רולף מנגלה, בן 33, נחת בסאו פאולו באוקטובר 1977 ולקח מונית שעצרה בחריקת אבק ברחוב אלברנגה 5555, בפרבר העלוב אלדורדו, שם שהה אביו, יוזף, במחיצת מולטים מקומיים נחשלים, טובל בזוהמה, רמשים, בדידות ורחמים עצמיים.

הוא פגש אדם חולה הסובל משורה ארוכה של בעיות בריאותיות: לחץ דם גבוה, לחצים על עמוד השדרה, ראומטיזם, אלרגיות ועוד. הוא בעיקר נאלץ להתמודד עם הקיטורים הבלתי פוסקים של אביו, שהיה משוכנע כי כל העולם רודף אחריו על לא עוול בכפו; הרי הוא רק "ביצע את תפקידו".

המוזר ביותר במחלות שפיתח יוזף מנגלה קשור, באופן אירוני, למראהו החיצוני של הקצין הנאצי הידוע לשמצה. למנגלה תמיד הציקה חזותו השזופה ושערו הכהה, שהזכירו יותר את מראהו של צועני מאשר של ארי גאה, בן לאחת המשפחות העשירות והאצילות בעיר גינצבורג שממנה הגיע.

בחודש האחרון שבים כולם לעסוק בדמותו החידתית של "מלאך המוות מאושוויץ" בעקבות הגילוי כי שלטונות ארגנטינה ידעו היטב שיוזף מנגלה מסתתר במדינתם

כדי להידמות לתעודת הזהות המזויפת (ברישול) של חברו וולפגנג גרהרד – האיש שהעניק לו את זהותו הבדויה במהלך 19 שנות הגלות בברזיל – נאלץ מנגלה לגדל שפם. השפם העבות גירד לו, והוא פיתח מנהג מגונה ללחוך את שוליו בעצבנות במשך שנים. כמות גדולה כל כך של שיער בלע מנגלה, עד שכדור שעיר התנחל במעיו וחסם אותו.

המפגש ההיסטורי בין האב לבנו הוא התנגשות בין־דורית יוצאת דופן ומסעירה, שנותרה בלתי פתורה עד היום. הוא עוסק בשאלות הפסיכולוגיות העתיקות ביותר של חטאי האב ושיני הבן, וניתן לראות בו גם את אחת ההחמצות הגדולות ביותר של שירותי המודיעין הישראליים – לכידתו של "מלאך המוות מאושוויץ" והעמדתו למשפט ההיסטוריה, בהמשך ישיר לקו שבו החלו לאחר תפיסת אדולף אייכמן.

הקצינים הנאצים יוזף קרמר, מפקד מחנה הריכוז ברגן־בלזן; ד"ר יוזף מנגלה, הידוע בכינוי "מלאך המוות"; ריכרד בר, מפקד מחנה הריכוז אושוויץ; קרל הקר וקצין לא מזוהה, באתר הנופש של האס אס מחוץ לאושוויץ, 1944 (צילום: Handout / Holocaust Memorial Museum / AFP)

בחודש האחרון שבים כולם לעסוק בדמותו החידתית של "מלאך המוות מאושוויץ" בעקבות הגילוי כי שלטונות ארגנטינה ידעו היטב שיוזף מנגלה מסתתר במדינתם, אך העלימו מכך עין במשך שנים ואף סירבו לבקשת ההסגרה שהגישה ממשלת גרמניה.

בעקבות פתיחת הארכיונים בהוראת נשיא ארגנטינה, חאבייר מיליי, נחשף כי מנגלה נכנס למדינה בשנת 1949 עם דרכון איטלקי על שם "הלמוט גרגור", קיבל ב־1950 תעודת מהגר רשמית – וב־1956 אף העז לבקש מהשגרירות הגרמנית בארגנטינה עותק מאומת של תעודת הלידה המקורית שלו. הוא גם ביקש לעדכן את מסמכי הזהות לשמו האמיתי.

לפי המסמכים, כבר באמצע שנות ה־50 ידעו הרשויות בארגנטינה כי מנגלה מתגורר בעיירה קראפצ'אי שבפרברי בואנוס איירס – ואף עקבו אחר עסקיו. בשנת 1959 הוציאה גרמניה המערבית צו מעצר וביקשה את הסגרתו, אך שופט ארגנטיני דחה את הבקשה בטענה ל"רדיפה פוליטית". בעקבות החרדה מפני תפיסתו, נמלט מנגלה לפרגוואי ומשם לברזיל, שבה בילה את שנותיו האחרונות.

שוב ושוב תובע הבן לדעת מה עשה אביו באושוויץ: האם התעלל בחסרי ישע? האם רצח במו ידיו נשים ותינוקות? האם הוא נוטל אחריות? ושוב ושוב הוא זוכה במענה נרגן, יהיר ועיקש, בנוסח: "אתה לעולם לא תבין"

סרט חדש שיצא השנה בגרמניה תחת הכותר האירוני "היעלמותו של יוזף מנגלה" מנסה להתמודד עם השאלה שטרם פוצחה: כיצד קרה שדווקא הוא – אולי האיש האכזר בהיסטוריה האנושית, מכונת מוות שהפכה לסמל הבנאליה של הרוע – הצליח להימלט מגורל זהה לזה של אדולף היטלר, יוזף גבלס, הרמן גרינג, רודולף הס, אדולף אייכמן, היינריך הימלר וראשי נאצים אחרים, שמצאו את מותם בהתאבדות או בהכרעת דין שיפוטית, רובם סמוך לסיום המלחמה.

