר בפיקוד הדרום, כי ההיערכות המצרית אינה רק תרגיל אלא הכנה למלחמה. אלא שההתרעה התנגשה בקונספציה השלטת ולכן המידע לא התקבל כראיה המחייבת שינוי תפיסה, אלא כחריגה שניתן להסביר בתוך ההערכה הקיימת.

חשוב להדגיש: מטרת הדברים אינה להטיל אשמה אישית על אנשי מודיעין או מפקדים בכירים, ובוודאי לא לטעון כי מדובר בזלזול, יהירות או חוסר מקצועיות. להפך, דווקא משום שמדובר באנשים מקצועיים, מנוסים ובעלי אחריות כבדה, חשוב להבין כיצד גם הם חשופים למגבלות החשיבה האנושית בתנאי אי־ודאות. השאלה המרכזית אינה מי היה רשלן, אלא כיצד מערכת יכולה להגן על עצמה מפני מגבלות אלו.

הדיווח הזה מצטרף לשורת מקרים בהם מידע מטריד היה קיים, אך לא תורגם בזמן לפעולה. הדוגמה הבולטת מהעת האחרונה היא "חומת יריחו" – מסמך שתיאר את תוכנית הפלישה של חמאס באופן מדויק להחריד

כאן נכנסות לתמונה ההטיות הקוגניטיביות. הן אינן תקלה חריגה של אדם מסוים, אלא מאפיין מובנה של חשיבה אנושית בתנאי עומס, אחריות וסיכון. דניאל כהנמן חתן פרס נובל הישראלי ושותפיו הראו, כי גם אנשים מנוסים ומקצועיים אינם חסינים מהטיות בשיפוט ובקבלת החלטות. עצם המודעות לקיומן חשובה, אך היא אינה מספיקה כדי לבטל את השפעתן.

לאחר מחדלים ואסונות נהוג להאשים את "הקונספציה", אך הבעיה אינה בעצם קיומה של מסגרת חשיבה, אלא ברגע שבו היא מפסיקה להיות השערת עבודה והופכת למסננת קשיחה של המציאות. כאשר מופיעה התרעה הסותרת אותה, מקבל ההחלטות אינו פוגש אותה כראיה ניטרלית, אלא כערעור על מערכת שכבר הושקעו בה סמכות, יוקרה, משאבים והחלטות עבר.

כאן פועלת הטיית האישוש: מידע התומך בהערכה הקודמת מתקבל בקלות יחסית, ואילו מידע הסותר אותה נדרש לעמוד ברף הוכחה גבוה בהרבה. כך הכנות מצריות הופכות ל"תרגיל", תוכנית פלישה ל"שאיפה עתידית", ורחפני נפץ שנראו באוקראינה ל"לקח מעניין מזירה אחרת".

לצד הטיית האישוש פועלת הטיית הסטטוס קוו. שינוי תפיסה מחייב פעולה: לעדכן תוכניות, לשנות כוננות, להקצות תקציבים ולעיתים לערער החלטות עבר. לעומת זאת, המשך המצב הקיים נראה טבעי, זהיר ואחראי. לכן, גם כאשר מצטבר מידע מדאיג, המערכת דורשת ודאות גבוהה מאוד לפני שינוי. אלא שבתחומי ביטחון כמעט אף פעם אין ודאות מלאה, והתוצאה היא שהיעדר ודאות משמש לעיתים הצדקה לאי־פעולה.

ההטיות הקוגניטיביות אינן תקלה חריגה של אדם מסוים, אלא מאפיין מובנה של חשיבה אנושית בתנאי עומס, אחריות וסיכון. כהנמן ושותפיו הראו, כי גם אנשים מנוסים ומקצועיים לא חסינים מהטיות בשיפוט ובקבלת החלטות

הטיה נוספת היא שנאת ההפסד. הודאה בכך שקונספציה שגויה אינה רק תיקון מקצועי; היא עלולה להיחוות כהפסד של יוקרה, סמכות, ביטחון עצמי ולעיתים גם הגנה מפני אחריות אישית. ככל שהארגון השקיע יותר בקונספציה, כך קשה יותר להכיר בכך שהיא אינה מספקת. במובן זה, שינוי הקונספציה עלול להיחוות ככואב יותר מהסיכון שבהמשך הטעות.

לכן הבעיה אינה רק שמישהו "לא הקשיב". הבעיה היא שמידע סותר נכנס למערכת שבנויה לפרש אותו דרך המודל הישן. גם מנגנוני "איפכא מסתברא" שנועדו לעודד דעה חולקת עלולים להתנוון עם הזמן. לא בהכרח מפני שמישהו מבקש להשתיק ביקורת, אלא מפני שבכל ארגון נוצרת נטייה לצמצם רעשים, להעדיף הסכמות ולראות בדעה החולקת גורם מעכב.

אם כך, מה ניתן לעשות? מאחר שהטיות אינן נעלמות כתוצאה ממודעות בלבד, אין טעם להסתפק בקריאה כללית ל"פתיחות מחשבתית". יש צורך במנגנון פשוט, מחייב ומתועד: חובת הנמקה לדחיית התרעה חריגה. כאשר מונח על שולחנו של דרג בכיר מסמך התרעה משמעותי, וההחלטה היא שלא לשנות היערכות, לא להקצות משאבים או לא לעדכן תוכניות – גם זו החלטה. עליה להיות מנומקת.

ההנמקה אינה צריכה להיות טקס בירוקרטי. היא צריכה לחייב את מקבל ההחלטה להשיב בכתב על כמה שאלות בסיסיות: מה בדיוק אינו משכנע בהתרעה? מה יקרה אם יתברר שהיא נכונה? מה הנזק האפשרי של אי־פעולה? איזה צעד ביניים ניתן לנקוט גם בלי לאמץ את כל מסקנות המסמך? ואיזה מידע נוסף יגרום לשינוי הערכה?

בדומה לחובת ההנמקה המוטלת על שופטים, כתיבת הנימוק אינה רק תיעוד פורמלי. היא מאלצת את מקבל ההחלטה לעצור, לנסח את הנחותיו, לחשוף את נקודות החולשה בטיעון שלו, ולאפשר ביקורת בזמן אמת ובדיעבד.

מאחר שהטיות אינן נעלמות כתוצאה ממודעות בלבד, אין טעם להסתפק בקריאה כללית ל"פתיחות מחשבתית". יש צורך במנגנון פשוט, מחייב ומתועד: חובת הנמקה לדחיית התרעה חריגה

מנגנון כזה אינו מיועד להחליף את שיקול הדעת של המפקדים או להעמידם תחת חשד מתמיד. להפך: הוא נועד לסייע להם. המבחן האמיתי של מערכת ביטחונית אינו אם אנשיה חפים מהטיות – איש אינו חף מהן – אלא אם היא בונה תהליכים שמאפשרים לזהות בזמן אמת מתי המידע הלא נוח הוא דווקא המידע החשוב ביותר.

ד״ר עוזי ערן, סא"ל במיל', הוא חוקר בתחום הפסיכולוגיה של המשפט וקבלת החלטות בתנאי אי־ודאות וסיכון. מחקריו עוסקים בהשפעת סגנונות חשיבה, אינטואיציה והטיות קוגניטיביות על שיקול הדעת של שופטים, ומקבלי החלטות מדיניות וצבאיות.