קתרין ביגלו היא אישה גבוהה. לפי צילומיה העדכניים, היא לא איבדה סנטימטר מגובהה ואינץ' מיופיה. ב־SFAI, בית הספר לאומנות שבו למדנו יחד, נהגנו להתבונן מהגשר העילי בביגלו, שלמדה ציור ובילתה את רוב זמנה בכיתות הגדולות והמוארות באור טבעי.

גם אנני ליבוביץ', לימים הצלמת המפורסמת בעולם, למדה בבית הספר. גם ג'רי גרסיה, אבל שהותו הייתה קצרה מכדי להיות נוכחת ומתועדת.

ניים־דרופינג הוא עניין מגונה למדי. אבל כאשר ביגלו ואתה בעלי אותו תואר מאותו בית הספר, ובשבוע שבו היא מועמדת לפרס האוסקר על בימוי ועל הסרט הטוב ביותר, "מטען הכאב", ואתה, הקטן, סיימת סרט בן 75 דקות שאינו מועמד לדבר – עליך להיות אוויל מושלם כדי לבלוע את השמות במקום להשליך אותם לחלל האוויר.

ביגלו גמרה את SFAI ועברה לאוניברסיטת קולומביה כדי להשלים תואר שני בקולנוע; היא האישה הראשונה שיש לה סיכוי אמיתי לחזור הביתה הלילה עם הפסלון המוזהב. הקביעה הזאת הייתה בהישג יד עד לפני שבועיים

ביגלו גמרה את SFAI ועברה לאוניברסיטת קולומביה כדי להשלים תואר שני בקולנוע; היא האישה הראשונה שיש לה סיכוי אמיתי לחזור הביתה הלילה עם הפסלון המוזהב.

הקביעה הזאת הייתה בהישג יד עד לפני שבועיים. אז החלה מסכת של אירועים אומללים, שקשה להניח שבאו לעולם ללא יד מכוונת, שהפכו את הסיכויים שלה לחמקמקים יותר ואת עולם הקולנוע האמריקאי לנכלולי יותר משנהוג היה לחשוב עליו.

הבמאית קתרין ביגלו על השטיח האדום במהלך המהדורה ה־82 של פסטיבל הסרטים של ונציה, איטליה, 2 בספטמבר 2025 (צילום: Scott A Garfitt/Invision/AP)

* * *

קתרין ביגלו בת 58. לא מקובל לנקוב בגילה של אישה, אבל בחודשים האחרונים עשו זאת רבים לפני. בעלה לשעבר, ג'יימס קמרון, הוא כוח טבע ואלוהי האפקטים החזותיים, והוא נשבע בכל הזדמנות שהוא מאחל לגרושתו זכייה בפרס. אינני מחבב את קמרון, ואף פחות מכך את הקולנוע שלו, ועל פי עדותה של לינדה המילטון, מי שהייתה כוכבת סרטו הגדול "שליחות קטלנית", הוא אינו האיש הכי נעים להיות בחברתו.

מצד שני, מתי בלטו יוצרי קולנוע מוכשרים, או אומנים בכלל, בנחמדותם. אישית, אני לוקח את אמירת התמיכה של קמרון בגרושתו עם גרגר של מלח. גם לא אפול מרגליי אם יתגלה כי היה זה הוא שעמד מאחורי הדברים המביכים שקרו ל"מטען הכאב "בשבועות האחרונים.

מדוע מי שהשקיע 500 מיליון דולר ב"אווטאר" יתנדב להפסיד למי שהשקיעה בסרטה אחוזים מעטים בלבד מהפנומן הקוסמי של בעלה לשעבר?

לא נכון לדבר במועמדותה של ביגלו לאוסקר תחת הרושם המוטעה שהיא הגיעה למעמד משום מקום וללא רקע מרשים בקולנוע

לא נכון לדבר במועמדותה של ביגלו לאוסקר תחת הרושם המוטעה שהיא הגיעה למעמד המרגש הזה משום מקום וללא רקע מרשים בקולנוע.

