ביום האחרון לשנת 2024 הגענו לדירה קטנה באלפים האיטלקים. חיפשנו שקט מהכל, מחדשות ועד אנשים. השנתיים האחרונות וכל הג'ז הזה; מי שצריך הסבר אין טעם להסביר לו, ושם היה שקט וקר בחוץ, שקט וחם וחינני בפנים.

אבל לקח זמן להוריד טורים, וערב השנה החדשה והכל, אז בחמש וחצי בערך, כשהערב כבר ירד, מצאנו את עצמנו ברכב בדרך לכפר קטן במרחק שלושים קילומטר. האיש גילה במודעה מקומית שמתקיים שם מצעד לפידים. מה יכולנו לעשות.

לקח זמן להוריד טורים, וערב השנה החדשה והכל, אז בחמש וחצי בערך, כשהערב כבר ירד, מצאנו את עצמנו ברכב בדרך לכפר קטן במרחק 30 קילומטר. האיש גילה במודעה מקומית שמתקיים שם מצעד לפידים

נסענו לאט על כביש צר וחשוך. אם היה קצת אור, הוא היה חושף רכסים אלפינים מושלגים, פלגים, יערות. בתים שנסגרו בסוף הקיץ, אבל משמשת המכונית ניבט רק חושך ופס אספלט שנגלל לפנינו בקצב התקדמות הרכב.

בדרך התעבתה התנועה. כשהגענו לכפר, מכוניות רבות חנו במגרש מושלג לאורך הכביש והרחבה המתה המון אדם. זקנים ונערים, ילדים והוריהם; רבים אחזו לפידים, כולם מאותו סוג שנראה תקני. על שולחן מאולתר הוצבה סלסלה ובתוכה שברי מאפה לא ברור, משהו בין לחם לעוגה, ולצידה סיר ענק עם הסנגריה הכי טובה שאי פעם שתיתי, שחולקה בכוסות נייר לכל המעוניין.

היה קצת מוזר. הסלסלה לא התרוקנה ולא השתרך תור לסנגריה, ועל האדמה לא היה זכר לשום כוס נייר שסיימה את תפקידה הקצר בעולם. שום רמקול עם מוזיקה משום סוג, אפילו לא מגפון.

בשלב מסוים, ללא הכרזה, בלי נאומים, בלי שירה, בלי אזהרות ותזכורות יצאה התהלוכה לדרכה. האנשים ולפידיהם פסעו על כביש שהתפתל בין בתי הכפר, עד שיצא ממנו והפך לדרך שהשקיפה על הכפר מבין העצים, לצד מעיין ששצף בין סלעים מכוסי שלג. מאות רבות של בוגרים זקנים וטף, צועדים עם לפידי אמזון, ומפטפטים בנחת כאילו יצאו לפתוח את הממטרה אחרי הצהריים.

הפליאה גברה. אף אחד לא צעק לדויד שיגיע או לאלי שיזוז. ילדים לא התקוטטו, לא דחפו, בני נוער לא מיהרו להיות ראשונים. טלפונים לא נצפו או נשמעו. הורים לא הנציחו את ילדיהם כאילו בכל רגע הם צריכים להעביר תמונות למהדורת הלילה או לאגף הנצחה. כשהחלו הזיקוקים אנשים עמדו והביטו בהם בלי לצלם.

הפליאה גברה. איש לא צעק לדויד שיזוז. ילדים לא התקוטטו או דחפו, בני נוער לא מיהרו להיות ראשונים. טלפונים לא נצפו או נשמעו. הורים לא הנציחו את ילדיהם כאילו בכל רגע צריך להעביר תמונות למהדורת הלילה

אחר כך נסענו משם, ורק כשהגענו נזכרנו שלא היו פקקים ביציאה מהחניה או עומס בדרך ושלא אמרו מי ניצח. החשיפה הבלתי פוסקת לרעש לבן ולרעש שחור שאנחנו חווים בשנים האחרונות כיילה מחדש את השמיעה והדיבור שלנו.

אנחנו לא שומעים צעקות רמות, כי איך אפשר כששמונה פאנליסטים מלומדים צורחים בו זמנית משעות הבוקר ועד אמצע הלילה. כיבינו את המשדר; ועכשיו איך נשמע לחישות, זמזום חרישי, שירה?

האוזן הערלה והגרון הניחר לא נשארים בחוץ, הם נכנסו הביתה. רק במרחב אחר, רחוק, בריא, שקט, פתאום מרגישים כמה אנחנו קולניים ולא קשובים.

בספר "האורות כבים" של אריקה מאן, היא מתארת באופן לירי את חיי היום יום הפרטיים לגמרי, של הגרמנים הנאצים. של האנשים הקטנים שהם גם פעילי מפלגה, פקידים, מטפלות. אם חשבנו שמתנגדי משטר כמונו סובלים מהתעמרות, (וכן, אנחנו בהחלט מאוימים וסובלים מאלימות והתנכלויות), אז הספר המבעית הזה רומס את הגדרות שכביכול הפרידו בין המחנות.

משטר פשיסטי פולש מהרחוב לבית, לסלון, למיטה. והופך את כולם לאנשים אחרים. כולנו חשופים לאותו פסקול שעושה שמות לנשמה; והופכים למפוחדים, רעים, בודדים. גם מי שהיום מנסה להכתיב לזולתו עם מי לישון, כמה ילדים לגדל ואיזה שירים לשיר להם, מוצא את עצמו תחת אותו מכבש כשהוא נכנס בלילה למיטתו שלו, אם טרם לקחו גם לו את הבית או שלחו אותו לחזית.

שקט הוא היעדר קולות וצלילים, ובכל זאת בלילה האחרון של שנת 2024, בכפר קטן באלפים האיטלקיים, שמעתי צלילים שהיו יותר שקטים משקט.

האוזן הערלה והגרון הניחר לא נשארים בחוץ, הם נכנסו הביתה. משטר פשיסטי פולש מהרחוב לבית, לסלון, למיטה. והופך את כולם לאחרים. כולנו חשופים לפסקול שעושה שמות לנשמה והופכים למפוחדים, רעים, בודדים

*  *  *

חייב להיות אחרת. כל החטופים צריכים לחזור. המלחמה הנוראה חייבת להסתיים, וממשלת הזוועות ועוזריהם צריכים להיעלם מחיינו ולא לחזור לעולם.
שנת שקט ישראל.

מעצבת, חושבת, מאיירת וכותבת. בעלת המותג B.Knit לטקסטיל ואפנת בית. מחברת הרומן – הגברת הראשונה. פרסמה סיפורים קצרים בפלטפורמות שונות, בין היתר באתר המוסך, עברית ובכתב העת פטל. איירה עבור מוסף שישי של מעריב. גרה בתל אביב