קראתי את הדברים היפים שכתב שר התרבות והספורט החדש חילי טרופר עם כניסתו לתפקיד. מדובר בפוסט אישי, כמעט אינטימי, שבו טרופר כותב על התרבות והספורט כאמצעים מגשרים ומפייסים בין אנשים, "כזה שלכל אחד יש מקום ולא על חשבון השני". אבל יש כאן כמה וכמה 'אבל-ים'. על אף שהם מובנים מאליהם ונאמרו ונכתבו בשבועות האחרונים במקומות רבים, יש מקום לרכז ולמנות אותם שוב. בדיוק מכיון שטרופר כותב יפה.

טרופר מתחיל את התפקיד מנקודה אופטימלית. ההשוואה הבלתי נמנעת עם קודמתו בתפקיד מירי רגב היא נקודת זינוק קלה ומחמיאה עבור כל אדם סביר, פלוס מינוס, שמצוי בנקודת פתיחה של קריירה פוליטית ביצועית. גם אם טרופר לא קרא בחייו מחזה כלשהו, או לא קרא רק מחזה של צ'כוב, יש בו די טאקט ותחכום על מנת שלא להתנאות ולהתגאות בכך, ולא לבנות על כך קריירה פוליטית. תרבות קוראים לזה.

טרופר מתחיל את התפקיד מנקודה אופטימלית. ההשוואה הבלתי נמנעת עם קודמתו בתפקיד, מירי רגב, היא נקודת זינוק קלה ומחמיאה עבור כל אדם סביר, פלוס מינוס, בפתח קריירה פוליטית ביצועית

טרופר הוא חבר במפלגה שהפרה בגסות את הבטחת הבחירות הכמעט יחידה שלה, שלא לשבת עם אדם שנאשם בעבירות שחיתות חמורות, ובכך היא גנבה קולות של מאות אלפי אנשים, וריסקה את הנדבך הבסיסי ביותר של תרבות בחירות דמוקרטית. תרבות שקר קוראים לזה.

טרופר, שהוא בעל רקורד של עשייה אישית וחברתית מרשימה, הוא חלק מהממשלה הכי מושחתת ציבורית שאי פעם כיהנה כאן. ממשלה שעבורה נתפרו עשרות משרות שרים וסגני שרים, שיעלו סכומי עתק. סכומים שלא ילכו לתרבות ולספורט וגם לא לאלף דברים אחרים שאנשים זקוקים להם ב"ימים קשים אלו". זוכרים עדיין את המושגים "ממשלת קורונה" ו"ממשלת חירום"? תרבות בזבוז וסיאוב קוראים לזה.

טרופר הוא חלק ממשלה שהעדיפה לשבת בקואליציה עם אדם הנאשם בעבירות השחיתות הקשות ביותר שקיימות בספר החוקים, במקום לטפח אופציה אזרחית מתבקשת ולבנות קואליציה עם חמישית מאזרחי מדינת ישראל, ולו רק כדי לשלוח את המושחת והמשחית לפנסיה. והכל בשם מה? איזו אידיאולוגיה ותרבות אתנוצנטריות שמאחוריהן איזו הנחה רעילה ומגוחכת שישנם אנשים שמגיע להם יותר בגלל שהם נולדו לאימא בת דת אחת ולא אחרת. תרבות לאומנית קוראים לזה.

טרופר הוא חבר בממשלה שמחוייבת לקידום סדר יום של אפרטהייד רשמי. לא כיבוש זמני. לא פסאדה של "תהליך שלום". לא "שטחים במחלוקת". לא כל ההסחות, התירוצים והספינים של חמישים השנה האחרונות שישראל הפריחה ושהביאונו עד הלום.

טרופר הוא חבר בממשלה שמחוייבת לקידום סדר יום של אפרטהייד רשמי. לא כיבוש זמני. לא פסאדה של "תהליך שלום". לא "שטחים במחלוקת". לא כל ההסחות, התירוצים והספינים שהביאונו עד הלום

סיפוח חד צדדי של שטחים נרחבים שיפסח על שלושה מליון בני אדם שימשיכו לחיות בבונטוסטנים עלובים, נצורים ומוכים יותר או פחות. תרבות אפרטהייד קוראים לזה.

חלק ניכר מזמנו של דרור אטקס במהלך שני העשורים האחרונים הוא בילה בגדה המערבית, בנסיון להבין ולתעד את מדיניות ההתנחלות וגזל האדמות שישראל מנהלת שם. בעבר עבד עבור מספר ארגוני שמאל ישראלים וכיום פועל מתוך פלטפורמה קטנה בשם 'כרם נבות' שעוסקת בעניינים אלו. הוא מתכוון לתעד כאן מדי פעם אנשים או תופעות בהם הוא נפגש במהלך עבודתו. https://www.keremnavot.org/hebrew

שלל צילומי היח"צ של הזוג בנימין ושרה נתניהו מוושינגטון מציגים עובדה ברורה: בראשות ממשלת ישראל עומדים שניים. לא אחד. אחד נבחר ואחת נדחפת, כופה, משתלטת ושולטת בבעלה ראש הממשלה.

אי אפשר להכחיש את התמונות. הגברת שרה נתניהו יצאה ראשונה מהמטוס ללחוץ ידיים לצוות השגרירות, לפניו, עד שהעירו לה והיא פינתה לו את הכבוד. היא  פרסמה ראשונה תצלומים מהמטוס ודיווחה שהיא ("אני רעיית ראש הממשלה" בניסוח שלה) משוחחת עם אימהות החטופות.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

התחקירים על המחדל של ה-7 באוקטובר, שימשיכו להתפרסם במהלך השבועות הקרובים, יתמקדו, מטבע הדברים, בכשלים של ההתנהלות הפיקודית. ניחשף לפרטים רבים הנוגעים לאופן ההיערכות, להתעלמות מהמידע הקריטי שהצטבר אצל הגורמים השונים, ולאי-התגובה לקריאות המצוקה שהגיעו מרחבי העוטף.

למול גודש הפרטים נחזור ונשאל כיצד התעצב העיוורון הארגוני בהבנת הסימנים המוקדמים, והמחסום המחשבתי שמנע את הבנת גודל הזוועה שהתרחשה מעבר לגדר בקיבוצים.

מומחית לאתיקה ניהולית יישומית. משלבת זה שנים בין הוראה באקדמיה בתחומי הניהול והאתיקה לבין פיתוח והכשרת מנהלים. כיום, מרצה באוניברסיטת רייכמן בתוכנית "משפטים וממשל" בצה"ל לסגלי פיקוד בכירים ולמנהלים בסקטור ציבורי ועסקי. ספרה "צלילה במים עכורים - פרשת הצלילות בקישון כתופעה ארגונית" יצא לאור בהוצאת פרדס (2021)

מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".

בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.