החברה הישראלית מצויה במשבר כל כך עמוק, כל כך חסר תקדים, עד שכל דבר שהוא לא המלחמה, השבת החטופות והחטופים או חיסול חמאס נראה משני. הנטייה הברורה להתמקד ב"כאן ועכשיו" מקשה להביט בתמונה הגדולה של המציאות שבה אנחנו חיים – ישראלים ופלסטינים, לחוד וביחד – ובעיקר, באיזו מציאות אנחנו רוצים לחיות.
עבור החברה הישראלית, צו השעה הוא לא רק לפעול לסיום המלחמה, אלא גם להחליט איזו מציאות תהיה כאן אחריה. הדיון "לאן הלאה" הוא קריטי, ונקודת הפתיחה שלו צריכה להיות בהכרה בכך שהמלחמה הזו מתנהלת במקביל למשברים נוספים, גם הם בסדרי גודל היסטוריים.
צו השעה לחברה הישראלית הוא לא רק לפעול לסיום המלחמה. הדיון "לאן הלאה" הוא קריטי, ויש להכיר בכך שהמלחמה הזו מתנהלת במקביל למשברים נוספים, גם הם בסדרי גודל היסטוריים
בפרט, המלחמה בעזה מתרחשת בעיצומו של משבר האקלים. בזמן שחזבאללה משגר כטב"מים לצפון, גל חום קיצוני היכה בהודו בשלהי מאי עם לפחות 49 מעלות בניו דלהי; במקביל להפצצות של צה"ל ברצועת עזה, גל חום אחר שהיכה בסעודיה הביא למותם של מעל 1,300 עולי רגל במהלך החאג'. בכל המקרים האלה שילמו אנשים בחייהם, בעיקר אלה שגם כך מוחלשים.
משבר האקלים והעימותים הצבאיים בעזה ובצפון הם משברים משתלבים בעידן של אסונות שהולכים ומתרבים ולכן גם מחריפים זה את זה. פליטות גזי חממה כתוצאה מהלחימה בעזה מחריפות את שינויי האקלים, והחורבן שנגרם בעזה הופך את תושבי הרצועה לפגיעים עוד יותר להשלכות של משבר האקלים.
ככל שאנשים הופכים פגיעים יותר, נואשים יותר, זועמים יותר, האלמנטים הקיצוניים – בשטחים ובישראל – ינצלו זאת כדי לקדם את החזון האלים שלהם. במלים אחרות, המשך ההחרפה של משבר האקלים מעלה את הסיכון להתלקחויות אלימות נוספות.
הן שינויי האקלים והן המלחמה בעזה ובצפון הם משברים מערכתיים. לא מדובר בכשלים מקומיים או זמניים, אלא ששניהם הם תוצאות ישירות של מערך הכוחות הדומיננטי והאופן שבו הכוחות האלה מבקשים לשמר את עוצמתם.
ובגלל שמדובר בשני משברים מערכתיים, כאלה שחושפים את אשליית היציבות שקדמה להם, הם חולקים כמה מאפיינים מהותיים, שהכרה בהם היא תנאי לכל התקדמות.
משבר האקלים והעימותים הצבאיים בעזה ובצפון הם משברים משתלבים בעידן של אסונות שהולכים ומתרבים ולכן גם מחריפים זה את זה. פליטות גזי חממה כתוצאה מהלחימה בעזה מחריפות את שינויי האקלים
- הראשון שבהם הוא מורכבות. גם המלחמה וגם שינויי האקלים חולשים על כל תחומי החיים, ולשניהם יהיו השלכות מרחיקות לכת למשך שנים רבות.
- המאפיין השני הוא נקודת המפנה. גם משבר האקלים וגם המלחמה בעזה הם תפניות חדות מהסטטוס קוו. זה אולי יישמע ברור מאליו, אבל אין באמת דרך להשיב את הגלגל לאחור. ישראל של היום היא לא ישראל של השישה באוקטובר, גם אם המלחמה תסתיים מחר. המציאות השתנתה מקצה לקצה, גם בעזה וגם בישראל. בדומה לכך, העולם שאנחנו חיים בו היום, שהולך ומתחמם בעקביות, הוא לא העולם שהורינו גדלו בו. כל תשעת חודשי המלחמה הראשונים, ושלושת החודשים שקדמו להם, היו החמים ביותר שנמדדו אי פעם בעולם.
