נועה ארגמני נאמה בפני מועצת הביטחון של האו"ם, סיפרה מה עברה במהלך החטיפה והשבי וקראה לקהילה הבינלאומית לפעול כדי להחזיר את כל החטופים עכשיו.

"נחטפתי על ידי מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר מפסטיבל נובה יחד עם בן זוגי, אבינתן אור. נלקחנו בכוח, הופרדנו ונכנסנו לגיהינום עלי אדמות. החזקתי את ידו של אבינתן ככל שיכולתי, אבל ברגע אחד של אימה – נקרענו זה מזו, ונגררנו אל הלא נודע.

"אין לנו יותר זמן. אני כאן היום כי קרה לי נס, אבל עדיין יש 63 חטופים שחיים את הסיוט הזה. הם נמצאים בחשכה מוחלטת, מבלי לדעת אם יחיו או ימותו ברגע הבא. כל רגע שעובר הוא נצח של סבל. אנחנו מדברים על אנשים חפים מפשע שנחטפו ממיטותיהם, ממסיבת ריקודים, מחייהם הפשוטים – ונלקחו לעולם של עינויים והשפלה. חמאס התייחס אלינו כמו לכלים במשחק מרושע, מונע מאכזריות לשמה.

"אני כאן היום כי קרה לי נס, אבל עדיין יש 63 חטופים שחיים את הסיוט הזה. הם נמצאים בחשכה מוחלטת, מבלי לדעת אם יחיו או ימותו ברגע הבא. כל רגע שעובר הוא נצח של סבל"

"אתם לא צריכים שאספר לכם על תינוק בן 9 חודשים, כפיר, ועל אחיו בן ה-4, אריאל ביבס, ואימם שירי. רק אם ותינוקיה – והם נרצחו באכזריות בשבי. הם לא מתו בקרב. הם לא היו לוחמים. הם היו ילדים רכים, שדמם נשפך בברוטליות שלא תיאמן. זהו חמאס – ארגון שמרסק תינוקות בידיו וחוגג את המוות.

"במהלך שהותי בעזה, הוחזקתי עם שתי ילדות קטנות – הילה רותם ואמילי הנד. באותו זמן אמילי הייתה בת 8 והילה בת 12. ראיתי את הפחד בעיניהן, את הרעד בגופן. הייתי חייבת להיות חזקה בשבילן, להסתיר את הזוועות כדי שיוכלו לשרוד עוד יום. אמרתי להן להתעלם מכל הבומים, קולות הירי וכל דבר אחר מסביבנו.

"הילה ואמילי שוחררו שתיהן בעסקה הראשונה אחרי 50 ימים. ראיתי אותן ושתי נשים נוספות שהיו איתי בשבי חוזרות הביתה למשפחותיהן בעוד אני נשארתי מאחור. לא הייתי חלק משום קטגוריה שיכuלתי להשתחרר תחתיה. אני אפילו לא יכולה להתחיל לתאר את ההרגשה של מי שנשאר מאחור, אבל אני יכולה לומר – זה בדיוק מה שהחטופים מרגישים היום. נטושים על ידי העולם.

נועה ארגמני מתארת את הרגע בו הבניין בו שהתה יחד עם איתי סבירסקי ויוסי שרעבי קרס, והם נלכדו תחת ההריסות: לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לנשום. צעקתי כדי שמישהו ישמע אותי. שמעתי גם את יוסי צועק, אבל אחרי כמה שניות הפסקתי לשמוע אותו@itamargalit pic.twitter.com/W9wivxBcsq

— כאן חדשות (@kann_news) February 25, 2025

"ערב אחד, הבית שבו היינו מוחזקים הופצץ, ומצאנו את עצמנו קבורים תחת ההריסות. איתי הצליח לקום, אבל אני ויוסי נלכדנו מתחת לערמות הבטון. לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לנשום. נשאבתי לחשכה וחשבתי שזהו, אלו השניות האחרונות של חיי.

"צעקתי בכל כוחי כדי שמישהו ישמע אותי, ושמעתי גם את הצעקות של יוסי. צעקות של כאב, של תחנונים, של אדם הלכוד בין חיים למוות. ואז, אחרי כמה שניות, שמעתי רק דממה. יוסי מת לידי, לבד, חסר ישע.

"יומיים אחרי שעברנו לבית אחר, איתי נרצח באכזריות על ידי אחד מחוטפינו. הוא היה איתי מהיום הראשון של השבי. דיברנו על משפחותינו, על החיים שהשארנו מאחור. הוא היה נשמה טהורה. ועכשיו הוא איננו.

"הקהילה הבינלאומית חייבת להבין: החטופים שלנו חיים בגיהינום עלי אדמות. אין להם זמן! אין להם תקווה בלי מעשה. הם חייבים לחזור הביתה עכשיו.

"מה שהחזיק אותי בחיים בשבי ועד עכשיו זה משהו שאימא שלי תמיד אמרה לי: תמיד תהיי טובה, תמיד תחזיקי באור. אז כאן, בפורום הזה, אני אסיים במילים האלה: תהיו טובים. אך יותר מזה, תהיו צודקים. תפעלו עכשיו. תביאו אותם – את כולם – הביתה עכשיו".