משבר הקורונה מזמן לנו את הצורך לדון ולקבל החלטות אתיות. בריאות הציבור, חיי אדם, קריסת בתי החולים, חנק כלכלי, סגר בבתים, הפסקת לימודים של ילדים, הבריאות הנפשית, הכל שאלות של איזון בין ערכים, סדרי עדיפויות.

הרופאים לא צריכים ולא יכולים להכריע בסוגיות אתיות כאלה, שהם הרבה מעבר למומחיות שלהם בבריאות ובגוף האדם. הפוליטיקאים שלנו נכשלים בכל מבחן, ומקבלים החלטות על סמך האינטרסים האישיים והפוליטיים שלהם, ולא לטובת הציבור כולו.

משבר הקורונה מזמן לנו צורך לקבל החלטות אתיות. בריאות הציבור, חיי אדם, קריסת בתי החולים, חנק כלכלי, סגר בבתים, הפסקת לימודים של ילדים, הבריאות הנפשית, הכל שאלות של איזון בין ערכים, סדרי עדיפויות

דווקא בנושא החיסונים הדברים הם ברורים ופשוטים הרבה יותר. כאן יש מקום למדענים ולרופאים לומר, והם אומרים בבירור, החיסונים מצילים חיים וחיוניים כדי להתגבר על המגיפה.

אין מחלוקת של ממש בין רוב הרופאים והמדענים על היעילות ועל הבטיחות של החיסונים. החיסון אושר על ידי גורמי הרגולציה המחמירים בעולם והוא נחשב בטוח ויעיל מעבר למקובל ולקיים בחיסונים אחרים.

על רקע זה ברור שההחלטה של רבים צעירים ובריאים שלא חוששים אישית מהמחלה, או של שטופי מוח בתיאוריות קונספירציה (שחוששים שמשתילים להם שבבים), או סתם אנשים שחוששים מהלא נודע (וזה טבעי), שלא להתחסן, היא החלטה לא רציונלית הפוגעת לא רק בהם, אלא בנו, בכולנו, בחברה, וביכולת שלנו להתאושש מהמשבר, להתגבר על המגפה ולחזור לחיים שפויים.

לכן, החלטה לא להתחסן היא לא אתית, לא ראויה, ומזיקה, ויש לראות אותה כמו כל התנהגות לא חברתית הראויה לגינוי.

במדינה שמחייבת את הציבור לשבת בבית בסגר, לסגור עסקים, למנוע מילדיו לימודים, לחבוש מסיכה על הפנים ברחוב, ובהקשרים אחרים, ללבוש קסדה על אופנוע, לחגור חגורת בטיחות ברכב, או להתגייס לצבא כדאי לסכן את חייו למען ביטחון המדינה, נראה שהחובה להתחסן, בדקירה קטנה, היא קלת ערך, ופגיעתה בחירות זעירה לעומת התועלת האדירה והחשובה שהיא מביאה לכולנו.

יש מחלקות בין המומחים על יעילותה של המסכה, אבל אין מחלוקת דומה על יעילות החיסונים. יש מחלוקת על יעילותו של הסגר, אבל לא כך הדבר לגבי החיסונים. יש מחלוקת על חשיבותם של הלימודים, התפילות, ההפגנות, הספורט והתרבות לעומת התועלת שיש בהפסקה שלהם, כדי לצמצם את המחלה, אבל אין כמעט מחלוקת בין המומחים שהחיסונים יכולים לעשות זאת באופן מהיר ויעיל, לצמצם את התחלואה ולאפשר חזרה לחיים נורמליים.

במדינה שמחייבת את הציבור לסגור עסקים, למנוע מילדיו לימודים, ובהקשרים אחרים – קסדה על אופנוע, חגורת בטיחות ברכב או גיוס לצבא, נראה שהחובה להתחסן היא קלת ערך, ופגיעתה בחירות זעירה לעומת התועלת

על רקע זה מדהים שאוסרים עלינו ומחייבים אותנו הכל, חוץ מללכת ולהתחסן. כאן, פתאום מתחננים, מבקשים, עושים קמפיין, אבל נמנעים מהדבר המובן מאליו. לקבוע חובה ברורה, אתית ואולי גם חוקית להתחסן.

ולא, אין כוונה לפגוע בכבוד האדם, ולגרור אנשים בכוח ולחסן אותם באלימות בעל כורחם, אבל כן, לקבוע ולעגן את החובה לעשות זאת באופן גלוי וברור, לתת תמריצים חיוביים לחיסון וגם לקבוע סנקציות מידתיות על הסירוב.

אם ברור לכולם שהחיסונים הם הפתרון למגפה, יש לעשות בהם שימוש. להפסיק לזרוק לפח מנות חיסון יקרות בגלל שאנשים לא הופיעו לזימון, ולא לקבל את שיעור המתחסנים הנמוך בקרב חרדים או ערבים כגזרה משמים.

הדיון הזה הוא בעיקרו אתי ולא רק משפטי, כלומר אין בכוונתי לאכוף ולהחדיר חיסונים בכוח הזרוע, אלא ליצור חובה, שאפשר יהיה לאכוף אותה באופן מידתי בדרכים אחרות, למשל דרך מערכות החינוך, מקומות העבודה, אירועי תרבות, הנסיעות לחו"ל.