איך דווקא הוא, שידיו טבלו בכל כך הרבה דם וסבל באופן אישי ובמסירות סדיסטית יוצאת דופן, הצליח להימלט?

המילה "אירוניה" עוד תשוב ותופיע. אבל למעשה, סיפורו של מנגלה בעיקר מעורר תסכול. אחד הקטעים החזקים בסרט – שמדלג חליפות בין גרמניה, ארגנטינה וברזיל – הוא שחזור השיחות האטומות והחד־סטריות בין רולף הצעיר לאביו.

שוב ושוב תובע הבן לדעת מה עשה אביו באושוויץ: האם התעלל בחסרי ישע? האם רצח במו ידיו נשים ותינוקות? והאם הוא נוטל אחריות כלשהי על מעשיו האיומים? ושוב ושוב הוא זוכה במענה נרגן, יהיר ועיקש, בנוסח: "אתה לעולם לא תבין".

בסרט שביים קיריל סרברניקוב, ומופץ בישראל על ידי Playhouse Cinema TLV, רולף הצעיר – שגדל בחיק אמו איירין, שהתגרשה מיוזף ונישאה לאביו החורג, השמאלן הליברלי האקנג'וס – באמת אינו מבין. או שמא אינו רוצה להבין; הבנה כזו עלולה להקריס באחת את החומה שבנה לעצמו, המפרידה בין גרמניה הנאורה והבטוחה שלאחר המלחמה לבין המורשת האיומה שאליה הוא משתייך ביולוגית.

הוא יושב ב"פזנדה" (חווה), שיער קארה זרוק, ומעשן בשרשרת. אביו מחייב אותו ללכת להסתפר כדי שלא ייראה "כמו איזה ביטניק אמריקאי" (במילה "אמריקאי" נשמעת נחרת בוז מיוחדת), ומתעקש להסיט את השיחה מהשאלות המהותיות אל אומללותו שלו, המנוולת.

רולף הגיע לשבועיים כדי לפגוש את אביו ולנסות לקבל ממנו מענה לשאלות שמטלטלות את חייו. רק בגיל 16 סיפר לו אביו החורג כי ה"גאוצ'ו" שהוצג בפניו כ"דוד פריץ" הוא למעשה הרופא הידוע לשמצה מאושוויץ

מנגלה אינו עוסק בחשבון נפש אלא בבּוּכְהַלְטֶרְיָה של מסכנות. במקום למנות את עוולותיו, הוא מביט בגועל ב"קופי האדם" הנחותים הסובבים אותו. האופרה של וגנר המתנגנת שוב ושוב על התקליט החורק היא כמעט השריד האחרון לתרבות מפוארת ששקעה במצולות.

רולף הגיע לשבועיים כדי לפגוש את אביו ולנסות לקבל ממנו מענה לשאלות שמטלטלות את חייו מאז שמלאו לו 16. רק אז סיפר לו אביו החורג כי ה"גאוצ'ו" (קאובוי) הארגנטינאי שהוצג בפניו כ"דוד פריץ" כשהיה ילד – בביקור יחיד וחד־פעמי של מנגלה באירופה, לפני שהמצוד אחריו הלך וגבר – הוא למעשה הרופא הידוע לשמצה מאושוויץ, האיש שאחראי באופן אישי לשילוחם של מאות אלפים היישר אל תאי הגזים, שהשליך תינוקות אל האש וביצע ניסויים מחרידים בבני אדם למטרות "מדעיות" מעוררות חלחלה.

דרכון שהונפק בשנת 1949 על ידי משרד הוועד הבינלאומי של הצלב האדום בג'נובה, ונושא את השם "הלמוט גרגור" – שהוא למעשה פושע המלחמה הנאצי יוזף מנגלה (צילום: FABRICE COFFRINI / AFP)

שיני הבן תקהינה

התסכול של רולף הוא אותנטי. כך גם התרשמתי מן הדיאלוג המתמשך שניהלתי איתו בהתכתבות בשנת 2007, שהתפרסם אז בכתבה ב"ידיעות אחרונות". מן ההתכתבות עלה כי הביקור בן השבועיים – שנועד לספק תשובות לשאלות שניקרו בליבו של האיש הצעיר והמבולבל, שגילה כי אביו הביולוגי חי ומתחבא בברזיל מאימת המשפט הבינלאומי (והמוסד הישראלי) – היה כישלון מוחלט.

"חשבתי על הביקור (אצל אבי) בפעם הראשונה כשנודעו לי הבעיות הבריאותיות הראשונות שלו", כתב לי רולף ב־2007. "רציתי להיפגש איתו פנים אל פנים ולהציג לו שאלות באופן שלא יוכל להתחמק.