- גם אי צדק הוא מאפיין משותף של המערכה בעזה ושל שינויי האקלים. התפיסה של צדק אקלימי מדגישה את אי-השוויון שבלב משבר האקלים: מי שהכי פחות אחראים ליצירת המשבר הם מי שנפגעות ממנו באופן הקשה ביותר. וזה לא שונה גם במלחמה. אזרחים ואזרחיות – ישראלים ופלסטינים כאחד – שלא נוקטים באלימות, הם מי שנתפסים כאויבים, הם מי שנרצחים, נחטפים, מורעבים, מעונים, מגורשים. זו הסיבה שגם ביחס למשבר האקלים וגם לגבי המלחמה – אסור לעמוד מנגד. כי במשברים מערכתיים, אל מול העוולות המזוויעות ביותר, פשוט חובה לתפוס צד.
- ולבסוף, מאפיין משותף נוסף הוא הדחיפות. חיי אדם מונחים על הכף. גם המלחמה וגם משבר האקלים הם עניינים של פיקוח נפש. דחיית ההתמודדות איתם היא פשוט לא אופציה.
הן המלחמה והן משבר האקלים הם מצבי חירום בעידן של חירום. ובגלל שהם מתמשכים על פני תקופת זמן הם הופכים לכאורה לרעש רקע, משהו שכאילו אפשר להתרגל אליו. אלא שהתעלמות מהם היא לא רק אשליה. כל ניסיון להעמיד פנים שמשבר האקלים לא באמת קורה, שהמלחמה איננה כאן, בהכרח מכשיר את הקרקע לפורענויות גרועות בהרבה.
הן המלחמה והן משבר האקלים הם מצבי חירום בעידן של חירום. כל ניסיון להעמיד פנים שמשבר האקלים לא באמת קורה, שהמלחמה איננה כאן, בהכרח מכשיר את הקרקע לפורענויות גרועות בהרבה
למעשה, בדיוק כך הגענו לכאן. התפיסה של משבר האקלים – גם כשהוא מתבטא בשריפות ענק, בשיטפונות קטלניים או בבצורות קשות – כאילו הוא בעיה של מישהו אחר, נתנה לרבים מאתנו תחושה שיש לנו פטור מאחריות. הגישה שהכיבוש רחוק מאתנו, או אפילו לא קיים, היא בדיוק מה שהנציח אותו. נבנתה כאן תפיסה שסבל של אנשים אחרים במקומות אחרים, או של דורות העתיד, לא קשור אלינו. והגיע הזמן שגם הקונספציה הזו תקרוס.
הבנה של קווי הדמיון והקשרים בין מצבי החירום האלה מבהירה, שגם המלחמה וגם משבר האקלים הם משברים מערכתיים. הניסיון לראות במלחמה או בשינויי האקלים חריגה זמנית, כאילו עוד רגע אפשר יהיה לחזור לשגרה המוכרת, מבטיח שכל פתרון לכאורה הוא לא יותר מקוסמטי, אקמול לסרטן, כזה שלמעשה מסייע להנציח מערכת שבה אסונות הם פיצ'ר מובנה.
אבל העתיד עדיין לא נכתב. למעשה, מה שחשוב בהכרה בהצטלבויות הרבות שבין המשברים האלה הוא הצורך הדחוף בשינוי כיוון מהותי עבור החברות שלנו. בנקודת השבר הזו יש לנו אחריות לברוא מציאות, שהיא באופן מהותי טובה יותר לכולם.
ולשם כך, ניסוח של חזון שאפתני עבור "היום שאחרי" והתחלת הגשמתו הם הכרחיים. חזון כזה גם צריך להתחיל בהגדרה מחדש של הערכים שהופכים את החברה שלנו למה שהיא צריכה להיות – ערכים כמו שוויון, צדק וערבות הדדית.
הסכמה על הערכים המשותפים היא תנאי הכרחי להתקדמות. זה הבסיס לאסטרטגיית היציאה מהתהום הנוראית שאליה הגיעה החברה הישראלית. וזה מצריך את כולנו להירתם ולקחת אחריות על החברה שלנו.