גם במקומות האלה אפשר וצריך ליצור מערכת שתאפשר למיעוט של "סרבני מצפון" להימנע מהאכיפה ומהחיסון, אבל תניע את רוב האזרחים הנורמטיבים לקבל את החיסון, ולהתגבר על ההססנות או החששות שמונעים מהם היום לעשות זאת.

הנושא של החיסונים נגד קורונה דומה קצת ללימודי ליבה או שירות לאומי של חרדים. אולי אי אפשר לכפות, אבל ברור שיש חובה אתית לשאת בנטל, ויש לקבוע מחיר על ההתבדלות וההשתמטות של אלה שמעדיפים להשאיר לאחרים את הנטל ונשארים ביציע.

נושא חיסוני הקורונה דומה קצת ללימודי ליבה או שירות לאומי של חרדים. אולי אי אפשר לכפות, אבל יש חובה אתית לשאת בנטל, ויש לקבוע מחיר על ההתבדלות וההשתמטות של העדיפים להשאיר אותו לאחרים

הטענה שלי אינה פטרנליסטית, ואני לא מטיל חובה על בוגרים אוטונומיים כדי לדאוג לבריאותם שלהם. כל אחד יכול וצריך לקבל החלטה מושכלת על חייו ובריאותו שלו. אולם החיסון הוא נטל שחל על החברה כולה כדי לצאת מהמשבר, ולא נכון להטיל אותו רק על אחרים, ולברוח מהאחריות והחובה להשתתף.

חיסון פועל לא רק על הפרט אלא על החברה כולה, וצריך יהיה להגיע לשיעורי חיסון גבוהים כדי לצאת מהמשבר, ולכן החובה הופכת חברתית. לא מספיק שכל אחד יגיד לעצמו, לי זה לא יקרה, או אני חרד יותר מאחרים מהדקירה או מתופעות הלוואי, וישלח רק אותם להתחסן.

בלב המחלוקת עומדים כמובן, בורות, מידע כוזב וכתוצאה מכך אי הסכמה על המידע הרפואי ועל אמינות המידע שאנו מקבלים. אני מבין היטב את משבר האמון הזה, המשטר שלנו "הרוויח" ביושר את חוסר האמון שלו מול הציבור.

ברור גם שמדובר, למרות כל המידע הרפואי, באי ודאות מסוימת לגבי השפעות החיסון, שהרי לא עבר זמן רב מאז שהחלו החיסונים בפועל. הטענה שלי היא לא שיש וודאות שהחיסון יעיל במאה אחוז ובטוח במאה אחוז, ממש לא. ברור שהיעילות מוגבלת וגם הבטיחות. יתכן שיש גם אינטרסים כלכליים ופוליטיים מאחורי מאמץ החיסונים הישראלי. אולם הדרישה והצפייה לביטחון מוחלט, כאשר בינתיים המדינה נפגעת קשה, ואנשים מאבדים את מטה לחמם ואת בריאותם הפיזית והנפשית, נראית לי לא הוגנת.

אנו צריכים לעשות מה שביכולתנו, לרבות לקחת סיכון סביר של תופעות לוואי (די קלות), ושל אי ודאות לגבי העתיד, כדי לסייע באופן דחוף למצוקה קשה של אחרים.

נכון, חלק מהמצוקה הזאת היא תוצאה של הפוליטיקה וההחלטות הלא טובות של המדינה, אולם זוהי המציאות כרגע, בישראל. גם אני לא הייתי קורא להרחבת החובה האתית להתחסן, אם לא היה מוטל עלינו סגר, הגבלות חמורות על החינוך והמסחר החופשי ולא היה גירעון של 160 מיליארד ש"ח, שכולנו נצטרך לשלם.

בנסיבות הקיימות, והואיל והיציאה מהסגר והבידוד מותנים בחיסון של רוב הציבור הישראלי, עלינו לקחת חלק במאמץ המשותף, ולמרות שאנו לא בטוחים במאה אחוז, לקבל את החיסון, שעדיין סכנותיו קטנות יחסית, והמאמץ הנדרש כדי לקבלו הוא צנוע.

אנו צריכים לעשות מה שביכולתנו, לרבות לקחת סיכון סביר של תופעות לוואי (די קלות), ושל אי ודאות לגבי העתיד, כדי לסייע באופן דחוף למצוקה קשה של אחרים

החברה יכולה, ואפילו צריכה משיקולי חירות הפרט, להכיל מיעוט קטן של סרבנים (כמו בנושא פטור מגיוס או מלימודי הליבה), אולם כאשר מדובר ברבים כל כך, המסכנים בסירובם את הכלל וגוזרים עליו המשך של מגפה, סגר ומיתון כלכלי, קמה החובה להתגייס ולעשות מעשה. המלצה שלי היא לכן לכו להתחסן, וכן הגיע הזמן לקבוע ולעגן גם את החובה לעשות זאת.

ד"ר יובל קרניאל, משפטן וחוקר תקשורת תרבות וטכנולוגיה. רקטור בצלאל לשעבר, ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה.