אם יש רשומה שאני מייחל שאתבדה בה ובמהרה – זו הרשומה הזו על הסיכויים המעטים להשיג עסקה של שחרור החטופים. לא רק בגלל בנימין נתניהו, שממש לא רוצה את העסקה, ואף לא רק בגלל פיצוץ השיחות הנוכחי בעקבות חיסול סאלח אל עארורי – אלא בגלל התסבוכות הבין-ערבית ובתוך חמאס, שהתפתחו לא מעט בגלל העמדות הלא סבירות של ישראל.

על עמדת נתניהו ארחיב ברשומה הבאה, אך במשפט אחד אפשר לומר כי מכיוון שנתניהו אינו משרטט את סוף המלחמה – מצרים מגבשת עמדות בלי לתאם עם ישראל, והעמדות הללו אינן עולות בקנה אחד עם האינטרסים של ישראל.

אבל מה קורה בחמאס? בעוד שעד החיסול ראינו את הנהגת חמאס בקטאר יוצאת ובאה למצרים כדי לקדם עסקה עם ישראל – האיגרות שיחיא סנוואר שולח להם מבהירות לעסקנים המדושנים בקטאר שלא הם מחליטים. מי שמחליט לשיטתו זה הוא והדרגים הלוחמים בעזה אשר משלמים את המחיר, והם אלה ש"מביסים" את צה"ל. אז כל הנסיעות והפגישות שלהם עם המצרים הם על ריק, ומי ומה שיחליט סנוואר– זה מה שיקרה.

הנהגת חמאס בקטאר יצאה ובאה למצרים כדי לקדם עסקה עם ישראל – אך האיגרות שסנוואר שלח להם – הבהירו לעסקנים המדושנים בקטאר שלא הם מחליטים אלא, לשיטתו, הוא והדרגים הלוחמים בעזה

ומה סנוואר יחליט? מי יודע. אפשר רק להעריך זאת מקריאה בין השורות של האיגרות שלו, ומן ההצעה המצרית כפי שפורסמה. סנוואר דורש להפסיק את המלחמה, ושצה"ל יסיג את כוחותיו אל מעבר לגבולות הרצועה, וכעת פורסם בשמו כי הוא מוכן לממשלת אחדות עם רמאללה.

כל זה כמובן לא יקרה, ואני לא בטוח שסנוואר באמת מאמין שמישהו יקבל הצעות אלה ברצינות – חוץ מהפסקת המלחמה.

למרבה הפרדוקס – דרישת סנוואר להפסקת המלחמה לא עולה בקנה אחד עם הצעת מצרים, שגובשה יחד עם הנהגת חמאס חוץ וקטאר. מצרים מדברת על תהליך ארוך של הפוגה, עסקה, הפוגה, עסקה – כלומר משיכת זמן.

מדוע שמצרים, קטאר והנהגת חמאס בקטאר ירצו למשוך זמן? קרוב לוודאי כדי להכשיל את מה שסנוואר באמת רוצה – לכרוך בעסקה גם את צאתו בשלום, הוא ובכיריו, אל מחוץ לרצועה. ככל הנראה לאלג'יריה.

ואת צאתם בשלום – אף אחד אחר לא רוצה – הנהגת חמאס לא רוצה מתחרה, מדינות ערב לא רוצות סכנה של רדיקליזציה חמאסית אצלם בבית, ואפילו אלג'יריה, המועמדת לארח אותו, עברה טראומה לאומית של מלחמת דמים בין האחים המוסלמים לצבא, וביקורו של האורח הלא רצוי עשויה להדליק רמצים רוחשים. הדיבורים על מצור איראני על מיצר גיברלטר זורק את האור על אלג'יריה, המדינה הפרו-איראנית בצפון אפריקה, תפקיד שהיא לא תרצה בו.

מדוע שמצרים, קטאר והנהגת חמאס בקטאר ירצו למשוך זמן? כנראה כדי להכשיל את מה שסנוואר באמת רוצה – לכרוך בעסקה גם את צאתו בשלום, הוא ובכיריו, אל מחוץ לרצועה, ככל הנראה לאלג'יריה

אגב, מבין השורות של ההצעה המצרית אפשר להבין כי היא לא תרצה לראות בשחרורו של מרוואן ברגותי, מכיוון שהיא משאירה בידי ישראל את ההחלטה על המשוחררים.

יש להניח כי בביקור האחרון של המלך עבדאללה הירדני בקהיר הוא העלה בין היתר את העניין הזה, כי שחרורו של ברגותי היה עלול להצית מחדש את ההפגנות בירדן בעד חמאס. לא פחות גרוע – שחרורו עלול לחזק מאוד את חמאס בגדה עד כדי סכנה לממשלו של אבו מאזן, מכיוון שחמולת ברגותי הגדולה עברה לתמיכה בחמאס.

אז מה עושים? יש להבין כי אנו בשלב של הכרעת המלחמה, וכל עסקה היא חלק מסיומה. יציאתו של סנוואר וחבר מרעיו תמורת שחרור חטופינו יכולה להיות תמונת הניצחון. בשלב הבא, העולם הערבי יטפל בו, אולי  טוב מאתנו.

אבל… הממשלה שלנו.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.