"ציפיתי להכיר אותו טוב יותר, באופן אישי, לראות אם השתנה. רציתי לראות איך הוא חי ואיך באמת נראות נסיבות חייו. קיוויתי לדעת יותר על התקופה שבה היה באושוויץ, ולשמוע באופן קונקרטי מה הוא עשה שם. רציתי להתווכח איתו, לשכנע אותו בהשקפותיי".

להתכתבות איתי הוא הסכים רק לאחר מסע שכנועים שנמשך חודשים ארוכים, באמצעות מתווך – היסטוריון גרמני שכבר הלך לעולמו – שסבר כי לשיח בין עיתונאי ישראלי ובנו היחיד של "מלאך המוות" יש ערך היסטורי

זה היה הריאיון היחיד שרולף העניק מאז התגלו עצמותיו של אביו ב־1985. אז, בעיצומה של הקדחת התקשורתית הבינלאומית, העניק כמה ראיונות לעיתונות הכתובה ולטלוויזיה – ובהם נראה המום למדי מן "הפרסום" הפתאומי.

ראיונות אלה, ככל הנראה, צילקו את נפשו, ומאז "נעלם" גם הוא: אימץ את שם נעוריה של אשתו (שלמרבה ה… ובכן, האירוניה, הייתה תאומה), שקע בעבודתו כעורך דין במינכן, גידל את ילדיו וסירב בעקשנות לשוחח עם עיתונאים או להתמודד עם הטראומה המשפחתית.

להתכתבות איתי הוא הסכים רק לאחר מסע שכנועים שנמשך חודשים ארוכים, באמצעות מתווך – היסטוריון גרמני שכבר הלך לעולמו – שסבר כי לשיח בין עיתונאי ישראלי ובנו היחיד של "מלאך המוות" יש ערך היסטורי.

האיש שרולף פגש היה רחוק מן הדמות האימתנית הידועה מאושוויץ – הרופא שהתנדב לעשות משמרות סלקציה רק משום "שבא לו להרוג". הגאווה פינתה את מקומה לנרגנות, והיומרה המדעית התחלפה בגעגועים למולדת שאבדה.

ביומנים שנשכחו במרתפי המשטרה בברזיל כתב מנגלה על געגועיו לנהג המשפחה הפרטי על רקע התחבורה הציבורית המייאשת במדינה; על אכזבתו מסוכנת הבית העצלנית שהשיג; על ערגתו לשוב ולרקוד "טנגו ובוגי־ווגי" כמו פעם; על חלומו לטייל שוב בהרי האלפים בחורף; ועל "ההנאות הקטנות שמענגות אותי" – בהן אכילת "כמה חתיכות שטרודל" כשהוא נוסע לעיר פעם בשבועיים.

מנגלה באחד מיומניו: "אין להתווכח על ההישגים התרבותיים של החברים בעם היהודי. אך בקלות רבה אפשר לציין שהמייצגים היהודים שמעל הממוצע היו אורחים אצל עמים בדרגת תרבות גבוהה יותר"

כשלא עסק בנוסטלגיה לתרבות הגרמנית הנעלה, התערבבה חמת הזעם של מנגלה ברחמיו העצמיים, והולידה מאסות אידיאולוגיות פתטיות או בדיחות קרש גזעניות, ובהן שיר אווילי ואלים לילדים על ברווזים שטובעים באסלה.

הוא ניתח "הבדלים פיזיים" בין בני גזעים שונים, תמך באפרטהייד כאמצעי לשמירה על "טוהר הגזע", יצא בבוז נגד "הפסיכואנליטיקאים" המערביים (שאותם שייך ל"גזע 'הקומפלקסים של הדחפים הסקסואליים'", ברמיזה לפרויד היהודי), ביכה את "השליטה של היהודים ב־90% מהתקשורת" ואת האופן שבו הם "מזהמים את טוהר הגזע בנישואי תערובת".

כמה מיומניו של פושע המלחמה הנאצי יוזף מנגלה, המכונה "מלאך המוות", 19 ביולי 2011 (צילום: DON EMMERT / AFP)

"האפרטהייד הוא הרי הדרך היחידה לשמר את הגזע בארה"ב", כתב באחד מיומניו. "זהו השימוש המעשי והנבון של ידע אנתרופולוגי – שאיש אינו מכחיש אותו כשלעצמו – במרקם סוציו־ביולוגי […]

"בעיסוק בבעיית עירוב הגזעים יש מקום מיוחד לעסוק בעם היהודי. הוא נוצר במקורו על ידי עירוב מעמי קדם־אסיה עם הגזע האוריינטלי, אך באלפי שנות נדודיו ספג חלקים מכל הגזעים האירופיים והאלמנטים הנורדיים.

"אין להתווכח על ההישגים התרבותיים של החברים בעם היהודי. אך בקלות רבה אפשר לציין שהמייצגים היהודים שמעל הממוצע היו אורחים אצל עמים בדרגת תרבות גבוהה יותר".

