הדיון העמוק שהתקיים לא מכבר על הקמת שש מרינות חדשות לאורך הים התיכון הסתיים בהחלטה שמתוך השש תקום רק אחת בנהריה. ראש העיר צהל ושמח, הנה כי כן תהיה לנו מרינה חדשה במקום המעגנה הקיימת ונהריה תשוב להיות על המפה לא רק המקומית אלא עיר בינלאומית שתקבל לחיקה יאכטות מכל העולם. הוא אשר אמרנו: היה דיון עמוק ורציני בסוגיה כבדת משקל ומכרעת כי ישראל 2021 לא תסגור שנה בלי החלטה בעניין זה.

וכעת ברצינות: הרעיון להקים מרינות, מזכיר את הרעיון להקים עוד שדות תעופה ברחבי המדינה הקטנטנה שלנו ובעיקר מעלה תהייה על סדרי עדיפויות של מקבלי החלטות שעסוקים בשעשועים ולא בלחם.

הרעיון להקים מרינות, מזכיר את הרעיון להקים עוד שדות תעופה ברחבי המדינה הקטנטנה שלנו ובעיקר מעלה תהייה על סדרי עדיפויות של מקבלי החלטות שעסוקים בשעשועים ולא בלחם

מדברים על מרינות – ובמרחק של עשרה קילומטרים מהחוף שואבים גז טבעי והחיפוש והפיתוח של עוד מאגרי גז טבעי בים נמשך כאילו אין מחר. מדברים על מרינות ובשקט בשקט צומחים להם במקומות רבים מאוד מגדלים רבי קומות לאורך מה שהייתה פעם רצועת החוף.

תקפצו לביקור בנתניה, תקפצו לביקור גבעת אולגה, בבת ים, ראשון לציון ועוד. נכון, הם לא בונים ממש על החוף, אבל כדי להגיע ממגדל למגדל יש צורך בכבישים – וההמשך ידוע.

אכן לאחר הדיון הארוך, הוועדה החליטה להקים מרינה רק בנהריה, כי שם, בנהריה, לדברי יודעי דבר, הפגיעה בחוף תהיה מינימלית לעומת המרינות האחרות. הם מתכוונים לפגיעה הצפויה מהקמת מעגנות שיחסמו את הסעת החול לחופי ישראל, ודומה שהעיוורון התכנוני נמשך וטובת הציבור שקופה לעומת טובת בעלי ההון שרוצים להשקיע ולהרוויח – ומקבלי ההחלטות שנסחפים אחר היזמים בתקווה שההשקעות הללו יביאו עוד כסף לקופת המדינה או לקופת העירייה.

עוד הערה קטנה: המרינה גוזלת חלקת חוף אדירה וכמובן משנה את משטר הסעת החול ומשפיעה עם המגוון הביולוגי במקום. כל זאת בים. ומה קורה בעורף של המרינה? חייבים דרכי גישה, מגרשי חנייה וכדי לממן את הכל בונים שם בתי מגורים, לא למשתכן אלא למי שיש לו כסף והרבה. לא פעם, כשעיני הוועדות נעצמות ולו לרגע, צומחים הבתים לגובה שמותנה בעומק התרדמת של מקבלי ההחלטות.

המרינה גוזלת חלקת חוף אדירה וכמובן משנה את משטר הסעת החול ומשפיעה עם המגוון הביולוגי במקום. כל זאת בים. ומה קורה בעורף של המרינה?

השאלה הנשאלת היא למה בעצם במדינה שמתמודדת עם אינספור בעיות קיומיות עולה דרישה להקים מרינות חדשות שמשרתות בעיקר את בעלי היאכטות.

התשובה לכך אינה פשוטה כל כך, אם כי אפשר לראות בסוגיה זו חיבור אינטרסים בין בעלי הסירות, לבין יזמים ולבין מקבלי ההחלטות בכלל וראשי רשויות בפרט. בעלי הסירות רוצים לעגון במקום הנוח להם, היזמים רואים את הפוטנציאל הטמון במרינה – בעיקר את תנופת הבנייה סביב המרינה, בדומה למודל של הרצליה – שאפשר בניית מגורים קרובה לחוף. ראשי הרשויות מאמינים שהמרינה תביא להם המון תעסוקה ובעיקר מיסי ארנונה ממגורים ועסקים.

אלה גם אלה לא מתעניינים במשאבי הטבע, ברכסי הכורכר, בחולות, בבעלי החיים והצמחים. מבחינתם כל פיסת אדמה ראויה לריצוף בבטון. גם אם יתקנו אותי ויאמרו שאני טועה, די ותבחנו את מפות הלוויין של חופי ישראל, או תנסו ללכת ברגל לאורך החופים ולהתרשם בעצמכם. החוף שנותר לנו ולבעלי החיים והצמחים הולך ומצטמצם.

בנהריה הסיפור כנראה מורכב קצת יותר כי חיל הים רואה במרינה כזו עוד עורף עגינה לספינות. בישראל כמו בישראל – ובפרט בעתות חירום – נותנים כבוד לרגש הלאומי ולבקשות של צבא ההגנה לישראל. לעומת זאת יש גם אפשרות הפוכה, שהרשות המקומית משתמשת בחיל הים כטיעון נוסף, בידיעה שהצבא לא יתנגד לעוד נקודת עגינה – והכול כדי להקים מרינה.

אם כן, אל מול הידיעה שעלינו לשמור על חופי ישראל, הנה השחילו לנו מרינה חדשה שתהווה בסיס לבעלי ההון שירוויחו שקל אחר שקל במרינה חדשה בנהריה. אגב, גם לגבי המרינות האחרות עוד לא נאמרה המילה האחרונה: היזמים מתכננים את המערכה הבאה בוועדה הארצית, חיבור אינטרסים ביניהם לבין ראשי הרשויות.

גם לגבי המרינות האחרות עוד לא נאמרה המילה האחרונה: היזמים מתכננים את המערכה הבאה בוועדה הארצית, חיבור אינטרסים ביניהם לבין ראשי הרשויות

נחזור אל נקודת הפתיחה של המאמר. האם נושא המרינות הוא הנושא הקיומי של מדינת ישראל? בוודאי שלא, אבל גם כשיש מובטלים, עניים, חסרי ישע, שזקוקים לתשומת לב ולהתייחסות, מעדיפים בישראל לדון בסוגיות המטרידות את הנהנתנים שבינינו, אלה שעסוקים בקניה אינסופית של חפצים, גם כאלה שאין צורך בהם.

אולי זו הסיבה שבמקום לקיים דיון רציני על חוקי החירום שמנהלים אותנו בשנתיים האחרונות, הישראלים קופצים על המבצעים וטסים הלוך ושוב ומרוצים מהחיים ולא רואים איך גונבים להם את המדינה – ובמקרה זה את חופי הים, ובונים עליהם מרינות לתפארת ולשרות בעלי ההון.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.