בדור המכונה "בייבי בומרז", ואני בתוכו, דבקו לאורך השנים שלל כינויים. חלקם נולדו מהתקופה בה גדלנו, אחרים משקפים את התפקידים שמילאנו לאורך השנים. היינו "הדור של אחרי המלחמה", "הדור של המהפכות החברתיות", "דור פריחת הכלכלה", "הדור האידיאליסטי", ולעיתים בקיצור, "הבומרז".

בישראל נוספו תארים מקומיים יותר: "דור המדינה", "הדור שבנה את המדינה", "דור הצנע", "הדור של המילואימניקים", "הדור השמרני" (בעיני ילדינו ונכדינו, כמובן). אבל היום, אני מבקשת להוסיף שם נוסף, לא פואטי, לא הרואי, אלא פשוט מציאותי: "הדור המטפל".

בישראל קראו לנו: "הדור שבנה את המדינה", "דור הצנע", "הדור של המילואימניקים", "הדור השמרני" (בעיני ילדינו ונכדינו). אבל היום אני מבקשת להוסיף שם נוסף, לא פואטי, לא הרואי, אלא פשוט מציאותי: "הדור המטפל"

אם בעבר היה נהוג לומר: הורים מגדלים את ילדיהם, ואז הילדים מטפלים בהוריהם, הרי שכיום המציאות השתנתה. אנחנו, בשנות ה־60 או ה־70 לחיינו מטפלים בהורינו, לרוב בני 90 פלוס ובמקביל מסייעים לילדינו, ואף נוטלים חלק פעיל בגידול נכדינו.

הסבר ציורי נפוץ הוא "דור הסנדוויץ'". אנחנו הלחמנייה שמוחצת את עצמה בין שני צדדים לוחצים, טיפול בהורים מצד אחד, ותמיכה בילדים (בעיקר כלכלית) מצד שני.

הילדים שלנו מתקשים כלכלית: יוקר מחיה, שכר דירה בלתי אפשרי, חוסר יציבות תעסוקתית, ואנחנו עוזרים. במקביל, הורינו זקוקים לנו. טיפול רפואי, סיוע יומיומי, ליווי לבדיקות, קניות, התנהלות מול רשויות. התופעה אמורה להתרחב עקב עלייה בתוחלת החיים הצפויה לנו. וכמובן, הנכדים, אנחנו שותפים בהוצאתם מהגן, בהכנת ארוחות, בעזרה בשיעורי הבית.

יש מחשבה כזו, שברגע שהגענו לגיל פרישה, יש לנו זמן וכסף.

אבל כרגיל יש פער בין המציאות לבין המחשבה הזו. יש עדיין אזרחים ותיקים שנאלצים להמשיך לעבוד לפרנסתם, לחלקנו יש עדיין משכנתה. רבים מאתנו הפכו להיות שמרטפים ואף שותפים מלאים בגידול הנכדים.

אנחנו במקרים רבים מותשים, גם קצת שחוקים, חווים עומס רגשי עצום. זה נובע מתוך רצון עז לעזור ומצד שני מתוך תחושת אשם שאנחנו לא עוזרים מספיק.

הסבר נפוץ הוא "דור הסנדוויץ'". אנחנו הלחמנייה שמוחצת עצמה בין שני צדדים, טיפול בהורים ותמיכה בילדים. ילדינו מתקשים כלכלית ובמקביל הורינו זקוקים לנו, בעיקר כשתוחלת החיים עולה

לפעמים שוכחים שגם אנחנו רוצים לחיות. כל חיינו היינו פעילים, יש גם כאלה שעדיין עובדים, מטיילים, מתנדבים, לעיתים מחפשים פרק ב' בחיים, וזה כמעט מרגיש בלתי אפשרי.

לעתים קרובות, קרובות מדי, אנחנו מוותרים על תכניות אישיות, לעתים דוחים את היציאה לפנסיה. אנחנו לא זקנים מספיק כדי לקבל עזרה, ולא צעירים מספיק כדי לא להזדקק לה.

לפי מחקרים בעולם, כ־25% מה"בומרז" תומכים בו זמנית גם בהוריהם וגם בילדיהם.

בשנת 2024 הוציא ארגון הבריאות העולמי דו"ח, שעסק בבני משפחה מטפלים ודיבר על האתגרים המרכזיים של קבוצה גדולה זו: פגיעה בבריאות המטפל, פגיעה כלכלית, חוסר הכרה, היעדר זכויות, ופערים מגדריים בולטים כשהנשים הם לרוב הנושאות בנטל.