רולף שיחזר בפניי את המפגש: "הוא מאוד השתנה, נדמה הרבה יותר נמוך ממה שזכרתי. הוא עורר רושם שבור בצורה מסוימת. לא הייתי מכיר אותו, הוא נראה לי כמו כל אדם זר"

רולף שיחזר בפניי את המפגש: "הוא מאוד השתנה, נדמה הרבה יותר נמוך ממה שזכרתי. הוא עורר רושם שבור בצורה מסוימת. לא הייתי מכיר אותו, הוא נראה לי כמו כל אדם זר. סגנון חייו היה פשוט מאוד, פרימיטיבי ועלוב אפילו.

"הבית, בקתה בעצם, היה מרוהט בצורה ספרטנית, אף שהרצפות היו נקיות. כל הסביבה הייתה ענייה מאוד, מעין סלאמס, מאוכלסת בטיפוסים עלובים. הכבישים לא היו סלולים, ומסביב היה הרבה אבק ולכלוך. במובן מסוים הצטערתי עליו, כן. אבל יחד עם זה הייתי מודע לכך שהחיים האלה הם המחבוא האידיאלי עבורו. כאן באמת אף אחד לא ציפה למצוא אותו".

פושע המלחמה הנאצי יוזף מנגלה, שלישי מימין, בפיקניק עם חברים בסאו פאולו, ברזיל (צילום: AP Photo)

רולף לא הצליח לחלץ מאביו דבר: לא הודאה באשמה, לא נטילת אחריות, לא חשבון נפש – ואפילו לא שמץ של חרטה בסיסית ואנושית. בסרט "היעלמותו של יוזף מנגלה" רוב ניסיונותיו של רולף לקבל תשובות נענים בשתיקות זועפות או בנזיפות כמעט אלימות.

המציאות, עם זאת, הייתה ככל הנראה מורכבת יותר. רולף, שמתגלה כאדם בעל אומץ לב מוגבל, זנח די מהר את היומרה ההיסטורית לטובת תחליף־אב פגום ומשומש. "היו לנו שיחות ארוכות ורבות", סיפר לי. "פחות או יותר היה עלינו לכסות חיים שלמים.

"בנושאים מסוימים – אחד מהם היה אהבה ומיניות – הוא היה פתוח מאוד ומעוניין לדעת את השקפתי בנושא. השיחות איתי גרמו לו באופן ברור שמחה רבה. הוא יכול היה להיות שנון מאוד, ורבות מתרומותיו לשיחות היו משעשעות ועשירות באנקדוטות.

"רק בנושא אושוויץ הוא ננעל מייד והגיב באופן חסר אדיבות על השאלה מה היה חלקו. הוא תהה בעלבון אם אפילו בנו מאמין לכל הטענות שהושמעו נגדו. הוא הכחיש בנחרצות כל השתתפות ברצח המונים"

"רק בנושא אושוויץ הוא ננעל מייד והגיב באופן חסר אדיבות על השאלה מה היה חלקו. הוא תהה בעלבון אם אפילו בנו מאמין לכל הטענות שהושמעו נגדו. הוא הכחיש בנחרצות כל השתתפות ברצח המונים או בפשע אישי כלשהו. בכלל, ניכר שהוא מעדיף לא לשוחח על אושוויץ. גם על תאומי מנגלה לא דיברנו.

"לנוכח התגובות הנזעמות שלו בעניין אושוויץ, החלטתי להימנע מהנושא הזה. לא רציתי להכביד על המפגש היחיד, והאחרון בשבילי, במריבות ובאווירה עכורה".

שרידים של תא גזים באושוויץ־בירקנאו, מחנה השמדה נאצי לשעבר בפולין, אוקטובר 2017 (צילום: מאט ליבוביץ')

אז לא הצלחת לקבל ממנו שום הסבר (על אושוויץ)?
"גישתו של אבי הייתה שהוא לא נושא בכל אחריות אישית למאורעות שקרו באושוויץ. הוא גם הכחיש תמיד השתתפות באיזשהו פשע אישי. הרושם שלי, גם אם אבי לא אמר את זה, היה שהוא לא ראה כל אחריות אישית בסלקציה שהוא ביצע וששלחה למוות חולים, זקנים וילדים שאינם כשירים לעבודה – או שהוא הדחיק את זה באופן טוטאלי.

"מבחינתו, על 'הפתרון הסופי' החליטו אחרים. תפקידו היה לברור כמה שיותר עבדים ואולי גם 'להרוויח' מ'החומר האנושי' המיועד להשמדה עוד כמה תגליות חדשות למדע".

הנאצי הנעלם לא באמת נעלם

בחודש הבא יציין העולם 81 שנה לשחרור אושוויץ. מנגלה לא היה מפקד אושוויץ, ואף לא הרופא הראשי במחנה, אך עם השנים הפך לסמל הרוע של האתר שבו הוצאו להורג באכזריות לפחות 1.1 מיליון מבני העם היהודי.

