שלושה שורדי שבי רזים, חיוורים ובעלי הבעה קפואה בוהים במצלמה בעיניים כבויות ושקועות. על שלט לצידם נכתב: "את התמונות האלה אי אפשר לתקן בפוטושופ".

ובתמונה מטרידה לא פחות אם לא יותר, תמונה שצרובה בזיכרוננו ולכן אין צורך להביא אותה כאן, ניצב קשיש בן 75 – מאופר, מאופר שוב (למקרה שפספסתם), מסורק בקפידה ועטוף במעיל כבד, כאילו הרגע יצא מקטלוג סתיו-חורף. לצדו, אישה בלונדינית, חטובה, בעלת עור פנים כה מושלם עד שנראה שהיא נולדה מחדש – אתמול. גם היא, כמובן, במעיל כבד, למען האחידות. שניהם מחייכים למצלמה באושר שיווקי.

קשיש בן 75 – מאופר, מאופר שוב, מסורק בקפידה ועטוף במעיל כבד, כאילו הרגע יצא מקטלוג סתיו-חורף. לצדו, אישה בלונדינית, חטובה, בעלת עור פנים כה מושלם עד שנראה שהיא נולדה מחדש – אתמול

נישואי סתיו-אביב? טרייד-אין זוגי? הצצה שנייה מגלה שהאישה דומה להפליא לבת הזוג הוותיקה של הקשיש. מעיין הנעורים? סכין מנתחים? הצחקתם אותנו. זו פשוט אותה אישה – אחרי מקלחת יסודית בפוטושופ. כי הזקנה אמנם זקנה, אבל פיקסלים? פיקסלים אפשר לשייף. המילה "פוטושופ" מזמן חרגה משמה של תוכנה והפכה לפועל פעיל בשפה העברית. "לעשות פוטושופ" הפך למעין נס רפואי, רק בלי הרישיון.

אז, הדלקתם את תוכנת פוטושופ – או אחת האחיות החורגות שלה – פתחתם את התמונה הלא-מחמיאה שלכם (או, אם יצר ההישרדות שלכם חלש, של בת או בן הזוג), וניסיתם למחוק כמה קמטים. לפתע, קופצות אליכם מברשות אוויר, מסכות, גרדיינטים, dodge, burn, curves, levels, contrast – שמות שנשמעים יותר כמו להקת רוק אלטרנטיבי מאשר כלים לעיבוד תמונה. למה אף אחד לא קרא להם פשוט "כפתור-העלם-שקיות-מתחת-לעיניים"?

אתם מתבלבלים, מתחילים לקלל בשפה שמית שנכחדה, סוגרים את התוכנה וקוראים לילד בן ה-12 בבית שיסדר את העניינים. כן, אתם לגמרי צודקים – זה לא הוגן. השמות האלה דורשים תואר בתולדות הצילום ומינימום קורס בסיסי באופטיקה.

והצילום הזה, אתם יודעים, התחיל בכלל בחדר חשוך לגמרי. ממש חשוך. דרך חור קטן בקיר חדרה קרן אור ביישנית, והקרינה על הקיר ממול את העולם החיצון – רק הפוך. צמרות העצים נוגעות ברצפה, והדשא צומח מהתקרה. תרגיל ביתי חביב: החשיכו חדר, סתמו חלון בקרטון עם חור קטן, המתינו שעיניכם יתרגלו – והנה לכם "קאמרה אובסקורה". פלא מדעי קטן מהטבע, בלי צורך בשדרוג גרסה.

