כולם מדברים על מה צריך לקרות ביום שאחרי. ליתר דיוק, כמעט כולם. ומי לא דן? מי שהעניין הכי חיוני ודחוף עבורו.

כך, אקדמאים מתחומים כמו מזרח תיכון ומשפטים הקימו את "פורום היום שאחרי המלחמה", והם מפרסמים מסמכים ומארגנים סמינרים על נושאים דוגמת עיראק אחרי סדאם, או כיצד יפן המיליטריסטית הפכה למדינה פציפיסטית.

אקדמאים מתחומים כמו המזה"ת ומשפטים הקימו את "פורום היום שאחרי המלחמה", ומפרסמים מסמכים ומארגנים סמינרים על נושאים דוגמת עיראק אחרי סדאם, או כיצד יפן המיליטריסטית הפכה פציפיסטית

ארגוני ימין ששואפים לחזור וליישב את גוש קטיף הקימו את "קואליציית הארגונים לחזרה לחבל עזה וצפון שומרון". אפילו אנשים פרטיים מגבשים תכניות – חבר אמריקאי שהתפרנס מפיתוח אזורי שלח לי מתווה, ובו מעין תכנית מרשל המבוססת על ברלין מחולקת אחרי מלחמת העולם השנייה.

אבל יותר משלושה חודשים מפרוץ המלחמה, ולנוכח ביקורו החמישי של מזכיר המדינה האמריקאי אנטוני בלינקן (אבל מי סופר), לאחר ויכוח בקואליציה אודות הפורום הנאות לדיון, דחייה בעקבות חיסול בכיר חמאס סלאח אל-עארורי, ופיצוץ בישיבת הקבינט המדיני-בטחוני שהתכנסה לשם כך, עדיין לא היה שום דיון בממשלת ישראל על התוכניות לעתיד.

האם יש לממשלה מושג מה יקרה ביום שאחרי? מה צריך לעשות? מי עושה מה? כמה זה יעלה? מנין יגיע הכסף? האם יש צורך להסביר מדוע נדרש ללא דיחוי להתוות תכנית, גם אם ברור שהיא נתונה לשינויים ותותאם לנסיבות?

כל בר דעת אמור להבין את המובן מאליו: ביום אחרי, ישראל – שתהיה נטועה במגפיה בשטח עוין – תידרש מיד לחשוב ולתכנן ולעשות. עד שהיא תצליח לגייס שותפים בעולם, בין אם בקרב מדינות כולל ערביות, בין אם בקרב ארגונים רשמיים או פרטיים, היא תהיה אחראית באופן בלעדי על כל הנעשה ברצועת עזה. החל מהבטחת מי שתייה, דרך תשלום למורים, וכלה בארגון שירותי רפואה לשני מיליון איש שחיים באחד האזורים הדחוסים והעניים בעולם. העלות לישראל, לא רק בכסף, תהיה עצומה.

ביום אחרי, ישראל – שתהיה נטועה במגפיה בשטח עוין – תהיה אחראית בלעדית על הנעשה ברצועה. מי שתייה, תשלומי מורים, שירותי רפואה ועוד לשני מיליון איש באחד האזורים הדחוסים והעניים בעולם

אלא אם זו התוכנית, על ישראל להיוועץ מיד בשותפים פוטנציאליים, זאת בהבנה שיהיה עליה להתחשב בדעות של מי שיתבקש למלא תפקיד. הרי גם בלעדי הפגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל, לא סביר שיתייצבו מיד ויאמרו אמן להכתבותינו.

בנוסף, זה אמנם לא המקום לדון האם התנהלות ישראל ברצועת עזה היא מידתית, אך אין ספק שהיא חריפה. אלא אם היעד הוא נקמה או "ללמד אותם לקח", חיוני לנסח עמדה ברורה אודות המטרה בגינה ננקטים צעדי ישראל.

זאת ועוד, בל נתפלא אם זרים שאינם בקיאים ברזי הפוליטיקה הפנימית בישראל, ולא ראו עדות לתכנית ישראלית, יסיקו שדברי בכירים בקואליציה בדבר הוצאת העזתים מעזה הם הם המטרה. להמחשה, כתבה בוושינגטון פוסט ב-5 בינואר נשאה את הכותרת "מתגברות קריאות ישראליות לטיהור אתני של עזה". יש בהתרחבות התפיסה הזו לסכן את הסיכוי לגייס תמיכה בינלאומית ביום שאחרי, ואף לאיים באופן מיידי על התמיכה הבינלאומית המצטמצמת במבצע המתמשך.

במאמר דעה שפרסם ב-25 בדצמבר בעיתון האמריקאי וול סטריט ג'ורנל, ראש הממשלה בנימין נתניהו הציב שלושה תנאים מוקדמים לשלום: השמדת החמאס, פירוז רצועת עזה, ודה-רדיקליזציה של האוכלוסייה המקומית.

כתבה בוושינגטון פוסט תחת הכותרת "מתגברות קריאות ישראליות לטיהור אתני של עזה" מדגימה את התרחבות תפיסה זו, שמסכנת את הסיכוי לגייס תמיכה בינל' ביום שאחרי

אלו יעדים ראויים לשבח, אבל מי יגדיר אותם, יישם אותם, ימדוד אותם? אם ה"מכניזם" שהוא מזכיר במאמר אינו רעיון ערטילאי אלא עניין מוחשי, מה משמעותו המעשית? מי מעורב בו? נתניהו קבע שהרשות הפלסטינית במצבה הנוכחי אינה יכולה להחליף את חמאס. אם לא הרש"פ, מי כן? קל לומר "לא". האם יש באופק "כן"?

"Our Three Prerequisites for Peace: Hamas must be destroyed, Gaza must be demilitarized, and Palestinian society must be deradicalized." — Israeli Prime Minister Benjamin @Netanyahu in @WSJ https://t.co/I8so3dYSi9

— Eylon Levy (@EylonALevy) December 25, 2023

אנחנו הישראלים ואחרים בעולם רוצים להבין מה מתכננת ישראל ליום שאחרי המלחמה. איש אינו מבקש תכנית נוקשה ומפורטת. די בכיוון כללי, בתנאי שהוא מעשי ואינו צבר של סיסמאות. התעלמות ממושכת מהסוגיות הללו לא תגרום להן להיעלם, ואפילו לא תמזער אותן, אלא להפך.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.