"לנוכח התגובות הנזעמות שלו בעניין אושוויץ, החלטתי להימנע מהנושא הזה. לא רציתי להכביד על המפגש היחיד, והאחרון בשבילי, במריבות ובאווירה עכורה"

ג'רלד פוזנר וג'ון וור, מחברי הביוגרפיה "מנגלה – הסיפור המלא", טוענים כי אין שום פרט בחייו המוקדמים של מנגלה שיכול להסביר כיצד הפך לאדם כה אכזרי וחסר רגשות שנים ספורות לאחר מכן באושוויץ: לא דחייה משפחתית, לא רגשי נחיתות, לא תסביכים נפשיים ולא טראומות ילדות.

הוא קיבל תואר דוקטור ב־1935 על עבודתו בנושא "מחקר גזעי־מורפולוגי על החטיבה התחתונה של הלסת אצל ארבע קבוצות גזעיות שונות". חייו השתנו כשמונה לעוזר מחקר במכון של הרייך השלישי לתורשה, ביולוגיה וטוהר גזעי באוניברסיטת פרנקפורט. הוא הצטרף לצוותו של אחד הגנטיקאים הבולטים באירופה, פרופסור אוטמר פרייהר פון פרשוהר, מעריץ של היטלר, שביסס את עיקר מחקריו על תאומים. מנגלה הפך לאחד הסטודנטים האהובים עליו.

פושע המלחמה הנאצי יוזף מנגלה (צילום: AP Photo, מונטז')

חמישה שבועות לאחר חתונתו עם איירין – שעל פי החשד הנאצי הייתה שמינית יהודייה – גויס מנגלה ל"ואפן אס אס" – הגייסות הפנאטיים ביותר של היטלר. מעוטר בצלב הברזל, הגיע לאושוויץ במאי 1943, ומייד התבלט מהרופאים האחרים במחנה כבעל תושייה, יעילות מפליגה ומסירות פנאטית לעבודה.

משימתו הראשונה הייתה להדביר את מגפת הטיפוס שפשטה במחנה – משימה שביצע באמצעות השלכת יותר מאלף צוענים אל תאי הגזים. במהרה למדו האסירים ממי עליהם להיזהר באמת, שכן מנגלה הפגין סדיזם יוצא דופן, אפילו במונחים נאציים.

ניצולים הצביעו עליו כסלקטור הבולט מכולם, אחד שנכח בסלקציות ושלח אנשים לתאי הגזים "כל הזמן, יום ולילה". בהתקפי הזעם התכופים שלו השליך תינוק שרק נולד לתוך תנור בוער, ניפץ את גולגולתו של איש זקן לשניים, ואף כרה בורות, שפך לתוכם דלק, הצית בהם אש והשליך פנימה כ־300 ילדים יהודים חיים מתוך משאיות. כשהילדים הבוערים ניסו לזחול החוצה מן הבורות, עבר קצין נאצי נוסף ודחף אותם חזרה אל האש במקל.

מספר היהודים שמנגלה שלח לתאי הגזים מוערך בכ־400 אלף.

ניסוייו, שנועדו "לשמור על טוהר הגזע הגרמני", כללו עינויים שביצע בנשים באמצעות מכות חשמל, הקרנות והוצאת שחלות; ניתוח תינוקות חיים; סירוס גברים ללא אמצעי הרדמה; והזרקת צבע לעיניהם של 36 ילדים

ניסוייו "המדעיים", שנועדו "לשמור על טוהר הגזע הגרמני", כללו עינויים שביצע בנשים באמצעות מכות חשמל, הקרנות והוצאת שחלות; ניתוח תינוקות בעודם בחיים; סירוס גברים ללא אמצעי הרדמה; והזרקת צבע לעיניהם של 36 ילדים, במטרה לבדוק אם ניתן לשנות את גוון העין באופן מלאכותי.

לאחר שהילדים התעוורו, הוציא אותם להורג ושלח את העיניים הצבועות לפרופסור שלו, כאילו היו אוסף פרפרים צבעוני.

אך מנגלה האכזר ידע לשחק גם את תפקיד "השוטר הטוב", ואפילו "צ'יפר" את מי ששירת אותו בנאמנות. אחד מהם היה בני וירצברג, אביהם של המוזיקאי אילן וירצברג והעורכת הלשונית דליה וירצברג.

עטיפת הספר "מגיא ההריגה לשער הגיא" של בני וירצברג (צילום: דליה וירצברג)

בספרו האוטוביוגרפי, שדליה הוציאה מחדש ב־2008, מתאר בני את קורותיו המצמררים מנקודת מבטו של נער בן 14 ששרד שלוש שנים באושוויץ. בשלב מסוים התאפשרה הישרדותו בזכות הפיכתו לעוזרו האישי של מנגלה. כך תיאר את החוויה בספרו:

"האסירים הוכנסו כולם לבלוקים פנימה. בשעה חמש לערך נשמע טרטור רם של אופנועים: היו שלושה, ועל המרכזי רכב ד"ר מנגלה […] איש האס אס הצדיע במועל יד 'הייל היטלר' ואני תקעתי את עצמי ממש מולו […] 'מה שמך?' שאל. 'ברני, הר אופשטורמפיהרר!' עניתי בקול רם ובבטחה – כי הכרתי בו מייד את הרופא בחלוק־הלבן שפגשתיו ליד רציפי הרכבת בבואנו לאושוויץ […]