* * *

במקום להתפשט על כל הקריירה שלה, בחרתי בשלושה סרטים: "פלדה כחולה", "נקודת פריצה", "קיי־19." הסרטים הללו מוכיחים שביגלו הייתה במאית גדולה לפני "מטען הכאב"; שעבודת המצלמה שלה ומלאכת הכיסוי, ה־POV, ה־Reaction Shots והתנועה שלה בתוך חללים סגורים אינן פחות מגאוניות, ובוודאי אינן פחות מרשימות מאלה של במאים בני זמנה.

הבמאית קתרין ביגלו על הסט במהלך צילומי הסרט "כוננות עם שחר" בצ'נדיגאר, הודו, 1 במרץ 2012 (צילום: AP Photo/Anil Dayal)

לא קל לאישה יפה להתגבר על כל המכשולים של אישה יפה ולעשות עבודה מצוינת מאחורי המצלמה, מבלי שחזותה ונוכחותה תבלבל את אנשי הצוות. תמיד יהיה מישהו שיעשה את המלאכה הסיזיפית הזאת לקשה מכפי שהיא אמורה להיות.

ב"פלדה כחולה" ג'יימי לי קרטיס, בשיאה המהפנט, מגלמת שוטרת הנאשמת בירי בחשוד בשוד ללא עילה. את המגנום 44 שלו, המתעופף מידו, חופן אחד מעדי הראייה השוכב על רצפת הסופרמרקט.

צריך היה להיות שחקן מסדר הגודל של רון סילבר המנוח כדי לשרוד תפקיד של ברוקר בבורסה שהוא בעצם פסיכופת המחכה להתפוצץ, והאקדח שבו זכה מן ההפקר הוא הטריגר הגורם לו לקיים דיאלוג עם בוראו, המורה לו להוציא אנשים להורג – כמה שיותר וכמה שברוטלי – הכול עם אקדחו של השודד המת.

חוץ ממימי לדר, נשים אינן במאיות טבעיות לאלימות קשה. ביגלו ניהלה את "פלדה כחולה" כמו סטאלג ניו־יורקי

מדובר בג'יימי לי קרטיס של הימים שבהם הלכו גברים לקולנוע עם חבילת קלינקס כדי להספיג את הריר שניגר מסנטרם. היו ימים שלי קרטיס הייתה הדבר היפה ביותר על המסך.

חוץ ממימי לדר, נשים אינן במאיות טבעיות לאלימות קשה. ביגלו ניהלה את "פלדה כחולה" כמו סטאלג ניו־יורקי. מסע ההרג של סילבר הוא סוטה וחולני, ולא מייד מצליחים לי קרטיס וחבריה השוטרים להבין מי עומד מאחורי הגרסה המודרנית של "בנו של סם". העובדה שאוליבר סטון הפיק מעידה קצת על הלך הרוחות. זה נגמר כפי שזה נגמר, והסרט הוא טור דה פורס ליכולות הנדירות של קתרין ביגלו.

לסילבר ולי יצא לשוחח לעיתים, שעה שחיכינו בכניסה האחורית, מתחת לעצים, לבנותינו שלמדו באותה כיתה בבית הספר התיכון בסקרסדייל, ניו יורק. סילבר נשען על המרצדס הישנה שלו, ועם יציאתי מייד התברר ששנינו נקראים רון. זו הייתה פתיחה טובה, וממנה התפתחו שיחות אקראיות בינינו בהמתנה לבנות.

זה עבד טוב עד שהסתבר שסילבר נטה פוליטית ימינה בעניין ישראל. ראיתי אותו בפמליה של נתניהו בביקור במוזיאון השואה בוושינגטון. בלי קשר, הוא מת צעיר מדי.

