עצרת המיליון, עם המוני חרדים ברחובות ירושלים, מסמנת שיא ברצף מחאות של הציבור החרדי, שחושף נקודת שבר עמוקה בחברה הישראלית. האחדות הנדירה בין ליטאים, חסידים וספרדים סביב ההתנגדות לגיוס לצה"ל, והיקף ההיענות, הם סימפטום למשבר יסודי. אבל המספרים עצמם הם לא העיקר.  

בשבועות האחרונים הגיעו מאות ילדים חרדים בני 10-11 באוטובוסים מאורגנים לכלא הצבאי, חבושים בכובעים צהובים ונושאים בלונים עם תמונת עריק חרדי. הסיסמה: "מחזירים אותו לישיבה עכשיו".

הקמפיין למען אריאל שמאי, תלמיד ישיבת עטרת שלמה שנעצר, כולל את הכיתוב "עד החטוף האחרון". מחזיקי השלטים לא הסתירו את ההשראה – הם העתיקו במודע את סמלי המאבק להשבת החטופים מעזה, סמלים שהפכו לביטוי הכאב הלאומי ולסמל הערבות ההדדית.

הקמפיין למען תלמיד הישיבה שנעצר, הניף שלטי "עד החטוף האחרון". המפגינים החרדים העתיקו במודע את סמלי המאבק להשבת החטופים מעזה, שהפכו ביטוי לכאב הלאומי ולערבות ההדדית

ההשוואה בין עריק חרדי לחטוף בעזה צורמת בשני מישורים. ראשית, המשתמע הברור: צבא ההגנה לישראל מוצג כאויב אכזר, כחוטף, לא כצבא שמגן על העם. שנית, הניכוס הזה חושף ניתוק כמעט מוחלט מהטראומה הקולקטיבית של השבעה באוקטובר; מהמשפחות השכולות, מהפצועים, מהמילואימניקים.

כבר לא מדובר במחלוקת פוליטית גרידא, אלא בנתק של ממש. קהילה שלמה חיה בתוך המדינה, נהנית משירותיה ומשפיעה על מדיניותה, אך נותרת זרה לכאב שלה. כשהיא מכריזה "עדיף למות כיהודי ולא לחיות כציוני", היא לא רק דוחה את המדינה – היא דוחה את סבל אזרחיה, כאילו החטופים והנופלים אינם חלק מן ה"אנחנו".

המפלגות החרדיות הן שחקניות מרכזיות בשלטון. הן שותפות כמעט בכל קואליציה, משיגות תקציבי עתק ומשפיעות על גורל כלל האזרחים. אך הציבור שאותו הן מייצגות מכריז במקביל שחוקי המדינה "כופרים", שצבאה "נלחם ביהדות", ושגיוס הוא "מלחמה נגד התורה". זהו פרדוקס: השתתפות פעילה במשחק הדמוקרטי תוך שלילה של חוקיו.

שורש הפרדוקס הזה הונח כבר ב-1948, כאשר ראש הממשלה דוד בן-גוריון פטר 400 בחורי ישיבה משירות צבאי – מחווה זמנית לשיקום עולם התורה שנחרב בשואה. עשור אחר כך הוא כבר הודה בטעות: "איני יכול להסכים שבגלל בחורי הישיבות הגענו עד הלום. לא הם בנו את הארץ, לא הם חירפו את נפשם למות על עצמאותה".

ההשוואה בין עריק חרדי לחטוף בעזה צורמת בשני מישורים. ראשית: צבא ההגנה לישראל מוצג כאויב אכזר, כחוטף, לא כצבא שמגן על העם. שנית: הניכוס הזה חושף ניתוק כמעט מוחלט מהטראומה הקולקטיבית

אך המנגנון התקבע. המהפך של 1977 העניק למפלגות החרדיות כוח פוליטי וכלכלי חסר תקדים ובמקביל צמחה מערכת חינוך נפרדת לחלוטין, ללא לימודי ליבה, בניגוד להתחייבות המקורית במכתב הסטטוס קוו. כך הפך פתרון זמני למנגנון המנציח הפרדה ואי-שוויון.

כיום עולה השאלה: האם זו הגנה על עולם התורה – או על מבנה כוח שנבנה על פטור, שניתן בתום לב לפני יותר משבעים שנה?