"הוא לא הכרני. נטלתי את האופנוע הכבד, עם הסירה; יכולתי בקושי להחזיקו בידיים, אף על פי כן הצלחתי להציבו בצורה הנכונה. כשסיימתי, כנראה לאות שביעות רצון נתן לי חתיכת שוקולד והורה לי לבוא אחריו למשרד הבלוק. שם הוכנו בשבילו חלוק לבן ונעלי גומי. הוא רמז לי בסימן לחלוץ את מגפיו ואמר לי לצחצחם. בחוץ יצאתי וצחצחתי לו את מגפיו […]

ניצולים הצביעו עליו כסלקטור הבולט מכולם, אחד שנכח בסלקציות ושלח אנשים לתאי הגזים "כל הזמן, יום ולילה". בהתקפי הזעם התכופים שלו השליך תינוק שרק נולד לתוך תנור בוער

"מאוחר יותר ראיתי את ד"ר מנגלה יוצא מן המשרד כשהוא לבוש בחלוק הלבן, מרכיב משקפיים, שערו מסורק היטב, בידיו כמה צנצנות ולידו שלושה עוזרים […] החוליה כולה נכנסה לחדר הניתוחים. אחר כך ראיתי שמביאים אל המסדרון צעירים יהודים מבין אלה שהכרתי; הם היו כבני שש־עשרה עד תשע־עשרה – והיו יפים ומפותחים במיוחד […]

תמונה של ילדים אסירים במחנה ההשמדה הנאצי אושוויץ, שצולמה בשנות ה־40 בהוראת רופא המחנה יוזף מנגלה, מוצגת במוזיאון אנדי וורהול בפיטסבורג, ארה"ב, 27 בפברואר 2007 (צילום: AP Photo/Gene J. Puskar)

"כולם סודרו בשורה לאורך קיר המסדרון, ואחר כך הופיע אח מן הסגל וציווה עליהם ללכת אחריו. הם הולבשו פיג'מות לבנות והוכנסו לאולם החולים. כעבור שעה קלה הוצא אחד מהם מחדר החולים על גבי אלונקה על גלגלים והוכנס לחדר הניתוחים. עברו כעשרים דקות והאלונקה הוצאה – שנייה נכנסה תחתיה. לא נשמעו כל צעקות.

"מי שהוצא מחדר הניתוח היה מכוסה בסדין מעל לראשו […] כעבור זמן רב כשהחלו להתאושש, התברר שלכולם תחבושות מתחת לבטן ומעל לאבר־המין. עתה היה ברור מה שאירע: לכל אחד מהם הוצא אשך אחד, או שניהם". (מתוך סיפרו של בני וירצברג, "מגיא ההריגה לשער הגיא: פרקי יומן זיכרונות ורשמים מימי השואה ואחריה עד לימי תקומת מדינת ישראל").

אבל יותר מכול אהב מנגלה תאומים, שאותם חיפש בקדחתנות במהלך מאות הסלקציות שביצע. כשהצליח לאתר זוגות תאומים, דאג לשכנם באגף מיוחד – מספר 14 – בבירקנאו, שאותו כינה בחיבה מעוררת חלחלה "גן החיות"

אבל יותר מכול אהב מנגלה תאומים, שאותם חיפש בקדחתנות במהלך מאות הסלקציות שביצע. כשהצליח לאתר זוגות תאומים, דאג לשכנם באגף מיוחד – מספר 14 – בבירקנאו, שאותו כינה בחיבה מעוררת חלחלה "גן החיות". ביולי 1944 החלו מנגלה ומקהלת רופאיו במסכת התעללות בתאומים שנמשכה שישה חודשים רצופים, עד שחרור המחנה בידי בעלות הברית.

התאומות הישראליות ליה הובר ויהודית ברנע, ששרדו את ניסוייו של הרופא הנאצי יוזף מנגלה באושוויץ, עומדות מול תצלומים המתעדים את שחרור מחנה ההשמדה הנאצי בידי הצבא האדום בשנת 1945, 24 בינואר 2018 (צילום: GALI TIBBON / AFP)

בפועל, מנגלה מעולם לא באמת "נעלם". הוא היה נוכח בחיי משפחתו ושמר על קשר גם עם חלק מחבריו. הוא ובנו התכתבו במשך שנים, וגם לפענוח שמות הקוד במכתבים לא נדרש מאמץ בלשי מיוחד: "רו" היה כינויו של רולף, "מה" היה כינויה של אשתו השנייה מרתה, וכן הלאה.

הוא אומנם "התחבא" כביכול, אבל בפועל מספר דו־ספרתי של אנשים ידע כנראה היכן הוא נמצא, הזרים לו מימון קבוע ודאג למחסורו. כאשר רולף טס אליו, הוא אומנם השתמש בדרכון מזויף – אך הגיע בטיסה ישירה לריו ומשם לסאו פאולו; אפשר היה לעקוב אחריו בקלות.

