הווירוס הקורונאי, שהגיח לפני כשלוש שנים לחיינו, בא והלך, הלך ובא, חלף מחיינו כגורם דומיננטי משפיע שפותח מהדורות חדשות, מרסק כלכלות וסוגר שמיים. האומנם מאחורינו? תחשבו שוב.

מחקרים מהעולם על אובדנות מראים שבזמן "המבול" – רעידות אדמה, צונמי, מלחמות, אסונות ועוד מצבי דחק – לא רואים עלייה באובדנות באופן מיידי. נראה, שכשאדם נמצא בסכנה קיומית גדולה מאוד, האיום החיצוני הופך גדול מהאיום הפנימי שמייצרת נפשו. על כן הוא עסוק בלשרוד. הוא דבק בחיים ב"אדי הדלק" האחרונים של כוחותיו והמוח עובד בצורה משימתית ואוטומטית.

כשאדם נמצא בסכנה קיומית גדולה מאוד, האיום החיצוני הופך גדול מהאיום הפנימי שמייצרת נפשו והוא עסוק בלשרוד. הוא דבק בחיים ב"אדי הדלק" האחרונים של כוחותיו והמוח עובד בצורה משימתית ואוטומטית

אך כשמצב החירום מסתיים, אחרי "המבול", כשכבר אין סכנה חיצונית אימתנית – זהו הזמן שבו הנפש מתפנה להתמודד עם התכנים הכואבים והקשים להכלה. בנקודה זו אנו צפויים לראות עלייה בתמותה מאובדנות.

נוסיף לכך את אפקט "הישראליאנה" שלנו – הנטייה הזאת כשיש אירועי משבר לאומיים גדולים להתאחד, להרגיש יחד ולתמוך – מפחית בשעת משבר את תחושת הבדידות ואיתה את שיעורי האובדנות. זאת עד לאותו ריק שנוצר לאחר שאלו חולפים.

בהקשר זה צרובים בזיכרוני, שני ההרוגים האחרונים של אסון המסוקים שהתרחש בשנת 97'. 73 הרוגים היו מהתנגשות המסוקים עצמם. ההרוגים ה-74 וה-75, רדי פילס ז"ל וטל הררי ז"ל, היו הרופא והחובש מכוח החילוץ. הם תיפקדו באופן מעורר השראה בעת המשבר, ושמו קץ לחייהם שנים אח"כ כתוצאה מאותו אסון נורא. פצועים שקטים, אשר סחבו את תמונות אירועי פינוי ההרוגים מאסון המסוקים כל חייהם, עד שלא יכלו להמשיך לסבול עוד.

עבור אנשים רבים הקורונה לא הייתה משהו זמני, במובן שחייהם לא חזרו אחרי שיא המגפה לאותה נקודה בה היו טרם התחילה. ישנם נישואים שהתקלקלו לתמיד, ישנם עסקים רבים שנסגרו ולא יפתחו עוד, ישנם ילדים שלא הסתדרו עם למידה מרחוק ובידוד חברתי – התדרדרו, נשרו ונשארו עם פגיעה אנושה  בתחושת הערך.

כשמצב החירום מסתיים, אחרי "המבול", כשכבר אין סכנה חיצונית אימתנית – זהו הזמן שבו הנפש מתפנה להתמודד עם התכנים הכואבים והקשים להכלה ואנו צפויים לראות עלייה בתמותה מאובדנות

עבור רבים מדובר בהתפרקות של החיים בכל מיני צורות ומופעים. באותה נשימה התברר, שהמתכון בו שמים בסיר לחץ אחד 24×7 זוג הורים מחוסרי עבודה, וילדים אבודים בלי מסגרת לתקופה ארוכה, וללא אפשרות לאסקפיזם והתאווררות בחוץ – היווה מתכון לעלייה באלימות במשפחה. משמע, גם הורים שלא נהגו באלימות בעבר, נפלו אליה בזמן הסגרים והבידודים – מקומות שקשה לחזור מהם ומשאירים צלקות כואבות לתמיד. צלקות הצובעות את מערכות היחסים במשפחה.

