על מנת להבין את טיבה של האינתיפאדה הפלסטינית הנוכחית, צריך להבין את טיבן של שתי האינתיפאדות שקדמו לה, האינתיפאדה הספונטנית העממית שפרצה לקראת סוף 1987 ונמשכה עד הסכמי אוסלו 1993, והאינתיפאדה השנייה, הטרוריסטית, שפרצה עם עלייתו של שרון על הר הבית בשנת 2000 ונמשכה עד מותו של מנהיג אשף, יאסר ערפאת, ב-2004.

בעוד שהאינתיפאדה הראשונה הייתה ביטוי אותנטי של תסכול הפלסטינים בשטחים, והייתה להם הנהגה פנימית שארגנה אותם למרי אזרחי, הרי אש"ף חוץ שבהנהגת ערפאת, הופתע מן האירועים, ולקח לו זמן להתארגן ולהבין מה קורה.

בעוד שהאינתיפאדה הראשונה הייתה ביטוי אותנטי לתסכול הפלסטינים בשטחים, עם הנהגה פנימית שארגנה אותם למרי אזרחי, הרי שאש"ף חוץ, בהנהגת ערפאת, הופתע מן האירועים, ולקח לו זמן להתארגן

הבעיה של אש"ף חוץ הייתה שההנהגה הפנימית הקימה את המפקדה המאוחדת של האינתיפאדה, שהייתה מורכבת בעיקר ממפעילי השמאל הפלסטיני, בעיקר מהחזית הדמוקרטית ומהקומוניסטים, והיא ארגנה את האירועים למרי אזרחי שבא לידי ביטוי בהפגנות, שביתות, וכרוזים סדירים שביטאו את דרישות האינתיפאדה. גם נציגי פת"ח, כמו סרי נוסייבה ופיסל חוסייני, לא ביטאו את הרוח הצבאית של פתח חוץ.

מנהיג אש"ף יאסר ערפאת לא אהב, בלשון המעטה, את התגבשות הנהגת הפנים של הפלסטינים, ואת שיתוף הפעולה שפיתחו עם השמאל הישראלי. הדרך של ערפאת לחבל בהם היה ליזום פיגועי טרור, כדי להסיט את המרי האזרחי למסלול צבאי של מאבק מזויין, שהיה סימן ההיכר של אש"ף חוץ.

האינתיפאדה – שניסתה להיות לא אלימה, אבל בגלל התערבות אש"ף חוץ והתגבשות קבוצות אלימות הפכה לאלימה, בעיקר בשכם – דעכה בסופו של דבר ונסתיימה בהסכמי אוסלו.

האירוניה הייתה שבגלל חוסר הבנה של ישראל – האינתיפאדה שהשתדלה לא להיות אלימה – היא זו שהביאה להסכמים בין ישראל לאש"ף האלים. עם כניסת אש"ף לשטחים – הדבר הראשון שהם עשו היה להעלים את ההנהגה המקומית, שבזכות מאבקה הנהגת החוץ זכתה להיכנס לשטחים ולהקים את הרשות הפלסטינית.

כאשר נכנס אש"ף לשטחים בכוח הסכמי אוסלו, השתנה באחת השיח הפלסטיני. בעוד שהנהגת האינתיפאדה דיברה על מדינה פלסטינית בגבולות 1967, פירוק ההתנחלויות, וקשר ("מעבר בטוח") בין הגדה לעזה – אש"ף שם בראש מעייניו את זכות השיבה. כלומר: במקום לשים את הדגש על מאווי הפלסטינים בשטחים, הדגש עבר למאווי הפליטים – שיבה לבתיהם בישראל פנימה. עד להסכמי אוסלו לא שמענו על הנכבה, הסכמי אוסלו הביאו לפתחנו את הנכבה עם המפתח של הפליטים.

כשאש"ף נכנס לשטחים בכוח הסכמי אוסלו, השתנה באחת השיח הפלסטיני. הנהגת האינתיפאדה דיברה על מדינה פלסטינית בגבולות 67', פירוק ההתנחלויות ומעבר בטוח בין הגדה לעזה. אש"ף התמקד בזכות השיבה

מול האינתיפאדה של הנהגת הפנים (שחיפשה קשר עם ישראל בכל הסדר עתידי ולפיכך השתדלה לרסן עצמה, גם אם ללא הצלחה בשל האתוס האלים של אש"ף שדגל ב"מאבק המזויין") – הרי שעם התבססות ערפאת ברמאללה הוא תכנן את האינתיפאדה האלימה. האינתיפאדה שנועדה להוכיח למנהיגי האינתיפאדה הראשונה, שדווקא דרכו האלימה של אש"ף היא הדרך הנכונה.

אך אש"ף נכשל בגדול, ו"ההישג" הגדול שלו היה קריסת כל האמון בין הישראלים לפלסטינים. "הפרטנר" הפלסטיני נעלם ואיננו, וישראל הייתה חופשית לפתח את מפעל ההתנחלויות.

כעת, אנו בעיצומה של האינתיפאדה השלישית, שהיא מוצר כלאיים בין האינתיפאדה הראשונה ששמה את הדגש על צורכי הפלסטינים בשטחים, ודגלה במאבק לא אלים, לבין האינתיפאדה השנייה ששמה את הדגש על זכות השיבה על חשבון הפנים, והייתה אלימה.

האינתיפאדה השלישית היא אלימה, אבל שמה את הדגש בעיקר על המאבק נגד ההתנחלויות, וזה מבדיל אותה מהטרור של האינתיפאדה השנייה, ששם לו למטרה את ישראל פנימה, ולא את ההתנחלויות.

האינתיפאדה ה-3 היא יצור כלאיים של שתי קודמותיה. אלימה, אבל שמה את הדגש על המאבק נגד ההתנחלויות, להבדיל מטרור האינתיפאדה ה-2 ששם לו למטרה את ישראל פנימה ולא את ההתנחלויות

תקופת השקט שבין האינתיפאדות יצרה את המוטציה של הטרור היהודי של נוער הגבעות, בעיקר בשומרון, והמוטציה הזאת משכה אליה את הטרור הפלסטיני. קווי המתאר של האינתיפאדה החדשה הם של יהדות מול פלסטיניות. לתוך קווי המתאר האלה נכנסה איראן דרך חמאס לבנון, ועל כך ברשימה הבאה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.