* * *

"נקודת פריצה" הוא אחד הסרטים החשובים בכל רשימה של סרטי פטריק סווייזי המנוח. כפי ש"פלדה כחולה" קלט את ניו יורק, תופס "נקודת פריצה" את סנטה מוניקה, תרבות הגולשים ואהבת הגלים. כמו כל דבר שהיא מצלמת, הסרט נראה כאילו נעשה בידי מי שנולדה על גלשן: התרבות, הלינגו, ההוויה.

גם ב"נקודת פריצה" נדמה שביגלו מביאה תסריט, איכות הפקה, כוריאוגרפיה של אלימות ותנועה שוטפת מתחילתם ועד סופם. בסוף הסרט נזכר הצופה כי שכח לנשום

המקריות שארבעת חבריה של חבורת הגולשים הם גם שודדי בנקים מיתיים הנקראים "הנשיאים" – על שם מסכות הנשיאים שהם חובשים – נותנת לסרט את ציר העלילה המרכזי שלו, ומעניקה לקיאנו ריבס הצעיר הזדמנות להראות שהוא יכול ללכת, ללעוס מסטיק, להיות סוכן FBI, לגלוש ולקפוץ צניחה חופשית בעת ובעונה אחת.

העובדה שריבס מתאהב באחת הגולשות ובהווי הגלישה עצמו, כולל בבודי (סווייזי), המנהיג הכריזמטי, גורמת לו לאיטיות מסוימת בהבנת הנקרא. אבל כאשר הוא מתעורר, ריבס עובר דרך קירות וקופץ ממטוס ללא מצנח כדי לתפוס את האיש שלו.

במאית "נקודת פריצה" קתרין ביגלו לצד המפיק דון פיטרמן (צילום: C20TH FOX / RGR Collection / Alamy)

גם כאן נדמה שביגלו מביאה תסריט, איכות הפקה, כוריאוגרפיה של אלימות ותנועה שוטפת מתחילתם ועד סופם. בסוף הסרט נזכר הצופה כי שכח לנשום. גארי ביוסי, בתפקיד השוטר הבכיר, נותן הופעה מרשימה – דקה לפני שהתחרפן.

"קיי־19" הוא סיפורה האמיתי של צוללת סובייטית שניסתה בראשית שנות ה־60 להטות את מאזן הכוחות לטובת הסובייטים. זו הייתה צוללת גרעינית חדשה שמשימתה הייתה לשגר טיל גרעיני ניסיוני לחלל, כדי להבהיר לאמריקאים כי תנאי המאזן השתנו.

זהו סרט שאף אחד לא ממש אהב; אין ויכוח שהמבטא הרוסי של האריסון פורד, בתפקיד קפטן רוסטיקוב, מפקד הצוללת, מוגזם משהו ואינו מוסיף לחוויה. כנ"ל גם לגבי ליאם ניסן בתפקיד סגנו, קפטן פולינין.

אבל הסרט "קיי־19" אותנטי. בתוך החלל הצר והמעיק מוכיחה ביגלו כי מעטים מאוד עשו סרט אמין על צוללות לפניה – וזה כולל גם מופת תת־ימי כמו "הצוללת" הגרמני

אבל הסרט אותנטי. קלאוסטרופובי. מפחיד בדוגמטיות של הסובייטים המסרבים להרפות מאתגרם. ובעיקר שובר לב, כאשר הכור הגרעיני מתקלקל ועומד בפני התכה – אלא אם מלחי הצוללת ייכנסו לתוכו נטולי הגנה מינימלית כדי לסתום את הנזילה. החשיפה הארוכה מדי לרדיואקטיביות משפיעה עליהם מייד.

אחרי שעות, רבים מהם כבר במצב מתקדם של גסיסה. כאשר רופא הצוללת אינו יודע כיצד לעזור להם, רוסטיקוב מסרב לבקש את עזרת האמריקאים המשוטטים בסביבה. בתוך החלל הצר והמעיק מוכיחה ביגלו כי מעטים מאוד עשו סרט אמין על צוללות לפניה – וזה כולל גם מופת תת־ימי כמו "הצוללת" הגרמני.