בחזרה לאובדנות, עוד לפני הקורונה, אובדנות היא סיבת המוות השנייה בשכיחותה אצל צעירים בגילאי 15-24 (הראשונה היא תאונות דרכים) וקבוצת גיל זו מהווה 14% מכלל המתאבדים.

למעשה 1 מתוך 5 בני נוער חושבים להתאבד – קבוצת סיכון לכל הדעות. ככה זה כשהאונה הפרונטלית במוחם, האחראית על בקרה וקבלת החלטות, עדיין לא "אפויה" דיה בגיל הזה, לעומת האמיגדלה במוחם שאמונה על החלק הרגשי וכבר מפותחת במלואה. כך מתקבל צעיר רווי ברגשות ודחפים, ללא וויסות פנימי שיספק עצירה מול החלקים האימפולסיביים.

רגשות של חוסר תקווה וחוסר אונים, יחד עם מחשבות על עתיד אפל שאין סיכוי שישתנה, מביאים לא פעם נוער וצעירים לתחושה שהמוצא היחיד להרוג את הכאב הנפשי הוא להרוג את עצמי. לעניות דעתי, מבחינה זו, של ההשפעות הנפשיות, אנו נמצאים בנקודת הזמן המדאיגה ביותר של מגפת הקורונה.

מניסיוננו בעלם, הנוער הפונה כיום יותר פגוע. יותר בקצה. זקוק ליותר ויותר מענים. הצוותים שלנו מתמודדים עם אירועי חירום רבים, הן של אלימות והן של פגיעות עצמיות ואיומי אובדנות והמצבים הנפשיים אף סבוכים מבעבר.

הקורונה לא המציאה שום דבר חדש, אך הקצינה והעצימה פגיעויות קיימות והיוותה טריגר או "מגבר" להתפרצויות מצבים נפשיים בקרב רבים. כאמור, התופעות בקרב בני הנוער אולי אינן חדשות, אך ניכר שהן יותר קיצוניות ויותר שכיחות והדבר צריך להטריד את כולנו.

עוד לפני הקורונה, אובדנות היא סיבת המוות השנייה בשכיחותה אצל צעירים בגילאי 15-24 וקבוצת גיל זו מהווה 14% מכלל המתאבדים. הקורונה ללא המציאה דבר חדש, אך הקצינה והעצימה פגיעויות קיימות

לצערנו, מי שעובד בתחום בריאות הנפש יודע, שעל-מנת לפגוש פסיכיאטר בארץ, ההמתנה ארוכה והתעריפים האסטרונומיים בהחלט לא שווים לכל כיס.

עובדי הנוער של עלם, אשר עוברים הכשרות והדרכות כיצד לעזור לאדם הנמצא "על הגג", מראים לו, בגישה "בגובה העיניים", שיש עוד אלטרנטיבות ואפשרויות שאינו מצליח לראותם כרגע במצבו, ומחזיקים איתו את התקווה, עד שיוכל להפנים אותה בתוכו.

פעמים רבות עובדי הנוער של עלם הם שומרי הסף שנמצאים בשטח, היכן שבני הנוער נמצאים, קשובים למצוקותיהם, מסייעים כפי יכולתם, מזהים מקרים של מדרון חלקלק ומפנים לטיפול במידת הצורך.

הרבה נכתב על התסמינים הפיזיולוגיים של תופעת הלונג קוביד הנקראת גם פוסט קורונה ובהשלכות ארוכות הטווח בקרב המחלימים. אני מבקשת לסמן, במאמרי זה, שהלונג קוביד הנפשי, המשמעותי לא פחות, הוא בעצם מחלה שקופה, בעולם שכמנהגו נוהג, שחזר כביכול לשגרה, בעוד יש מי שנשארו פצועים בנפשם מאחור ונמצאים בימים אלו במחשבות של בין שמיים לארץ.

מאיה מיכאל אירום, M.A, היא פסיכותרפיסטית ומדריכה מוסמכת בגישות ממוקדות, מנהלת מחלקת ההדרכה המקצועית בעמותת עלם.