בישראל מדברים על כמיליון וחצי ישראלים מטפלים, רבים מהם מדור ה"בייבי בומרז". מספר גבוה, בעיקר בשל התרבות המשפחתית והמצב הכלכלי. העזרה שלנו באה לידי ביטוי בשלושה מישורים עיקריים:

1. תמיכה כלכלית – מימון שכר דירה לילדים, תשלום עבור גני ילדים, עזרה יומית עם הנכדים ועוד.
2. עזרה פיזית – ליווי הורים, רכישת תרופות, טיפול יומיומי לעיתים סיעודי, ניהול עניינים בירוקרטיים.
3. סיוע רגשי – הקשבה, נוכחות, תיווך במריבות, תמיכה בבני המשפחה.

לעתים קרובות אנו מוותרים על תכניות אישיות או דוחים את היציאה לפנסיה. אנו לא זקנים מספיק כדי לקבל עזרה, ולא צעירים מספיק כדי לא להזדקק לה. כ-25% מהבומרז תומכים בו זמנית בהוריהם ובילדיהם

מה עושות הרשויות בארץ בכדי לטפל בתופעה?

בשנת 2020 הקימה הממשלה ועדה בין-משרדית בעקבות הקורונה, שניסחה והפיצה המלצות עבור בני משפחה מטפלים.

בשנת 2025 הוקמה בכנסת שדולה, שביקשה לתת סוף סוף לקבוצה גדולה זו הכרה, הגדרה וסיוע ממוסד. ההמלצות שהוועדה אימצה דומות להמלצות של ארגון הבריאות העולמי.

הקמת מאגר מידע על בני משפחה מטפלים, מתן זכויות תעסוקתיות, הכשרות ייעודיות, מתן מענקים ייעודיים, תכניות לתמיכה רגשית וכדומה. 

בנוסף, החלו בהכנת תזכיר חוק ל"הכרה בבני משפחה מטפלים" שנועד להסדיר את זכויותיהם של בני המשפחה המטפלים בקרובים חולים, מוגבלים או קשישים.
כרגע לצערנו מערכות הרווחה, ביטוח לאומי ומערכת הבריאות לא ערוכות לתמוך בדור הסנדוויץ'. אין מאגר מידע, אין הטבות תעסוקתיות, אין מספיק הכשרות או שירותי תמיכה.

מה אנחנו יכולים לעשות?

קודם כל, מדברים. חשוב לקיים שיח ציבורי ולהכיר בקיומה של קבוצה עצומה באוכלוסייה, ששקופה ומובנת מאליה לרובינו.

הממשלה חייבת לגבש בהקדם מדיניות חדשה שתעניק לדור הזה סיוע נפשי, תמיכה כלכלית, גמישות תעסוקתית, ואף חופשות ייעודיות. חייבים להאיץ את תהליכי החקיקה.

בתוך המשפחה חשוב לדבר על חלוקת נטל. האם האחים נושאים בעול באופן שוויוני? האם הילדים מבינים מה אתם עוברים? האם מישהו בכלל שואל אתכם "מה שלומכם?"

באחת ההרצאות שערכנו בנושא סבים וסבתות, עליו יש לנו פרק בפודקאסט, ניגשה אליי בסוף ההרצאה אישה מבוגרת, מעל גיל 70, ולחשה על אוזני, "תגידי להם שהזמן שלי יקר. שלא ייקחו אותי כמובן מאליו. אני אשמח לעזור, אבל שיודיעו מראש ויתחשבו בצרכים שלי".

בהרצאה שערכנו בנושא סבים וסבתות ניגשה אליי בסוף אישה מבוגרת, מעל גיל 70, ולחשה על אוזני, "תגידי להם שהזמן שלי יקר. שלא ייקחו אותי כמובן מאליו. אני אשמח לעזור, אבל שיודיעו מראש ויתחשבו בצרכים שלי"

הנהנתי. לא היה מה להגיד, רק להקשיב. במשפט אחד היא ניסחה את מה שרבים מאתנו מרגישים. אנחנו רוצים להיות שם בשביל כולם, אבל מבקשים שיראו גם אותנו. לא כמובנים מאליהם, לא כרקע תומך, אלא כבני אדם שלמים, עם חיים, צרכים, ולפעמים גם עייפים.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.