השחקנים האריסון פורד וליאם ניסן לאחר מסיבת העיתונאים בעקבות הקרנת "קיי־19", שהוצג מחוץ לתחרות בפסטיבל הסרטים ה־59 של ונציה, 1 בספטמבר 2002 (צילום: Gabriel BOUYS / AFP)

 * * *

יחסית לעונת אוסקרים, דיווחה התקשורת האמריקאית, השנה היה ממש נעים. קמרון איחל הצלחה לגרושתו. קוונטין טרנטינו תמך בלב מלא בביגלו אצל לארי קינג. כולם הפריחו נשיקות.

עד שביום שישי לפני שבועיים גילתה ביגלו כי ניקולא שארטייה, הצרפתי שמימן והפיק את סרטה, עבר על כל חוק ותקנה של טעם טוב, ושלח מייל לחברי האקדמיה המצביעים, ובו גער בהם שלא להעדיף סרט שעלה 500 מיליון דולר ("אוואטר") על פני "מטען הכאב". והזדעזעו השמיים והארץ וכל צבאם.  

במקום למות מבושה, מיהרה ביגלו להתקשר לג'ון לנדאו, ידיד ותיק ומפיק "אווטאר", וביקשה את מחילתו. המייל של שארטייה לא היה רק בטעם רע, אלא גם עבר על תקנון האוסקר – מה שפסל מיידית את השתתפותו של הצרפתי בטקס. מי שהייתה אמורה להיות האישה הראשונה הזוכה באוסקר, נקלעה לקרב שאף אחד לא ביקש. 

סרט עלילתי אינו אמור לתעד באורח נאמן ומדעי קרבות ושיטות לוחמה. אף אחד חוץ מחבורת הסהרורים הזו לא השמיע את הטענה הזאת. אף אחד גם אינו יודע מהיכן הפציעו

טרם נרגעה ההמולה הצרפתית, נקטה קבוצת חיילים בוגרי עיראק במה שמקובל בעגה סוויפטבוטינג. זה מה שעשו בוגרי וייטנאם לקמפיין לנשיאות של ג'ון קרי ומן הסתם טרפדו אותו. הווטרנים – שאף אחד אינו יודע מאיפה צצו ולמה עכשיו – טוענים כי הסרט מציג תיאור לא אותנטי של המלחמה וכי הצבא האמריקאי בחר שלא לסייע לסרט בגלל התסריט. זה היה קמפיין הכפשה קלאסי עם יד מכוונת.

סרט עלילתי אינו אמור לתעד באורח נאמן ומדעי קרבות ושיטות לוחמה. אף אחד חוץ מחבורת הסהרורים הזו לא השמיע את הטענה הזאת. יתרה מזאת, אף אחד אינו יודע מהיכן הפציעו. גם האפקטיביות של הקמפיין, סמלית מאשר מעשית. בעיקר משום שרוב המשתתפים בהצבעה כבר הצביעו כאשר פרסם ה"לוס אנג'לס טיימס" את הדברים. ומדוע פרסם? את ההצבעה אי אפשר לשנות.

התנצלותו של שארטייה לא סכרה את הזרם העכור. מסתבר שהצרפתי היה לצנינים בעיני עושי הסרט מהיום הראשון. הוא נתפש כאדם לא יציב. ואחרי כמה התפרצויות זעם מגוחכות, נאסר עליו להשתתף בצילומים. אם הסרט יזכה באוסקר, שארטייה יקבל אותו בדואר. 

עוד הסתבר כי ריק ריקהוף, אחד ממבקריו הקולניים של "מטען הכאב", הוא חבר באקדמיה, יוצר סרטים בעצמו ונמצא בעיצומו של הכנת סרט על המלחמה בעיראק, מה שעושה אותו בעל עניין מובהק בכישלונה של ביגלו.

