מאות עמודים כתבו שופטי בג"ץ בפסק הדין המונומנטלי בפרשת בנק המזרחי – פסק הדין המכונן מ-1995 שבו נכנסה ישראל לעידן החוקתי ובית המשפט הכריז כי חוק שיפגע בזכויות המעוגנות בחוקי יסוד יהיה בטל. בשולי אותו פסק דין, אחרי הדיסרטציות המעמיקות של מאיר שמגר, אהרן ברק ומישאל חשין, כתב השופט גבריאל בך כמה הערות קצרות משלו.

"כנראה בשל תחושתם את חשיבותו הרבה של אירוע זה", הוא תקע סיכה קטנה, "דנו חלק מחבריי בפירוט רב אף בנושאים אשר ההכרעה בהם איננה נחוצה לצורך מתן פסק דיננו. הפיתוי לנתח סוגיות אלה בפרוטרוט הוא גדול. עם זאת החלטתי, כשלעצמי, לעמוד בפני פיתוי זה".

הנה הוא גבריאל בך בתמצית. מעט המחזיק את המרובה. בך הלך לעולמו שלשום (שישי), והוא בן 94, קרוב לרבע מאה לאחר שפרש לגמלאות מבית המשפט העליון. הלווייתו תתקיים היום (ראשון) בהר המנוחות בירושלים.

גבריאל בך (צילום: ענת הראל)

"פרקליט, שופט וג'נטלמן" היה שם הביוגרפיה שכתבה עליו יעל רוזמן בשנת 2011. הוא נתפס, ואכן היה, נציג של דור שאיננו עוד. יליד שנות ה-20 של המאה הקודמת, שעלה כנער מאירופה העשנה בראשית ימי מלחמת העולם השנייה והצטרף להגנה. משפטן שכיהן הן כפרקליט המדינה והן כמשנה לנשיא בית המשפט העליון, ושבעבודתו זכר כל העת לא רק את מוראות השואה, אלא גם את נס הקמת מדינת ישראל.

המפגש הראשון עם אייכמן

בך נולד בגרמניה בשנת 1927, אביו היה מראשי התנועה הציונית בגרמניה. כילד התעניין בכדורגל, והקבוצה החביבה עליו הייתה שאלקה 04, בשל מדיה התכולים-לבנים, שדמו למדי הספורט בבית הספר "הרצל" שבו למד בברלין. משפחתו עזבה את גרמניה ב-1938, שבועיים לפני "ליל הבדולח", עברה להולנד, והגיעה לישראל ב-1940, חודש לפני הפלישה הגרמנית להולנד.

בישראל השתקעה המשפחה בבית הכרם בירושלים. בך ידע מגיל צעיר שירצה להיות משפטן. "חבריי חשבו שאני צריך להיות משפטן", הוא סיפר לימים, "מפני שתמיד ניהלתי עבורם משא ומתן". הוא קיבל מלגה מהבריטים ונסע ללמוד משפטים בלונדון.

בך ידע מגיל צעיר שירצה להיות משפטן. "חבריי חשבו שאני צריך להיות משפטן", הוא סיפר לימים, "מפני שתמיד ניהלתי עבורם משא ומתן". הוא קיבל מלגה מהבריטים ונסע ללמוד משפטים בלונדון

עם הקמת המדינה, בך ויתר על השתקעות בזירה המשפטית הלונדונית, וחזר לארץ, התגייס לפרקליטות הצבאית, ואחרי שנתיים החל לעבור בפרקליטות המדינה, שם יעלה בסולם הדרגות עד למעלת פרקליט המדינה, תחת היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר.

ב-1960, כששימש כבר כסגן פרקליט המדינה, מונה להיות האחראי על התביעה במשפטו של אדולף אייכמן. "לא אשכח את המפגש הראשון שלי עם אייכמן", הוא סיפר, "ישבתי בחדרי וקראתי את האוטוביוגרפיה של רודולף הס, שהיה מפקד מחנה אושוויץ. נכנס אליי קצין המשטרה ואמר שאייכמן רוצה לראות אותי. שמעתי את צעדיו, והוא התיישב מולי. באותו רגע לא היה לי קל לשמור על פוקר פייס".