הצצה שנייה מגלה שהאישה דומה להפליא לבת הזוג הוותיקה של הקשיש. מעיין הנעורים? סכין מנתחים? הצחקתם אותנו. זו פשוט אותה אישה – אחרי מקלחת יסודית בפוטושופ

הקאמרה אובסקורה היא לא עוד גימיק – זו תופעה אופטית שהניחה את היסודות לצילום כולו. העיקרון פשוט: אור נע בקווים ישרים, עובר דרך חור קטן, ומשליך תמונה הפוכה על קיר – חדה יותר ככל שהחור קטן, אך גם כהה יותר. המרחב החשוך מונע "זיהומי אור", ומאפשר למופע האור החגיגי הזה לקרות בלי הפרעות. התופעה תועדה כבר על ידי אל-חית'ם במאה ה-11, ואפילו על ידי אריסטו במאה הרביעית לפני הספירה, ועם הזמן הובילה להמצאות כמו ההליוגרפיה במאה ה 19 והמצלמות של ימינו.

בקרוב הצילום יחגוג יום הולדת 200. מזל טוב לאחת ההמצאות שכה שינו את הדרך שבה הייצור האנושי מתייחס לסביבתו. ז'וזף ניספור ניֵפס, ממציא צרפתי, פיתח תהליך צילום, כנראה ב-1826. הוא השתמש בלוח מתכת מצופה בחומר רגיש לאור בשם "ביטומן של יהודה" (נשמע כמו משהו מהתנ"ך, אבל יותר דביק), ויצר את אחת מתמונות הצילום הראשונות בהיסטוריה – "נוף מחלון בלה גרא".

אחר כך הגיעו עוד ועוד פיתוחים כימיים, מצלמות שהפכו לקטנות, מהירות, סקסיות – והצילום הפך לעסק רטוב עם הרבה כימיקלים. הסרט נחשף לאור, התגובה הפוטוכימית מתחילה, ועם כימיקלים נוספים מתקבעת תמונה – או במילים אחרות, קסם.

אבל כמו כל קסם – מייד הגיעו הטריקים והשטיקים. מהר מאוד עלה הרעיון המבריק: למה לא לשנות את התמונה קצת? או הרבה? תהליך הריטוש, או בשמו באנגלית "retouching", הופיע כבר במחצית הראשונה של המאה ה-19.

כמו כל קסם – מייד הגיעו הטריקים והשטיקים ועלה הרעיון המבריק: למה לא לשנות את התמונה קצת? או הרבה? תהליך הריטוש, או באנגלית "retouching", הופיע כבר במחצית הראשונה של המאה ה-19

בתחילה זה היה תיקון תמים לפגמים טכניים – שריטות, טשטושים, פרצופים שנראו כאילו צוירו ביד שמאל. אבל מהר מאוד הפך הריטוש למופע של אשליה. בעזרת עפרונות, מברשות, צבעים, סכינים וכל מיני מכשירי עינויים עדינים – האמת המצולמת עברה טיפול קוסמטי.

עד סוף המאה ה-19, כבר היו "מרטשים" מקצועיים, שולחנות ריטוש, ואפילו מברשת אוויר (מככבת עד היום בפוטושופ), שהפכה לפטיש החדש של התעשייה. וכמובן, נשמתו של חדר החושך הכימי נולדה מחדש בתוך פוטושופ הדיגיטלי, עם שמות זרים וכלים שמככבים: burn ו-dodge, masking ו-curves. מה שהתחיל כתיקון אבק על הנגטיב, הפך לאידיאל יופי ממוחשב.

ובכן, בואו נתעכב רגע על השאלה: האם צילום הוא באמת אמנות ריאליסטית? הרי במבט ראשון, נראה שמדובר בפורמט האובייקטיבי האולטימטיבי – "מה שרואים, זה מה שהיה". אבל בפועל? עוד מההתחלה, הצילום לא הציג את המציאות כמו שהיא, אלא את איך שמישהו רצה שנחשוב שהיא.

תאורה מכוונת, זווית מחמיאה, פוקוס סלקטיבי – הכול משחק. גם התמונה הישנה ביותר כוללת החלטות אמנותיות מודעות. וכשנכנסה האפשרות לערוך, לרטש, לעוות וללטש – הריאליזם עף מהחלון ונחת ישר לתוך פוטושופ.