הגישה שהכיבוש רחוק מאתנו, או אפילו לא קיים, היא בדיוק מה שהנציח אותו. נבנתה כאן תפיסה שסבל של אנשים אחרים במקומות אחרים, או של דורות העתיד, לא קשור אלינו. והגיע הזמן שגם הקונספציה הזו תקרוס
זה גם אומר שהתנועה הסביבתית – והחברה האזרחית הישראלית ככלל – צריכה להכיר במשבר האקלים כסוגיה פוליטית, כביטוי של אי-שוויון אקוטי. הנטייה הרווחת בתנועה הסביבתית לנסות ולגייס תמיכה במאבקי סביבה, ובפרט במשבר האקלים, באמצעות הצגתם כא-פוליטיים – חוטאת למציאות. הגישה המתכחשת הזו בוחרת לעסוק רק בבעיות שעל פני השטח ומתעלמת מהיות המשברים מערכתיים, מבעיות השורש.
העובדה שמשבר האקלים הוא תוצאה של אג'נדה כלכלית פוליטית מכוונת, בדיוק כמו המלחמה בעזה, הופכת ברורה עוד יותר כשמבינים שהרבה מהמאבקים הסביבתיים הנוכחיים הם למעשה קו החזית של משבר האקלים.
המאבק נגד הרחבת ייצוא הגז הפוסילי הוא מאבק אקלים, המאבק נגד הגדלת ייבוא הנפט של קצא"א הוא מאבק אקלים, וגם המאבק המשותף של תושבות ותושבי ראש העין וכפר קאסם נגד הקמת תחנת הכוח "קסם" הוא מאבק אקלים.
יותר מזה – כולם מאבקים שמתמודדים למעשה מול שילוב הזרועות של תעשיית הדלקים הפוסיליים ורשויות המדינה. כן, אותה מדינה שחתומה על הסכם פריז, אותה מדינה שביטלה תקציב של 200 מיליון ש"ח עבור פרויקטי אקלים בגלל המלחמה, ואותה מדינה שמתכננת להשקיע 6.5 מיליון ש"ח בביתן הסברה בוועידת האקלים הקרובה.
כך שהדבר המתבקש הוא שילוב מאבקים ומיקוד המאמץ בסיום הרודנות של הדלקים הפוסיליים ובעצירת המלחמה. שותפות המבוססת על סולידריות, ומקדמת אותה, היא הכרחית, במיוחד אל מול המתקפה על הדמוקרטיה.
העובדה שמשבר האקלים הוא תוצאת אג'נדה כלכלית פוליטית מכוונת, בדיוק כמו המלחמה בעזה, הופכת ברורה יותר כשמבינים שהרבה מהמאבקים הסביבתיים הנוכחיים הם למעשה קו החזית של משבר האקלים
למעשה, ההתמודדות עם משבר האקלים יכולה להיות חלק אינטגרלי מהמאמץ להחיות את הדמוקרטיה הישראלית. למשל, את הריכוזיות של משק האנרגיה הפוסילית צריכה להחליף רשת מבוזרת של מערכות אנרגיה מתחדשת בבעלות קהילתית. זה קורה במקומות שונים ברחבי העולם וזה מתחיל לקרות גם בארץ, למשל באילת ובחבל אילות. וזה צריך לקרות גם במסגרת השיקום של יישובי עוטף עזה.
ברצועת עזה, התלות הכמעט מוחלטת באספקת חשמל מישראל הפכה לנשק בידי ממשלת ישראל מייד עם פרוץ המלחמה. רבים מהפאנלים הסולאריים שהותקנו בעזה במטרה לנסות ולצמצם את התלות הזו ניזוקו במהלך הלחימה.
בנובמבר, השליח האמריקאי עמוס הוכשטיין טען שפיתוח של מאגרי הגז לחופי עזה יאפשרו לפלסטינים עצמאות אנרגטית. "ברגע שנגיע ליום שאחרי והמלחמה הנוראית הזו תסתיים, ישנן חברות שמוכנות לפתח את השדות האלה", הוא אמר בראיון לעיתון The National.