החידה הגדולה והמטלטלת – כיצד הצליח הנאצי האכזר מכולם לחמוק מידי שירותי המודיעין הגדולים בעולם, לרבות המוסד ושירות הביטחון הגרמני – מעולם לא קיבלה מענה ראוי

החידה הגדולה והמטלטלת – כיצד הצליח הנאצי האכזר מכולם לחמוק מידי שירותי המודיעין הגדולים בעולם, לרבות המוסד ושירות הביטחון הגרמני (שהעמיד תג מחיר של מיליון מארק למוצא הישר) – מעולם לא קיבלה מענה ראוי.

ככל הנראה, הקונספציה הייתה שהוא נותר בפרגוואי, אף שנטש את המדינה לטובת ברזיל כבר בשנות ה־60 – זמן לא רב לאחר שאייכמן נתפס באחד המבצעים המזהירים ביותר בתולדות המוסד.

תמונה חשאית שצילם אסיר הזונדרקומנדו בזמן שרפת גופות באושוויץ־בירקנאו (צילום: מוזיאון אושוויץ־בירקנאו)

בדיעבד, הפרנויה שפיתח "מלאך המוות" הייתה מוגזמת: או שמישהו לא רצה מספיק למצוא אותו, או שפשוט חיפשו מתחת לפנס הלא נכון. בפועל, ולמרות הכסף והמאמץ שהושקעו בכך, שירותי המודיעין לא התקרבו אליו באמת.

ומעניין לראות שלפחות חלק מן הפרנויה הזאת דבק גם ברולף, כאבק בבגדיו. הוא המשיך להסתגר במשך עשרות שנים, וטען בעקביות כי קשר עם עיתונאים "מסכן את חייו וחיי משפחתו" – על אף שאיש לא רדף אחריו, לא האשים אותו במעשי אביו (שבהם, כזכור, לא היה מודע כלל במשך שנים) ולא ביקש לחקור אותו.

בדיעבד, הפרנויה שפיתח "מלאך המוות" הייתה מוגזמת: או שמישהו לא רצה מספיק למצוא אותו, או שפשוט חיפשו מתחת לפנס הלא נכון

"הייתי חושב ברצינות לסלוח לו"

בשיחותיי הכתובות עימו התגלה רולף כדמות הפכפכה. מחד גיסא, הוא ליברל מושבע הסולד בגאווה לא רק ממעשי אביו אלא גם מכל זכר לתקופה ולאידיאולוגיה שהובילו אליהם: "הרי היה זה בעצם אבי החורג שגידל אותי, והוא היה פציפיסט מושבע, עוד לפני המלחמה ממנו לקחתי את הסלידה מכל דבר צבאי.

"הוא הכיר לי בשלב מוקדם את מושגי היסוד של המוסר האנושי. ייתכן בהחלט שההתמודדות עם מעשיו ורעיונותיו של אבי חיזקה את המודעות שלי לסובלנות ואת התנגדותי לאלימות. עבורי חוסר אלימות וסובלנות הם חוקי יסוד. נולדתי לדור אחר, שדחה ברובו אלימות כפתרון של קונפליקטים, כיוון שעדיין ראינו לנגד עינינו בבירור את האסון שבא על העולם כתוצאה ממשטר טוטליטרי".

מאידך גיסא, הוא אינו מנוכר לאביו, ומודה כי מעולם לא עלתה בדעתו האפשרות לנתק עימו קשר או לשקול להסגירו לשלטונות. "אני חושב שאם הייתה אצלו חרטה אמיתית ובקשת סליחה, הייתי חושב ברצינות לסלוח לו, ולא דוחה את סליחתו על הסף. כל אדם נמדד גם לפי כושרו לסלוח ולמחול", כתב לי.

רולף נע תדיר, לעיתים בתוך אותה תשובה ממש, בין שנאתו לאידיאולוגיה ולמעשים של אביו לבין אמפתיה ורחמים כלפי מי שזרעו הביא אותו לעולם. מעל רוצח המונים, שאינו חולק עימו כמעט דבר מלבד דם ושם, הוא פורש מטריית הגנה אוטומטית – כמעט אינפנטילית.

"הוא היה אבי", הוא מסביר את החלטתו לשמור על שתיקה ולשתף פעולה עם מנגנון ההסתרה המשומן שהקיף את מנגלה כל השנים. "הוא היה בן משפחה. לא יכולתי להלשין עליו. האופציה הזאת מעולם לא הייתה קיימת עבורי. זה היה אומר בגידה במשפחתי". אבל מייד אחר כך, כמו בריקוד טנגו הזוי, הוא מוסיף את התירוץ: "מעולם גם לא הייתה פנייה כזאת אליי".

"הוא היה אבי. הוא היה בן משפחה. לא יכולתי להלשין עליו. האופציה הזאת מעולם לא הייתה קיימת עבורי. זה היה אומר בגידה במשפחתי"

הדואליות הזאת נמשכת גם כשמגיעים לחיפושים המתישים והכושלים אחר אביו, שנמשכו יותר מ־30 שנה ועירבו גורמים רשמיים משלוש יבשות. רולף תמך בחיפושים – אף שסירב בתוקף לקצר אותם באמצעות מסירת מידע בסיסי.