התובע גבריאל בך במשפטו של אדולף אייכמן בבית העם בירושלים, 18 באפריל 1961 (צילום: לע"מ)

הוא שימש תובע מטעם המדינה במשפט, וחקר את ניצולי השואה שבאו לשמש עדים. לימים, לאחר שמונה לעליון, הגיע לבית המשפט ערעורו של ג'ון דמיאניוק. בך ביקש לא לשבת בהרכב השופטים שידון בערעור, כי חשש שיאמרו שמי שביקש עונש מוות לאייכמן אינו צריך לשבת במשפטו של דמיאניוק.

בעתירה אחרת, הנוגעת למשפט דמיאניוק, הצטלבו שני תחומים הקרובים לליבו של בך – עניין השואה ותחום חופש הביטוי. סנגורו של דמיאניוק, עו"ד יורם שפטל, דרש כי היועץ המשפטי לממשלה יעמיד לדין את העיתונאי נח קליגר, בטענה שעשרות כתבות שכתב על דיוני המשפט פגעו בעקרון הסוביודיצה וביקשו להטות את תוצאת המשפט להרשעה.

לאחר שהיועץ סגר את התיק, עתר שפטל לבג"ץ. הרכב בראשות השופט בך קיבל ברוב דעות את העתירה והורה ליועץ למצות את החקירה נגד העיתונאי. "משוכנע אני כי בית המשפט בישראל הוא הפורום הטבעי והמתאים ביותר ניהול משפטים בדבר פשעים נגד העם היהודי", כתב בך, "דווקא משום כך דעתי היא, כי אין סיבה סבירה שלא להפעיל את הוראות החוק המגינות על זכויות הצדדים במשפט מפני השפעות זרות, לרבות 'משפט על ידי העיתונות', וזאת גם לגבי משפטים הדנים בפשעים כאלה".

פסק הדין בעניין נח קליגר היה חריג לגישה הכללית של בך בתחום חופש הביטוי, שהיה אחד הדגלים שנשא בעבודתו השיפוטית, ושהיו קרובים לליבו. בטקס הפרישה שנערך לבך מבית המשפט העליון, אמר עליו אהרן ברק: "אצל השופט בך חופש הביטוי איננו רק עיקרון מופשט – הוא דרך חיים".

גבריאל בך בעת שכיהן כשופט בית המשפט העליון (צילום: באדיבות המשפחה)

בשנת 1993 יצאה חברת "קידום", שעסקה בשיווק קורסי הכנה לבחינות פסיכומטריות לצורך קבלה ללימודים אקדמיים, במסע פרסום חדש, תחת הכותרת "לך תצטיין". ברשות השידור פסלו את תשדיר הפרסומת של "קידום", בנימוק שהוא פוגע בטעם הטוב. החברה עתרה לבג"ץ, והרכב בראשות השופט בך קיבל את העתירה ברוב דעות וחייב את רשות השידור לשדר את הפרסומת.

"אין ספק כי ישנו קשר אוסציאטיבי למילים 'לך תצטיין', אך ברור הוא כי אין כאן מצד העותרת ניסיון מוסווה לפגוע בסטודנטים או לקללם", כתב בך. "לאותם סטודנטים באמת מאחלים הצטיינות. השימוש באותו ביטוי אינו אלא גימיק פרסומאי אשר אצל הרוב המכריע ביותר של המאזינים יעלה אך חיוך קל על שפתותיהם. לכן לא הייתי בשום אופן מכניס פרסום זה לקטגוריה של פגיעה משמעותית וחמורה בטעם הטוב".

הלכה מהדהדת במאבק בשחיתות שלטונית

אחת התרומות המשמעותיות שתרם בך למאבק בשחיתות השלטונית, נעוץ בפסק דין שנתן בפרשת השר לשעבר אבנר שאקי, בשנת 1996. שאקי נחשד במרמה והפרת אמונים בשתי פרשיות הנוגעות להעברת כספים לעמותות שהיו בשליטת בני משפחתו. היועץ המשפטי לממשלה סגר את התיקים, באחד המקרים על יסוד הקביעה כי אין עניין ציבורי בניהול משפט, וזאת אף שהיו ראיות מספיקות לצורך הגשת כתב אישום.

