בספרו קבע פרופסור הנסון שהמערב פיתח לאורך ההיסטוריה תרבות צבאית שהפכה אותו ליעיל וקטלני יותר מיריביו. אך האם במחקרו לא ירה את החץ ורק אז סימן את המטרה? כך או כך ספרו טומן בחובו כמה לקחים שמדינות מערביות, והצבאות שלהם, חייבים לאמץ אם ברצונן להוסיף לנצח.

בתקופה האחרונה פופולרי מאוד בקרב מפקדי צה"ל מאמר שכתב בשעתו פרופסור ויקטור דיוויס הנסון, סופר ומרצה נחשב להיסטוריה צבאית מאוניברסיטת סטנפורד. במאמר, שפורסם לפני כשנתיים באתר "מידה", הסביר הנסון היטב מדוע חשוב ללמוד על מלחמות. אך מקריאת ספרו החדש שתורגם לעברית עולה השאלה האם הוא ניתח את המלחמה נכון?

פרופ' הנסון, סופר ומרצה נחשב להסטוריה צבאית מאוניברסיטת סטנפורד, הסביר היטב מדוע חשוב ללמוד על מלחמות. אך מקריאת ספרו החדש עולה השאלה האם ניתח את המלחמה נכון

בספרו "ניצחון המערב" (הוצאת שיבולת, 2020) טען הנסון כי המערב פיתח לאורך ההיסטוריה תרבות צבאית שהפכה אותו ליעיל וקטלני יותר מיריביו.

"אומץ בשדה הקרב הוא תכונה כלל-אנושית. אולם היכולת לייצר כלי נשק בייצור המוני כדי לסכל גבורה כזאת היא תופעה תרבותית. קורטס ואלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, חואן מאוסטריה ומצביאים אחרים במערב השמידו לעיתים קרובות ללא רחם את יריביהם הרבים מהם, לא משום שחייליהם היו לוחמים טובים יותר, אלא משום שמסורת החקירה החופשית, הרציונליות והחשיבה המדעית שלהם בהחלט הייתה עדיפה בשעת מלחמה" (עמוד 289).

הנסון ניתח בספר תשעה קרבות גדולים לאורך ההיסטוריה כדי להוכיח את טענתו. הראשון שבהם הוא קרב סלמיס (480 לפנה"ס) בין האימפריה הפרסית לערי הפוליס היווניות. היה זה אחד משני הקרבות שבהם הביסו היוונים את הצבא הפרסי העצום שפלש ליוון. למרות הכוח הפרסי העצום היו היוונים עדיפים במפקדים האיכותיים שהעמידו בראש הכוחות, במשמעת המבצעית של חייליהם וביכולת הלחימה של הצי.

תיאור הקרב, בניגוד לקרבות אחרים בספר, תמציתי. מפקד הצי היווני הכריזמטי והתחבולני, תמיסטוקלס האתונאי, פיקד על המתקפה הכלל-הלנית. "בכל התיאורים הקצרים של הקרב במקורות העתידים נזכרת המשמעת של היוונים בשעת התקפתם – אוניותיהם התקדמו לפי סדר, והצוותים חתרו, נסוגו, ונגחו לפי פקודה – בניגוד לתוהו ובוהו ולבלבול אצל הפרסים, שניסו באקראי וללא הצלחה לפלוש לסיפוני האוניות היווניות ולהרוג את צוותיהן" (עמוד 70). שמונה שעות ארך הקרב ובסופו כל אוניות הצי הפרסי הוטבעו או הונסו.

תיאור קרב סלמיס בספר תמציתי. מפקד הצי היווני הכריזמטי והתחבולני, תמיסטוקלס האתונאי, פיקד על המתקפה הכלל-הלנית. 8 שעות ארך הקרב ובסופו כל אוניות הצי הפרסי הוטבעו או הונסו

ירה חץ ואז סימן מטרה

הנסון הוא היסטוריון יסודי ומעמיק, ולא פחות חשוב מזה הוא יודע לספר סיפור באופן שמחבר את הקורא למתרחש ולשלב את הפרטים הקטנים בטענה הכללית שהציג בספר. הבעיה היא שהטענה אינה עומדת בהכרח במבחן המציאות. נראה שהמחבר ירה את החץ ורק אחר כך סימן את המטרה. כוחות מערביים נוצחו לא פעם בידי כוחות שאינם כאלו. כך למשל, הביס הצבא המונגולי של ג'ינגיס חאן את האבירים הטבטונים בשנת 1241.