זו מן הסתם צריכה להיות החלטה פלסטינית, אבל סביר להניח שהמרוויחים הגדולים באמת ממהלך כזה לא יהיו תושבי הרצועה אלא ענקיות אנרגיה פוסילית אמריקאיות. אבל זו לא האפשרות היחידה. למשל, שילוב זרועות ישראלי-פלסטיני למען שיקום של רצועת עזה, שיאפשר ייצור מקומי של אנרגיות מתחדשות ויוכל להחליף את ייבוא החשמל מישראל – עשוי להיות צעד בכיוון של צדק אקלימי ופיוס.
גם גיבוש מדיניות אקלים יכול להיות דמוקרטי יותר, ולא רק על רקע חוק האקלים השנוי המחלוקת של הממשלה הנוכחית. בשנים האחרונות, ברחבי העולם – מיפן ועד פולין – אספות אזרחים, לאומיות ומקומיות, עסקו בהיבטים שונים של משבר האקלים והוכיחו, שכשקבוצות מגוונות של אזרחים מתכנסות ומקבלות החלטות יחד, האינטרס הציבורי הוא שבמרכז.
שילוב זרועות ישראלי-פלסטיני למען שיקום של רצועת עזה, למשל, שיאפשר ייצור מקומי של אנרגיות מתחדשות ויוכל להחליף את ייבוא החשמל מישראל – עשוי להיות צעד בכיוון של צדק אקלימי ופיוס
ישנן דוגמאות נוספות, אבל בסופו של דבר, אל מול משברים מערכתיים כמו המלחמה ומשבר האקלים צו השעה הוא שינוי כיוון של ממש. וכדי להתחיל ולפרוץ דרך חדשה, צריך לדמיין את המציאות שמגיעה לנו, את העתיד שאנחנו רוצים עבור הילדות והילדים שלנו. של כולנו. כי "היום שאחרי" הוא בהכרח כזה שמאפשר ביטחון, צדק ושגשוג לכולם, בלי לאומנות רצחנית ובלי דלקים פוסיליים.
עידו ליבן הוא אבא, כותב ופעיל אקלים באירופה ובישראל. עוסק בהבטים שונים של משבר האקלים מאז 2008, בפרט בצדק אקלימי, כיום כדובר של ארגון הסביבה Bankwatch וקודם לכן כעיתונאי. עדיין משוכנע שיכול להיות פה טוב יותר. לכולן.ם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוכתוב מעולה!
אהבתי את המקוריות בפיסקה:
"למעשה, בדיוק כך הגענו לכאן. התפיסה של משבר האקלים – גם כשהוא מתבטא בשריפות ענק, בשיטפונות קטלניים או בבצורות קשות – כאילו הוא בעיה של מישהו אחר, נתנה לרבים מאתנו תחושה שיש לנו פטור מאחריות. הגישה שהכיבוש רחוק מאתנו, או אפילו לא קיים, היא בדיוק מה שהנציח אותו. נבנתה כאן תפיסה שסבל של אנשים אחרים במקומות אחרים, או של דורות העתיד, לא קשור אלינו. והגיע הזמן שגם הקונספציה הזו תקרוס."
שזוהי הפיסקה המשמעותית ביותר, והמעשית ביותר.
יש פיתרון מצוין לעם ישראל ולבעיה הפלסטינית
לקנות שטח במזרח גרנלנד או אי מהארכיפלג הארקטי ולהעביר לשם את את מדינת היהודים+אזרחי ישראל שירצו בכך. אפשר למצוא שטח גדול מישראל עם אולי 500 תושבים ומלבד להשאיר לכל אחד מהם 10 קמ"ר נחלה לתת לכל אחד גם 10 מיליון דולר. והכל ביחד יהיה פחות ממחיר הצוללות. + טייסת של F35
ואז נשאיר את כל הארץ לפלסטינים. הם היהיו מאושרים ל-50 שנים הבאות ועוד 200-300 שנים עם ישראל יחיה באי טרופי עם עצי קוקוס אולי קצת חם אבל לא הרבה יותר גרוע מאשר ישראל כיום.
אבל הפתרון הזה דורש מחשבה של 100 שנים קדימה וזה בלתי אפשרי לעם שקיים יותר מ-2000 שנים.