בחלק הראשון פירטתי מה צריך לעשות במסגרת מינוי פרויקטור למערך המילואים, את מי יש למנות לתפקיד ולמה תפקיד זה נדרש. כאן אציע איך ניתן לעשות זאת בפועל.

 *  *  *

כאמור, הפרויקטור חייב להתחיל לעבוד על ארגון כל מערך המילואים.

שלב ראשון – מיפוי ורישום הצרכים והבעיות

בשלב הראשון נדרש מיפוי ורישום כל הצרכים והבעיות של מערך המילואים גם בחיים הצבאיים וגם בחיים האזרחיים. גם של המילואימניקים עצמם וגם של העולם המקיף אותם.

בשלב ראשון – נדרש מיפוי ורישום כל הצרכים והבעיות של מערך המילואים גם בחיים הצבאיים וגם בחיים האזרחיים. גם של המילואימניקים עצמם וגם של העולם המקיף אותם

השלב הזה מתחיל בבדיקות, הרבה מאוד בדיקות. צריך לבדוק מה קורה בשירות המילואים עצמו. לבדוק האם אפשר יותר לשחרר, האם אפשר לתת מענה מיידי למי שיש לו בעיות מיידיות.

צריך לבדוק מה קורה עם בני הזוג. האם הם צריכים עזרה בבית עם הילדים? האם הם צריכים עזרה עם מקום העבודה שלהם? צריך לבדוק מה קורה עם המשפחה המורחבת. עם ההורים, עם הילדים. האם הם צריכים לדבר עם מישהו? האם הם מצליחים לתפקד?

צריך לבדוק מה קורה במקום העבודה של המילואימניקים. האם יש שם צורך בכוח אדם נוסף? האם יש שם צורך בהזרמה של כסף?

צריך לשמש פה אקטיבי למילואימניקים שבדרך כלל מתביישים לבקש עזרה או שלא רוצים לבקש טובות. מדובר באנשים שכל כך מלאים ברצון לתרום, ולא חיים בכלל במודעות של בקשת עזרה, ואת זה אני אומר מניסיון והיכרות של שנים רבות.

אם מדי פעם היו שואלים אותם ובודקים מה שלומם ומה אפשר לעזור, זה היה עושה פלאים למצבם.

שלב שני – מציאת פתרונות וקביעת לוחות זמנים לביצועם

הפתרונות צריכים להיות מותאמים למילואימניקים עצמם, כל אחד לפי מצבו האישי והמשפחתי. הפתרונות לא צריכים להיות שווים לכולם. יש, למשל, הבדלים בין עצמאיים לשכירים.

לשכירים, לדוגמה, יכול אולי להתאים יותר שירות עם פיצולים (ימים שבהם חוזרים לאזרחות ולא משלמים להם עליהם), כי הם יכולים לעבוד שבוע שלם ולהרוויח מזה. אבל לעצמאיים – ימים בודדים כאלה לא בהכרח יעזרו, אולי אפילו יזיקו.

הפתרונות צריכים להיות מותאמים למילואימניקים עצמם, כל אחד לפי מצבו האישי והמשפחתי. הפתרונות לא צריכים להיות שווים לכולם. יש, למשל, הבדלים בין עצמאיים לשכירים

יש הבדל בין סטודנטים לעובדים, בין נשואים לרווקים, בין צעירים למבוגרים, בין מי שבין עבודות למי שעובד כרגע, בין מי שיש לו משרה ודאית לחזור אליה לבין מי שהעסק מתחיל לקרוס לו, בין לוחמים למי שתומך בהם, בין מי שנמצא בחזית למי שנמצא בעורף. האם לכולם מגיעה אותה התייחסות?

למשל, האם צה"ל לא יכול לשחרר יותר מילואימניקים שהם תומכי לחימה או כאלה שנמצאים בעורף, ולגייס במקומם מילואימניקים לשעבר שהיו שמחים לעזור מתחת לאלונקה?

האם אין אפשרות להיעזר ולגייס עובדים מהמגזר הפרטי שהיו רוצים להתנדב למילואים, במקום מילואימניקים שעושים עבודה הדומה למגזר הפרטי, אם רק היו מבקשים או מיידעים אותם?

האם לא כדאי לחקור איך הגענו למצב שבו דבר כל כך חשוב כמו מערך המילואים נופל רק על חלק קטן מהעם?

האם לא כדאי שמישהו ינסה להבין איך גורמים לכך שאחוז גבוה מלוחמי הסדיר של היום ימשיכו לשרת במילואים גם עוד עשרים שנה? וזאת במקום המצב הקיים, לפיו אחוז גבוה מהלוחמים לא מצליח להישאר במילואים למרות הרצון להישאר ולתרום.

זה נכון שכל המתואר פה הוא רק קצה הקרחון של איך העבודה אמורה להתבצע, ובגלל ממדיה האדירים של העבודה הצפויה – זה עלול להרתיע מפני כניסה לכל הפרויקט כולו מלכתחילה. אבל המסקנה צריכה להיות הפוכה.

האם לא כדאי לחקור איך הגענו למצב בו מערך המילואים החשוב נופל רק על חלק קטן מהעם? האם לא כדאי להבין איך גורמים לכך שאחוז גבוה מלוחמי הסדיר של היום ימשיכו לשרת במילואים גם עוד עשרים שנה?