המקרה מזכיר, בעוצמות פחותות, את המאבק בין "צייד הצבאים" (1978) של מייקל צ'ימינו, שהיה הסרט הראשון הביקורתי לכאורה, אך לא ממש על מלחמת וייטנאם, שהקדים בשנה את "אפוקליפסה עכשיו" (1979), סרטו הביקורתי מאוד של קופולה.

עוד הסתבר כי ריק ריקהוף, אחד ממבקריו הקולניים של "מטען הכאב", הוא חבר באקדמיה, יוצר סרטים בעצמו ונמצא בעיצומו של הכנת סרט על המלחמה בעיראק

מישהו שומע נשימת רווחה? אז לא.

סמל ג'פרי סארבר הגיש תביעה נגד יוצרי "מטען הכאב" בטענה שהשמיצו אותו בסרט המבוסס על סיפורו. תביעת הדיבה מבוססת על הטענה כי קווים סיפוריים רבים אינם מותירים ספק כי התסריט מבוסס על מעלליו במלחמה. לא נכון, טוענים יוצרי הסרט, הדמות הראשית של החבלן בסרט, מבוססת על קלסתרון של דמויות רבות, ולא על איש אחד לבדו.

כדוגמה לדמיון בין הדמויות, טוענים עורכי הדין של סארבר, כי כמו ג'פרי רנר בסרט, גם סארבר נהג לקפל את שרוולי חולצתו לפני שטיפל בפצצה מתקתקת. עוד מישהו? למה נדמה לכולם שההטרדה הזאת תיגמר באם הסרט לא יזכה ותתחדש שבעתיים אם כן?

הבמאי ג'יימס קמרון מעמיד פנים שהוא חונק את גרושתו ועמיתתו קתרין ביגלו בטקס האוסקר ה־82, קליפורניה, 7 במרץ 2010 (צילום: Gabriel BOUYS / AFP)

* * *

כדי לא להישאר מאחור, בחר גם ה"ניו יורק טיימס" להצטרף לחגיגה. בשלב זה כבר לא ברור כלל מי נגד מי. תסריטאי הסרט גייס חיילים בוגרי עיראק כדי להביע תמיכה חד־משמעית באותנטיות של התסריט והעלילה.

הכיוון בעייתי, מכיוון שהחבלן מפרק הפצצות וגיבור הסרט, הוא הכול חוץ ממי שכל החוטים שלו מחווטים נכון. אחרי שפירק 800 פצצות בשתי מלחמות, הוא נמצא דקות ספורות מהתכה עצמית. חוסר הפחד שלו גובל בשאיפת התאבדות. מהות הקשר שלו עם חבריו ליחידה רופף ביותר. אבל זה בסדר גמור בסרט עלילתי.

מדוע צריכה ביגלו להגן על ההיבט העובדתי המדויק של הסרט? זה אינו סרט תעודה על מלחמת עיראק. וכדי לא לצאת פראיירים, מגייס ה"טיימס" צלם שתיעד את המלחמה, הטוען שכל הגישה הסיפורית היה קיצונית

מדוע צריכה ביגלו להגן על ההיבט העובדתי המדויק של הסרט? זה אינו סרט תעודה על מלחמת עיראק. וכדי לא לצאת פראיירים, מגייס ה"טיימס" צלם שתיעד את המלחמה, הטוען שכל הגישה הסיפורית היה קיצונית, רחוקה מהמציאות וגובלת בפסיכוטיות. המלחמה היא גיהינום, מה?

נאום הזכייה של קתרין ביגלו בפרס הבימוי באוסקר עבור הסרט "מטען הכאב", 7 במרץ 2010 (צילום: AP Photo/Mark J. Terrill)

שני דברים חייבים לקרות הלילה. ג'ף ברידג'ס חייב לזכות בשחקן ראשי על תפקידו ב־"Crazy Heart". וביגלו חייבת לזכות בבמאית. כל דבר פחות מזה יהיה ווטרגייט של הקולנוע האמריקאי. 

פורסם לראשונה ב"מעריב", 2010.