אל מול מציאות זו עולות הצעות רדיקליות, כמו של יאיר לפיד, לשלול זכות הצבעה ממי שאינו משרת בצבא. הפיתוי מובן – מי שאינו נושא בעול, מדוע ישפיע על גורל המדינה? אך זו סכנה לדמוקרטיה עצמה. זכות ההצבעה היא יסוד האזרחות, לא פריווילגיה. ברגע שמתנים אותה בשירות, במיסים או בהשקפת עולם "נכונה", הופכת הדמוקרטיה למועדון סגור של "ראויים".

גם מבחינה מעשית, מהלך כזה רק יחזק את תודעת הקורבן וההתבדלות. במקום אזרחים עם תפישה בעייתית – נקבל מיעוט עוין, משוכנע בנרדפותו, שיחיה בתוכנו בכפייה.

ניכוס סמלי החטופים הוא אם כן לא רק טעם רע – הוא תסמין של תודעה עמוקה יותר: תודעת קורבן נצחי, הרואה עצמו נרדף גם כשבידו כוח פוליטי עצום. מה עושים עם זה? שלילת זכויות רק תעמיק את הקרע. ומאידך, גם המשך הסטטוס קוו בלתי אפשרי.

ניכוס סמלי החטופים אינו רק טעם רע – אלא תסמין עמוק יותר: תודעת קורבן נצחי, הרואה עצמו נרדף גם כשכוחו הפוליטי עצום. מה עושים עם זה? שלילת זכויות רק תעמיק את הקרע. אך גם המשך הסטטוס קוו

אנחנו אכן נמצאים בין הפטיש לסדן: מצד אחד, מצב שבו קבוצה שלמה משפיעה על גורלם של אחרים אך מסרבת לחלוק בעול – זה נטל כלכלי וחברתי בלתי נסבל שמערער את עקרון השוויון הבסיסי. מצד שני, כל פתרון כוחני עלול להרוס את המרקם הדמוקרטי העדין.

יש לכן להתחיל בהכרה בעומק הפער: זה איננו ויכוח על תקציבים או גיוס, אלא התנגשות בין שתי תפיסות עולם שאיבדו את השפה המשותפת. הדמוקרטיה חייבת להיות חזקה דיה להכיל גם את מי שמערער עליה מבפנים. זו איננה חולשה – זו עוצמה. האתגר הוא לא להדיר את החרדים מן המשחק הדמוקרטי, אלא לשנות את כללי המשחק כך שלא ניתן יהיה לנצל אותם עד אבסורד.

כאן דרושים תיקונים מדודים, לא מהפכה. כפי שכתב קרל פופר, חברה פתוחה נשמרת דווקא באמצעות צעדים קטנים, ניתנים לבחינה ולתיקון, ולא באמצעות מהלכים טוטליים.

בישראל, המשמעות המעשית היא רפורמות הדרגתיות  – שקיפות תקציבית בין מגזרים, שירות אזרחי חלופי אמיתי, שילוב ליבה במוסדות הנתמכים על ידי המדינה – תיקונים קטנים אך מצטברים שמחזקים את השוויון בלי לפרק את המרקם. רק בדרך זו יכולה הדמוקרטיה להתחדש מבלי לשבור את עצמה.

אבל מי שצריכים להכיר בעומק הקרע ולקחת אחריות ראשונים הם דווקא מנהיגי הזרמים החרדיים. כל עוד הם ממשיכים לטפח תחושת נרדפות ולהצדיק ניכור כלפי כלל החברה הישראלית, הפער רק יעמיק.

אנו בין הפטיש לסדן: כשקבוצה שלמה משפיעה על גורל אחרים אך מסרבת לחלוק בעול – זה נטל כלכלי וחברתי בלתי נסבל שמערער את עקרון השוויון. אך כל פתרון כוחני עלול להרוס את המרקם הדמוקרטי

הכרה אמיצה מצד ההנהגה החרדית בצד נכונות של החברה הישראלית כולה לשוב ולדבר תוכל לפתוח פתח לתיקון אמיתי.

שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן; חוקרת את האופנים בהם מתפתחים נרטיבים בסביבות שיתופיות ודיגיטליות והשלכותיהם על זהויות קולקטיביות מתהוות, בדגש על אירועים בעלי השפעה גלובלית.