כשניתח את מתקפת הטט המפתיעה בה פתחו כוחות צבא צפון וייטנאם והווייטקונג בינואר 1968, התעקש הנסון להציג את הניצחון הצבאי שהשיגו הכוחות בפיקוד הגנרל וסטמורלנד. הגנרל צדק כשראה בה "שגיאה של האויב שאפשרה לכוחותיו הזדמנות נדירה להילחם בצפון וייטנאמים בגלוי, אך רק מעט ממתקפות האויב במהלך טט הניבו התנגשות מערבית מסורתית של קרבות הלם" (עמוד 483).

כדי להדוף את המתקפה על קה סאן למשל, שם היה נצור כוח נחתים, הקצה וסטמורלנד סיוע אווירי צמוד בכמות ניכרת ויזם את מבצע "פגסוס", הנחתת סער של כוחות דיוויזיית הפרשים הראשונה במסוקים, שהפתיעו והביסו את כוחות צבא צפון וייטנאם.

המתקפה הייתה כישלון צבאי. הצבא האמריקני הדף את הכוחות הפולשים, הביס אותם בכל קרב ופירק למעשה את הווייטקונג ככוח לוחם. אבל מתקפת הטט המחישה שלמערכה יש נדבכים שהנסון התעלם מהם אבל הם חשובים לא פחות מן המתרחש בשדה הקרב. אחד מהם הוא הקרב על התודעה של הצד שכנגד.

ניתן, כפי שהוכיחה מתקפת הטט או מתקפת הפתע המצרית ב-1973, להפסיד בשדה הקרב, ועדיין לרשום הישג תודעתי חשוב ואף לנצח את המערכה כולה. הכוח המערבי (במקרה זה האמריקנים) אולי ניצח בווייטנאם את הקרב, אבל הפסיד את המלחמה.

ניתן, כפי שהוכיחה מתקפת הטט או מתקפת הפתע המצרית ב-1973, להפסיד בשדה הקרב, אך לרשום הישג תודעתי חשוב ואף לנצח את המערכה. הכוח המערבי אולי ניצח בווייטנאם את הקרב, אבל הפסיד את המלחמה

הנסון תיאר את התקשורת בספרו כגורם תבוסתני, שאחראי לכך שבדעת הקהל האמריקנית נתפסה המערכה ככישלון. יש בביקורת הזו דמיון לא מבוטל לביקורת שהשמיעו תומכי הנשיא לשעבר טראמפ (וגורמי ימין בישראל) כנגד התקשורת כיום. אך תפקיד התקשורת הוא לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה המערבית, לתאר דברים כהווייתם ולספר את האמת (למשל, שהמדינה מנהלת מערכה צבאית חסרת תוחלת שלא משרתת את האינטרסים שלה) גם כשהיא לא נעימה לאוזן.

הספר יצא לאור בשנת בארצות הברית בשנת 2001, בטרם פיגועי 11 בספטמבר, שבעקבותיהם פלש הצבא האמריקני לאפגניסטן. באחרית דבר שהוסיף לספר, היה הנסון אופטימי באשר לתוצאות המערכה ההיא. הוא ציין כי האמריקנים בחרו לפלוש לאפגניסטן, "לאתר שם את כוחות הטליבאן ואל-קאעידה, ואחר כך לתקוף אותם ישירות באמצעות מטוסים, בעלי ברית מקומיים וכוחות מיוחדים, ולהרוג רבים מהם ככל שאפשר" (עמוד 561).

הנסון היה, כאמור, אופטימי מדי ובדומה למה שהתרחש בווייטנאם, צבאות המערב למדו באפגניסטן ובעיראק שיעורים כואבים שאינם מתיישבים עם התזה של הנסון.

"אסור לנו לשלוח כוחות צבאיים לתוך משבר, למען מטרה לא ברורה שלא יוכלו להשיג", כתב בשעתו יו"ר המטות המשולבים, גנרל קולין פאואל, שבעצמו לחם בווייטנאם. כשחוטאים לכלל הזה, כל העליונות הצבאית והטכנולוגית לא תעזור.

לקחים חיוניים לצבא מנצח

למרות הביקורת, הספר כולל כמה לקחים על-זמניים שחובה על מדינות המערב, והצבאות שלהן, להוסיף ולשמר אם ברצונן להוסיף ולנצח במלחמות. הראשון שבהם הוא שעבור צבאות במלחמה "קצינים צעירים שמשמיעים את קולם ואינם שותקים הם נכס חיוני" (עמוד 450). הביקורת וקריאת הכיוון שמשמיעים אלו, קבע, היא הכרחית לצבא התקפי ומנצח ויש לייצר תרבות ארגונית המעודדת דעתנות וביקורתיות וקשובה לה.

