בחודשיים שנותרו לשופט יוסף אלרון לכהן עד לפרישתו, ובשלושת החודשים שיישארו לו לאחר מכן להשלמת כתיבת פסקי דין, הוא עשוי עדיין לעשות כותרות ולפרסם החלטות שיפוטיות מסעירות.

אך גם אם מכאן והלאה ישקע בכתיבת החלטות שאינן מעוררות עניין ציבורי – את מהלומת הפרידה שלו הנחית אלרון בפסק הדין שניתן שלשום (שני) בבג"ץ, בעתירה בעניין הליך הדחתה של הממונה על התחרות מיכל כהן.

ברוב של שניים נגד אחד, כשהשופט אלכס שטיין מצטרף לדעתו של אלרון – ואל מול דעת המיעוט של השופט חאלד כבוב – קיבל בג"ץ את עתירת ארגון הימין "לביא", והורה לנציב שירות המדינה דניאל הרשקוביץ לכנס את ועדת המינויים הבכירה בנציבות כדי לדון בבקשתו של שר הכלכלה ניר ברקת להדיח את הממונה על התחרות.

בית המשפט קבע כי אין בסמכותו של הנציב, אף לא כאשר הוא מגובה בחוות דעתה המשפטית של היועצת המשפטית לממשלה, להציב חסם מקדים מפני בקשתו של השר לכנס את הוועדה ולקדם את הליכי ההדחה.

פסק הדין מאפשר מצד אחד לממשלה לממש את סמכויותיה ולהניע הליכי סיום כהונה, מבלי שבית המשפט אומר דבר ביחס לתוצאתם של אותם הליכים, ומצד שני מחזק את כוחה של פרוצדורות ההדחה

זהו, ככל הנראה, פסק הדין החשוב ביותר שנתן אלרון עד כה. אף שהוא מחזק את מעמדו של הדרג הפוליטי מול הפקידות הבכירה – בתקופה שבה הממשלה פועלת בגלוי להסיר כל התנגדות מצד שומרי הסף במערכת הציבורית – ואף שהעתירה התקבלה בניגוד לעמדותיהם של נציב שירות המדינה והיועצת המשפטית לממשלה, מדובר בפסק דין מאוזן.

פסק הדין מאפשר מצד אחד לממשלה לממש את סמכויותיה ולהניע הליכי סיום כהונה, מבלי שבית המשפט אומר דבר ביחס לתוצאתם של אותם הליכים, ומצד שני מחזק את כוחה של פרוצדורות ההדחה – באופן שיגן על עצמאותם ומקצועיותם של נושאי המשרה הבכירים.

שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון, 13 בפברואר 2025 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

מתחת לפני השטח – ולעתים באופן גלוי – מהדהדים לכל אורכו של פסק הדין הזה שני יסודות דרמטיים: האחד הוא הליך הדחת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, המצוי כבר בעיצומו, ומה משמעות פסיקת בג"ץ בעניין הדחת הממונה על התחרות לגבי הדחתה של היועצת; השני הוא מאבק האיתנים המתנהל בקומת השופטים בעליון, המערב קרב אידיאולוגי בין אלה המכונים "שמרנים" לאלה המכונים "ליברלים", וגם מטענים אישיים ודם רע מצטבר.

במישור המשפטי הפורמלי אלרון צודק: הממשלה קבעה פרוצדורה של הליך סיום כהונה לפני תום הקדנציה לשורה של תפקידים בכירים ביותר, ובהם גם הממונה על התחרות. במסגרתו, השר הממונה פונה אל ועדת המינויים בראשות נציב שירות המדינה במכתב מנומק המפרט את העילות להדחת בעל התפקיד, וזו דנה בבקשה ומחליטה האם להמליץ לממשלה להדיחו, או שאין הצדקה לכך.

במישור המשפטי הפורמלי אלרון צודק: הממשלה קבעה פרוצדורה של הליך סיום כהונה לפני תום הקדנציה לשורה של תפקידים בכירים ביותר, ובהם גם הממונה על התחרות

בעניין הממונה על התחרות, הנציב – בגיבוי הייעוץ המשפטי – סירב בינואר 2024 לכנס את הוועדה, בנימוק שבקשת ההדחה מטעם השר נעדרת תשתית עובדתית, ומעוררת חשש לשקילת שיקולים זרים.

השאלה שהתעוררה היא האם היה הנציב רשאי לסרב לבקשת השר לכנס את הוועדה. השופט שטיין משיב על כך בלאו מוחלט, אף שגם הוא מסכים שכללי המשפט המנהלי חלים על פעולת הנציב, מלבד הלשון המפורשת של החוק והחלטת הממשלה.

הממונה על התחרות, עו"ד מיכל כהן, בוועדה הכלכלה של הכנסת, 16 בינואר 2023 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

השופט אלרון פוסע בדרך ביניים, שלפיה "לא ניתן לצפות את שלל התרחישים העתידיים ולקבוע כבר עתה מה נכון שיעשה [הנציב] עבור כל בקשה אשר תוגש". בכך יש מענה מסוים לקושיה שהציב השופט כבוב בפני שופטי הרוב – מה יקרה אם השר יודיע שיש בינו לבין הממונה משבר אמון "מחמת צבע השיער שלה". דוגמת האבסורד הזו ממחישה את הקושי בעמדתו ההרמטית של שטיין.