במאה ה-21, כשהפילטר הוא כבר ברירת מחדל, והמציאות נמדדת לפי כמה לייקים היא קיבלה, אפשר להכריז בקול: הצילום מעולם לא היה ריאליסטי באמת. הוא היה ותמיד יהיה סוריאליסטי – רק שעכשיו יש לו יותר כלים, שכבות, ואשליות מרובדות. ברוכים הבאים לעולם שבו גם המציאות עצמה עוברת עריכה מאז שנולד היה ונשאר הצילום אומנות סוריאליסטית.

כיום, כשהפילטר הוא כבר ברירת מחדל, והמציאות נמדדת לפי כמות הלייקים, אפשר להכריז שהצילום מעולם לא היה ריאליסטי באמת אלא סוריאליסטי – רק שכעת יש לו יותר כלים, שכבות ואשליות מרובדות

והיום בעידן של אינסטגרם, טינדר וקריירות שלמות שנבנות על תיעוד עצמי ערוך למשעי – הפוטושופ כבר לא רק כלי אמנותי או טכני, אלא מכונת תעמולה אישית. כמה פעמים ראיתם אנשים משרבבים את שפתיהם כברווזים, מרימים את מצלמת הטלפון שלהם בזווית מוזרה ומצלמים "סלפי"?

האם התחלחלתם או רצתם לאותה נקודה כדי להעלות סלפי משלכם? אל תענו לי. האם בבעלותכם "מקל סלפי?" בבקשה גם לא לענות לי על זה. גבולות האמת מיטשטשים, אידיאלים בלתי-אפשריים מתקבעים, ודימוי גוף הפך לאויב הציבור מספר אחת.

מה המשמעות של אמת בצילום, כשהכול ניתן לתיקון, ליטוש ושכתוב? האם אנחנו עדיין מתעדים את המציאות – או יוצרים מציאות חדשה ומסוננת? ומה המחיר הנפשי, החברתי והתרבותי שאנחנו משלמים על אידיאל יופי שהוא תוצר של שכבת פיקסלים? אולי הגיע הזמן להוציא לפנסיה לא רק את מברשת האוויר – אלא גם את הצורך להעלים כל קמט. לפעמים, הקמט פשוט מספר סיפור.

ובשביל לסגור את המעגל, חייבים לחזור לאותה תמונה איתה התחלנו של אותו קשיש ואשתו הצעירה עד אימה – כי אי אפשר לכתוב טקסט כזה בלי להזכיר את התמונה ההיא, ההיא עם האור המושלם, העור המושלם, החיוך המושלם והמציאות – נו, איפשהו בדרך נשארה מאחור.

דוגמה מוקצנת לסוריאליזם צילומי. אותה תמונה שגרמה לכולנו לשאול: האם זו אישה אמיתית או בוט משוכלל עם פילטר קבוע? השימוש הבוטה (והשקוף למדי) שנעשה שם בפוטושופ לא היה רק אסתטי, הוא הפך לדוגמה קלאסית לאופן שבו עריכה דיגיטלית יכולה למחוק לא רק קמטים, אלא גם את גבולות ההיגיון. ורחמינו נכמרים על אחראי הריטוש במטה הגברת שלו הוראות קבע לרטש את הגברת ללא הכר.  ואולי מדובר על ריטושאי מתלמד וכמה רבי מרטשים? כולם כבדי ידיים ופילטר.

היום בעידן של אינסטגרם, טינדר וקריירות שלמות שנבנות על תיעוד עצמי ערוך – הפוטושופ כבר לא רק כלי אמנותי או טכני, אלא מכונת תעמולה אישית. כמה פעמים ראיתם אנשים משרבבים שפתיהם כברווזים

ובמובנים רבים – זו לא רק תמונה של אותה זקנה גאוותנית, זו תמונת מצב. כזו שבה הדימוי חשוב יותר מהאדם, והעור חלק יותר מהאמת. אין ספק, יש תמונות שפוטושופ לא יוכל להציל, ויש אחרות – שפוטושופ פשוט בונה מהיסוד.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.