יש בספר גם לקחים על-זמניים שחובה על מדינות המערב וצבאותיהן לשמר, אם ברצונן לנצח במלחמות. הראשון בהם הוא שעבור צבאות במלחמה "קצינים צעירים שמשמיעים את קולם ואינם שותקים הם נכס חיוני"

הלקח השני נוגע לחשיבות היוזמה, הן בדרגים הזוטרים והן בדרג הבכיר. המחבר לא טען שהמפקדים האמריקנים בקרב מידוויי, למשל היו יזמים אינדיבידואליסטים, ואילו היפנים רובוטים נטולי מחשבה. אולם, בניגוד לצי היפני, "מערכת הפיקוד האמריקנית הייתה גמישה הרבה יותר, ופקודות הצי היו ביסודן רחבות דיין לאפשר שינוי ככל שיתפתח הקרב על מידוויי" (עמוד 464).

לתפיסת הנסון מצביאים מערביים כמו תמיסטוקלס וסקיפיו אפריקנוס, "ומצביאים מודרניים כמו ג'ורג' פטון או קרטיס לה מיי הסתכסכו עם מדינתם שלהם, היו מוקפים בפיקודים עצמאיים בחשיבתם לא פחות מהם, והיו להוטים לנצל את היוזמה ולא רק לאכוף משמעת קפדנית בקרב כוחותיהם" (עמוד 473).

דוגמה בולטת ליוזמה שכזו, היא קרב ההתקדמות שניהל הגנרל פטון, קצין פרשים ושריון, באוגוסט 1944, לאחר הפלישה לצרפת. הארמיה השלישית בפיקודו שטפה דרך הקווים הגרמנים וביצעה את קרב ההבקעה והפריצה לבריטני. פטון, שהאמין בהתקדמות נועזת ובניצול מהיר של כל הזדמנות, העביר שש דיוויזיות דרך הפירצה באזור שבין אבראנש לפונטובול בתוך 72 שעות. הארמיה השלישית תקפה לכל ארבעת הכיוונים בו זמנית, תוך כדי שהיא מכתרת מאות אלפי גרמנים.

לקח נוסף נוגע להכרח לחתור למגע בלחימה. במאי 1969, במלחמת וייטנאם, יזם גנרל מלווין זייס, מפקד הדיוויזיה המוטסת ה-101, מבצע לכיבוש גבעה 937 ("גבעת המבורגר"). חייליו כבשו את הגבעה לאחר קרב קשה, שבמהלכו נהרגו 56 מהם ויותר מ-500 לוחמי אויב.

לאחר הקרב, בתגובה לביקורת מצד פוליטיקאים ועיתונאים, אמר גנרל זייס כי "הגבעה הזו הייתה בשטח הפעולה שלי, ושם היה האויב, ושם תקפתי אותו… אם אמצא אותו על גבעה אחרת… אני מבטיח לכם שאתקוף אותו… זה נכון שגבעה 937, כשטח מסוים, לא הייתה בעלת חשיבות מיוחדת. עם זאת, העובדה שכוח האויב התמקם שם הייתה" (עמוד 527).

כמו צבאות מערביים אחרים, גם צה"ל לא שמר תמיד על העיקרון הזה. בשנות השהייה בלבנון, ולא פעם גם אחר כך, ביכר צה"ל את הפעלת האש (לרוב מן האוויר) ונמנע מלפגוש את האויב בשטחו, על הקרקע. בספטמבר 1996, כחצי שנה לאחר מבצע "ענבי זעם" שהיה מבוסס רובו ככולו על הפעלת אש מנגד, ביצע צה"ל את אחת הפשיטות הקרקעיות האחרונות שלו בלבנון.

השטח ההררי התלול, המבולדר והסבוך של ג'בל (הר) סוג'וד אפשר לחזבאללה להקים בו עמדות מוסוות, לירות בבטחה אש מקלעים, מרגמות ונ"ט לעבר מוצבי צה"ל, ולצאת ממנו לפעילות חודרת ברצועת הביטחון. מפקד יק"ל, תא"ל אלי אמיתי, ומפקד החטיבה המזרחית, אל"ם יאיר גולן, יזמו את מבצע "חובק עולם", שמטרתו הייתה לטהר את ההר ממאחזי הארגון.

אמיתי וגולן, שניהם קציני צנחנים שלחמו שנים ארוכות בלבנון, ביקשו להפעיל במבצע את יחידת אגוז, עליה פיקד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13. באותה עת רק לאגוז הייתה המיומנות בלוחמת סבך בצד יכולת הפעלת אש מסייעת בדומה לגדוד חי"ר, והרעיון היה לנצל זאת ולהפעיל את היחידה בסריקות במעלה הרכס שמטרת לאתר ולהשמיד חוליות ועמדות אויב.