בך קבע הלכה מהדהדת, שלפיה כאשר מדובר בחשדות נגד נבחרי ציבור לעבירות מתחום טוהר המידות, ההנחה היא שתמיד מתקיים עניין ציבורי בהעמדה לדין, והשאלה היחידה היא אם יש ראיות מספיקות. פסק הדין הזה משמש קו מנחה לכל ההחלטות שקיבלו היועצים המשפטיים לממשלה ברבע המאה האחרונה בתיקים פליליים הנוגעים לנבחרי ציבור.

בך קבע הלכה מהדהדת, שלפיה כאשר מדובר בחשדות נגד נבחרי ציבור לעבירות מתחום טוהר המידות, ההנחה היא שתמיד מתקיים עניין ציבורי בהעמדה לדין, והשאלה היחידה היא אם יש ראיות מספיקות

אליקים רובינשטיין וגבריאל בך בטקס מינוי שופטים ב-2004 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

"נראה לנו כי ניתן לקבוע, כעניין עקרוני", כתב בך, "כי קיומן של ראיות לכאורה לביצועה של עבירה פלילית על-ידי איש ציבור, יש בו כדי להקים מעין-חזקה בדבר קיומו של עניין לציבור בהעמדת החשוד לדין. הנחה זו זוכה למשנה תוקף מקום שעסקינן בנושא משרה רמה כל כך, במעשים הקשורים לחלוקת כספי ציבור, ובעבירה דוגמת מרמה והפרת אמונים".

בכל פעם שעסק בנושאים פליליים הנוגעים לנבחרי ציבור, הקפיד בך על עקרון היסוד – והוא עקרון השוויון בפני החוק. לימים סיפר:

"לא אשכח שבעודי פרקליט המדינה הגיע אליי אחד הפרקליטים וביקש שאחליט בעניינו של איש ציבור בכיר. לא ראיתי חשיבות מיוחדת בעובדה שמדובר באיש ציבור, והודעתי לו שהוא צריך לטפל בתיק הזה כמו בכל תיק אחר. לא היה עולה על הדעת לא להגיש כתב אישום נגד מישהו אם היו ראיות לעבירה, גם אם מדובר באישיות הבכירה והמוכרת ביותר. ההנחה שלי כפרקליט המדינה הייתה שחייב להיות שוויון מוחלט בטיפול בכל אחד מהיקים, הקפדתי על זה מאוד".

עקרונות הצדק וההומניות

כך כתבה רוזמן בביוגרפיה של בך:

"העקרונות שהנחו את השופט בך בכל פסיקותיו היו לבחון לא רק את לשון החוק, אלא גם את עקרונות הצדק וההומניות, וכן להתאים את הקווים שמתווה החוק לרוח התקופה ולמציאות המשתנה. בפרשנותו לחוק הדגיש את החשיבות של השימוש בשכל הישר ושל ההליכה בשביל הזהב בין שמירה על החוק כלשונות, ובין עשיית צדק".

שופט בית המשפט העליון בדימוס גבריאל בך ב-2016 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

ואחרי הכול, היה בך איש לבבי, אהוב על הבריות, מוערך גם על-ידי העבריינים ששלח לכלא. היה לו סוג ההומור הייקי שכבר כמעט נעלם ממחוזותינו.

פעם אחת, באחד באפריל, כשבית המשפט העליון שכן עדיין במגרש הרוסים בירושלים, הגיע בך לבית המשפט, ומישהו סיפר לו שאהרן ברק רכש מכונית חדשה. בהפסקה בין הדיונים, כשבך עמד במסדרון ושוחח עם כמה שופטים, חלף ברק לידו.

בך פנה לשופטים שעמם שוחח ואמר בקול רם: "ראיתם איך מישהו פגע באיזו מכונית חדשה שעומדת למטה, ולא השאיר אפילו פתק?" ברק הסתובב בבת אחת: "זו המכונית שלי!"

"אוי, אני מצטער", השיב בך בעוד ברק המבוהל כבר שועט במורד המדרגות – ועוד הספיק לצעוק אחריו ברגע האחרון: "אהרן, בכל זאת, מה התאריך היום?"