יום הסרטן הבינלאומי שחל היום הוא הזדמנות לעצור לרגע, לא רק כדי לחזור ולהדגיש את חשיבות המניעה, הגילוי המוקדם ואורח החיים הבריא – אלא גם כדי להביט בהתקדמות המשמעותית שחלה בשנים האחרונות בחקר הסרטן ובאופן שבו אנו מבינים את המחלה.
* * *
בעבר, נהוג היה לחשוב על סרטן כתהליך שבו תא בודד עובר שינוי ומתחיל להתחלק ללא הפסקה. כיום ברור שמדובר בתפיסה פשטנית שאינה משקפת את מורכבות המחלה.
ד"ר רעיה ליבוביץ היא מנהלת המכון האונקולוגי במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), חברת סגל בכיר בפקולטה למדעי הרפואה והבריאות ע"ש גריי באוניברסיטת תל אביב ובעלת ניסיון רב במחקר בסיסי וקליני. לאחרונה נבחרה כראש החוג ל'אונקולוגיה מפוכחת' באיגוד האונקולוגי הישראלי.
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוכבר כמעט שכחתי איזה גועל נפש זה האקדמיה, עד שהגיעה הכותבת והזכירה לי. שימו לב: "חוקרי המעבדה בראשות גב' סוסנה פלדמן וד"ר איילת אברהם". דהיינו, מיסיס פלדמן, אמנם את מ"ראשי המעבדה", אבל אל תשכחי שאת לא דוקטור. את רק "גברת".
אנשי אקדמיה הם כל כך פאתטים לפעמים. לא מעטים מהם (בהחלט לא כולם) הם אנשים שלא יודעים הרבה ולא עשו דבר, וכל כוחם בחיים מגיע אך ורק מה"דר" לפני שמם. ולכן הם קנאים לתואר ויגינו עליו בחירוף נפש, שהרי אין להם שום דבר אחר להציע. אם היו יכולים, אולי היו מבקשים שעל מציבותיהם יחרטו: פ"נ ד"ר פלוני. phd.
אגב, בישראל בשנות השמונים גם מהנדסים היו כותבים אינג' לפני שמם, כתואר כבוד (אפשר לראות את זה לפעמים על בניינים ישנים). אבל מאז המהנדסים התבגרו, והבינו שאין שום משמעות לתואר, אלא למה שהשגת בחיים עצמם. אף אחד לא מתעניין האם עשית תואר בהנדסה או במדמח. השאלה היא מה אתה יודע לעשות ומה ההישגים שלך. אבל נראה שלאנשי האקדמיה ייקח עוד דור או שניים להתבגר.