בספר בראשית יש שני פסוקים, המופיעים בזה אחר זה, המתארים את סיום שנות השובע ואת התחלת שנות הרעב במצרים. הפסוק הראשון, המתאר את הסיום, משתמש במילה "ותכלינה", והשני, המתאר את ההתחלה, משתמש במילה ו"תחילנה".

ההבדל בין האות כ' לאות ח' הוא רק סיבוב של 90 מעלות. זה ההבדל בין סוף להתחלה. כדי להתחיל משהו חדש צריך רק לקחת פנייה חדשה מהיכן שאנחנו עומדים. לא צריך לשנות הכל, לא צריך לחזור אחורה ולא צריך להסתובב לאחור.

לסיכום, תובנה אישית שלי מהמילואים

היה לי פעם דיון במילואים עם חבר למחלקה על כסף ועל המהות שלו. הוא טען שכסף זה הכי חשוב, הוא קונה אוכל, בריאות וגם מספק אושר. בסוף אין לו תחליף. אני טענתי מנגד שאין ספק שהוא חשוב מאוד, אבל ממש לא הכי חשוב בחיים, אדם עשיר לא יהיה בהכרח יותר בריא ומאושר מאדם עני.

בתור הוכחה ניצחת סיפרתי לו על דו שיח עם הבן שלי. לפני כמה שנים אמרתי לבן שלי שקיבלתי רכב מהעבודה. הוא אמר לי: "אבא, קיבלת רכב במתנה?". עניתי לו שאין דבר כזה בחיים לקבל מתנות חינם, וברור שאני משלם על הרכב. הבן שלי מיד ענה לי: "אבל אבא, קיבלתי אותך בחינם".

פעם אמרתי לבן שלי שקיבלתי רכב מהעבודה. הוא אמר לי: "אבא, קיבלת רכב במתנה?". עניתי לו שאין דבר כזה בחיים מתנות חינם, וברור שאני משלם על הרכב. הבן שלי מיד ענה לי: "אבל אבא, קיבלתי אותך בחינם"

אחרי כמה זמן הבנתי שאולי קצת טעיתי.

באחת ההפסקות באימון שהיה לנו במילואים, שאל אותי מילואימניק צעיר מהפלוגה, בתור אבא לילדים, מתי יודעים שהגיע הזמן להיות אבא. בדרך כלל זו שאלה מסוג השאלות שאני יכול לענות עליהם במשך דקות ארוכות, אבל אולי בגלל המאמץ הפיזי של אותו יום, או בגלל שהגעתי לאימון אחרי שהייתי עם הילד שלי באשפוז של מעל שבוע בבית חולים, אז פשוט עניתי, שזה יהיה ברגע שאתה מבין שאתה מוכן לתת את החיים הפרטיים שלך עבור הילד העתידי שלך.

זה נכון שאת הדברים הכי חשובים לנו בחיים אנחנו מקבלים בחינם. אבל מישהו שילם על החינם הזה. אולי זה לא תמיד שולם בכסף, אבל זה בהחלט שולם, משולם או ישולם בזמן, שהוא מצרך יקר.

הילד מקבל חום ואהבה בחינם, אבל כדי להגיע למצב של נתינה לילד, ההורים שלו היו צריכים להשקיע זמן וגם כסף. גם דברים אחרים שאנשים אחרים נותנים לנו בחינם, נובעים מכך שמישהו אחר השקיע זמן או כסף.

הדוגמה הכי פשוטה לכך היא השקעה בחינוך של הנותן או התורם, וחינוך זה הצריך גם זמן וגם כסף. אותו דבר עם המילואימניקים. התרגלנו לחשוב שגם שם אנחנו מקבלים מהם בחינם את זמנם, את גופם ואת כל כולם, לצערנו לפעמים גם את חייהם ממש.

אין באמת חינם כשיש נתינה. יש חוקי שימור בטבע. אם אתה מתנדב בחינם, כנראה שאתה המחיר. אם מישהו נתן לך משהו, מישהו אחר שילם, משלם או ישלם את המחיר של אותו דבר.

זה נכון שאת הדברים הכי חשובים לנו בחיים אנחנו מקבלים בחינם. אבל מישהו שילם על החינם הזה. אולי זה לא תמיד שולם בכסף, אבל זה בהחלט שולם, משולם או ישולם בזמן, שהוא מצרך יקר

כל המילואימניקים נותנים לנו את המצרך הכי יקר, הזמן שלהם. הזמן היקר שלהם, שבו הם מגינים על כולנו, נלקח על חשבון הזמן עם המשפחות שלהם, על חשבון הזמן שהם צריכים אותו כדי להתפרנס, על חשבון הזמן של המנוחה שלהם.

בנוסף, זה מצריך תוספת זמן וכסף מצד האנשים שסובבים אותם. המשפחה, החברים, השכנים ומקום העבודה. הם צריכים לתרום יותר זמן וכסף כדי לכסות את חוסר הזמן והכסף שהמילואים גורמים. אנחנו צריכים לזכור את זה תמיד ולנסות לעזור כמה שיותר, להם ולסביבה שלהם. זה המינימום שמגיע להם מאיתנו, בתקווה שהפרויקטור יגרום לכך שהם יקבלו את המקסימום.

יהונתן כץ הוא מהנדס תוכנה, עובד בסטארטאפ. בן 41, נשוי ואב לחמישה ילדים. לוחם במילואים לשעבר.