קצין המבצעים של פיקוד הצפון, סא"ל משה "צ'יקו" תמיר, יוצא גולני, ציין בספרו כי הסתייג משיטת הפעולה שנבחרה בטענה כי הפעולה אינה מבצע מיוחד אלא התקפה סדורה של גדוד חי"ר, ויש לתכנן ולבצע אותה בהתאם. אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין, לא קיבל את טענתו ואישר את המבצע.

הכוח של אגוז נתקל מטווחים קרובים בפעילי חזבאללה ובקרב שהתפתח נהרגו כעשרה מחבלים ושני חיילי צה"ל. שמונה חיילים נוספים נפצעו. במהלך הלחימה סייעו לכוח אגוז פלוגת טנקים בפיקוד סרן שאול אבידוב (שכמו צוקרמן עוטר בצל"ש אלוף על האומץ שהפגין במבצע), מסוקי קרב, אש סיוע ארטילרית, וכן כוח מגדוד הצנחנים 202, בפיקוד הסמג"ד רס"ן אהרון חליוה, שסייע בחילוץ הפצועים וההרוגים תחת אש.

היה זה המבצע מבוסס מגע ישיר (ולא אש מנגד) הגדול ביותר בהיקפו מאז הפשיטה במיידון ועד למלחמת לבנון השנייה. למרות הצלחת צה"ל בקרב, אסר אלוף הפיקוד, עמירם לוין, על המח"ט, גולן, להשאיר כוחות בהר ולהמשיך לתפוס אותו כעמדה של צה"ל. למעשה סיפר גולן לימים, "אחרי שסיימנו לשלם את מס הכניסה ללחימה וההשתלטות על הרכס, במקום להיאחז בו לאורך זמן, ויתרנו על ההישג, מה שאפשר לחיזבאללה לחזור ולפעול ברכס סוג'וד כמעט באין מפריע".

למרות הפסקת המבצע, אמר גולן, "החטיבה המשיכה בפעילותה בעומק השטח" והוסיפה לפגוע בחזבאללה גם לאחר מכן. אבל הלקח שחזבאללה למד מהקרב היה ברור – צה"ל חשש מנפגעים ומבקש להימנע מהם ככל שניתן, גם במחיר ויתור על הישגים מבצעיים.

לימים סיפר גולן, מח"ט המבצע: "אחרי שסיימנו לשלם את מס הכניסה ללחימה וההשתלטות על הרכס, במקום להיאחז בו לאורך זמן, ויתרנו על ההישג, מה שאפשר לחיזבאללה לחזור ולפעול ברכס סוג'וד כמעט באין מפריע"

אמנם היעדים שאותם תוקפים צריכים תמיד להיות חלק ממהלך סדור שמאחוריו אסטרטגיה ומדיניות, אך בכל פעם שבצה"ל זנחו את העיקרון הזה בעת לחימה, כמו ב"צוק איתן" למשל, התוצאות היו לא משכנעות בלשון המעטה.

יש לציין כי הנסון התרשם עמוקות מצה"ל. הצבא הקטן של ישראל "הצליח לשלוח לשדה הקרב שוב ושוב כוחות שעלו על יריביהם בארגון, בציוד ובמשמעת" (עמוד 546). היחידות הקרביות של צה"ל, כתב, הורכבו "מחיילים מאומנים היטב ועצמאים בחשיבתם. ישראל עצמה היא חברה דמוקרטית וקפיטליסטית, הנהנית מבחירות חופשיות ומחופש ביטוי. אויביה פשוט לא היו כאלה" (עמוד 547). אבל אויביה של ישראל למדו והשתפרו עם השנים, ועל צה"ל לשמור כל העת על יתרונו האיכותי באנשיו ובאמצעים שלרשותם.

לבסוף ראוי לזכור שהצלחות משטרים רודנים שקמו במערב, כמו זה של אלכסנדר או הרייך של היטלר, היו קצרות מועד. יש לזכור, כתב הנסון, "שקרב ההכרעה, העליונות הטכנולוגית, הקפיטליזם והמשמעת המעולה יכולים להעניק לצבאות המערב רק ניצחונות זמניים, כל עוד אינם נשענים על החירות, ערכי הפרט, הביקורת האזרחית ושלטון החוקה, כולם מערביים אף הם" (עמוד 123). זהו, אולי, הלקח החשוב ביותר שיש לקחת מן הספר.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.