אלא שעל אף שמבחינה מהותית צודקים אלרון ושטיין כי הנציב אינו רשאי למנוע את הדיון בוועדת המינויים בבקשת ההדחה שהניח שר הכלכלה, צודק גם שופט המיעוט כבוב בטענתו כי פסק הדין איננו קוהרנטי: שר הכלכלה ביקש לדון בהדחת הממונה על התחרות, בשל כל שלוש עילות ההדחה הקבועות בהחלטת הממשלה – אי התאמה מובהקת לתפקידה; משבר אמון חריף בין השר לבינה; וחילוקי דעות מהותיים וממושכים המונעים שיתוף פעולה יעיל.

אלרון ושטיין מחזקים את הדרג הפוליטי ועומדים על זכותה של הממשלה להעביר מכהונה את נושאי המשרות הבכירות במצב של משבר אמון מתמשך. אולם, הם גם עומדים על היסודות המאפשרים הליך הדחה כזה

במהלך הדיון בעתירה הוציאו השופטים צו על תנאי ביחס לעילת משבר האמון, וקבעו במפורש כי העילות האחרות אינן כלולות בצו על תנאי. בשפה הבג"צית, פירוש הדבר הוא שביחס לשתי עילות ההדחה הנוספות, העתירה נדחתה.

מאחר ששלושת השופטים חתמו במשותף על הצו על תנאי, הסיק כבוב ובצדק כי משמעות הדברים היא שגם לשיטת שני השופטים האחרים, יש לדחות את העתירה – דהיינו, לאשרר את שיקול דעתו והחלטתו של הנציב למנוע דיון בוועדת המינויים – ביחס לשתי העילות הנוספות.

נציב שירות המדינה, פרופ' דניאל הרשקוביץ, ינואר 2023 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

מסקנה זו סותרת חזיתית את עמדת השופט שטיין, לפיה לנציב אין כלל שיקול דעת לסרב לפניית השר, ובמידה רבה גם את עמדת השופט אלרון, כפי שפירט אותה בפסק הדין.

לפסקי הדין שכתבו אלרון ושטיין צפויה השפעה על פסק הדין העתידי, ככל שיינתן, בעניין הדחתה של בהרב־מיארה עצמה. במבט כללי שני השופטים מחזקים את הדרג הפוליטי ועומדים על זכותה של הממשלה להעביר מכהונה את נושאי המשרות הבכירות במצב של משבר אמון מתמשך.

אלרון מדגיש שסמכות הממשלה להדיח את נושא המשרה איננה תנאי מספיק, ואינה מייתרת את הצורך לבחון את האופן שבו הופעל שיקול הדעת הממשלתי ואת הפרוצדורה שהופעלה

אולם, לצד זאת עומד אלרון על היסודות המאפשרים הליך הדחה כזה:

• אלרון מדגיש כי לאיש בוועדת המינויים בנציבות אין "שיוך פוליטי כלשהו" – וזאת בניגוד חריף לוועדת השרים בראשות השר עמיחי שיקלי, שהמליצה להדיח את היועצת.
• אלרון מדגיש כי כשקיימת מחלוקת בין שר הכלכלה לבין הממונה על התחרות בנוגע ל"סוגיה כלכלית", הפתרון המקצועי אינו בידי בית המשפט – אך ביחס למחלוקת בין שר המשפטים לבין היועצת המשפטית לממשלה, הסוגיה היא בהכרח משפטית, ולכן בית המשפט מוסמך להידרש לכך.

היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

• אלרון מדגיש שסמכות הממשלה להדיח את נושא המשרה איננה תנאי מספיק, ואינה מייתרת את הצורך לבחון את האופן שבו הופעל שיקול הדעת הממשלתי ואת הפרוצדורה שהופעלה.
• אלרון קובע שהפרוצדורה שקבעה הממשלה להדחת נושא משרה, באמצעות ועדה חיצונית, "מכווינה ומגבילה" את שיקול דעת הממשלה, וכי "הכוונה זו רצויה ומבורכת" – אך ביחס להדחת היועצת המשפטית לממשלה, הממשלה שינתה את הכללים לאחר שמהלך ההדחה יצא לדרך – וביטלה את החובה לפנות לוועדה החיצונית.
• אלרון קובע שעילות ההדחה שנקבעו מראש מיועדות למנוע מהממשלה לפעול באופן "שרירותי וקפריזי".

כל הדגשים והשיקולים הללו הם אבן ריחיים על צווארה של הממשלה, כאשר זו תבוא להגן על פעולתה בעניין היועצת המשפטית לממשלה – הן ביחס לשינוי כללי המשחק תוך כדי המשחק, והן ביחס למהלך ההדחה

כל הדגשים והשיקולים הללו הם אבן ריחיים על צווארה של הממשלה, כאשר זו תבוא להגן על פעולתה בעניין היועצת המשפטית לממשלה – הן ביחס לשינוי כללי המשחק תוך כדי המשחק, והן ביחס למהלך ההדחה של בהרב־מיארה עצמה.