"המאמץ היה מוצדק, למשפט כזה היה ערך מטהר, והליך משפטי היה עוזר לאנשים רבים לעבד את ההתנסויות הנוראיות שעברו והיה מביא להם סיפוק". אבל מייד אחר כך הוא מוסיף הסתייגות: "בהחלט ייתכן שצייד זה או אחר היה מוּנע ממניעים אישיים או כלכליים".

משפטי נירנברג (צילום: AP-Photo)

שאלתי אותו אם, כעורך דין, היה יכול לייצג את אביו בבית המשפט לו היה נתפס ומועמד לדין על פשעים נגד האנושות. רולף השיב בשלילה מוחלטת, אך במקום לספק נימוק הומניסטי – כפי שניתן היה לצפות – העדיף להסתתר מאחורי טיעון טכני: "בנוסף לביישנותי הטבעית יש כאן צורך בידע וניסיון מיוחדים שאין לי.

"אם זה היה נחוץ לצורך חקר האמת הייתי מעיד. אבל אני חושב שבנוגע לתקופה הרלוונטית מבחינה משפטית אין לי מה לומר מאחר שרק אז בדיוק נולדתי".

מה העונש שהיה הולם את מעשיו של אביך, אם היה נתפס?
"אני לא מרגיש מוסמך להיות שופט לאבי. אבקש את הבנתך שאני לא רוצה לענות על השאלה הזאת".

שש שנים לאחר מכן, כשנחשפה זהות הגופה, ניסה רולף לקיים דיאלוג עם תאומים שהיו קורבנות של אביו – אולם הדבר לא צלח. אחת הניצולות יצאה מן המפגש מאוכזבת וסיפרה כי הפגין ניכור וחוסר עניין במה שהיה לה לומר

בדצמבר 1978, בעיצומו של הקיץ הברזילאי הלוהט, עזב יוזף מנגלה את ביתו באלדורדו בפעם האחרונה, ונסע לחגוג את חג המולד ולנפוש אצל חברים בעיירת החוף ברטיוגה, 25 קילומטרים דרומית לעיר סאו פאולו.

ב־7 בפברואר אחר־הצוהריים יצא לטבול בים כדי להימלט מן השמש החורכת. בנם של המארחים הבחין בו נאבק בגלים החובטים וניסה להציל אותו. כשהגיע אליו כבר היה מאוחר מדי: מנגלה לקה בשבץ ומת. סביב גופתו המשותקת על החול התאספו אנשים – איש מהם, כמובן, לא ידע במי מדובר.

אילוסטרציה: חוף נטוש בברטיוגה, סאו פאולו, ברזיל (צילום: Panther Media Global Via Alamy)

שש שנים לאחר מכן, כשנחשפה זהות הגופה, ניסה רולף לקיים דיאלוג עם תאומים שהיו קורבנות של אביו – אולם הדבר לא צלח. אחת הניצולות יצאה מן המפגש מאוכזבת וסיפרה כי הפגין ניכור וחוסר עניין במה שהיה לה לומר.

גם העיתונאים המעטים שזכו לפגוש בו טרם שנסוג מאור הזרקורים לא תמיד התרשמו ממנו או מערכיו. ביוני 1986 נפגשה עימו העיתונאית היהודייה דונה רוזנטל עבור ה"ניו יורק פוסט". "לא יכולתי להשתחרר לרגע מהמחשבה שאני יושבת עם הבן של אחד האנשים האכזריים בהיסטוריה, האיש ששלח את בני משפחתי מליטא, רומניה וצרפת לתאי הגזים", סיפרה לי רוזנטל.

לטענתה, הליברליזם שהפגין התפרש לא אחת כבורות וכהקצנה לכיוון ההפוך. אולי כריאקציה לגזענותו של אביו, הציע באוזניה כי יהודים דווקא יתבוללו ויתערבבו, ואף תהה מה בכלל יש להם לחפש בישראל.

לאחר כמה ימים במחיצתו זיהתה רוזנטל תכונה נוספת שעשויה הייתה לעבור בירושה: מצבי רוח משתנים במהירות ונטייה לתבוע בצעקות את "המגיע לו" מנותני שירותים

כשחלפו ליד מועדון לשימור השפה האידית שאל: "מה זה יידיש?" וכשהסבירה לו שמדובר בשפת הדיבור המסורתית של היהודים, אותה מנסים לשמר לבל תיעלם, הפטיר: "אז מה, אז מה אם היא תמות?" לאחר כמה ימים במחיצתו זיהתה רוזנטל תכונה נוספת שעשויה הייתה לעבור בירושה: מצבי רוח משתנים במהירות ונטייה לתבוע בצעקות את "המגיע לו" מנותני שירותים.

תמונה של פושע המלחמה הנאצי יוזף מנגלה, שפרסמה המשטרה הפדרלית בסאו פאולו, ברזיל, ב־7 ביוני 1985 (צילום: AP Photo)

בהתכתבות איתי סיפר רולף כי רצה לנצל את מעמדו יוצא הדופן כדי לייצר "גשר בין העמים", אך הודה כי המפגשים עם הניצולים באמצע שנות ה־80 היו לא מוצלחים: "היו לי דאגות כלכליות באותה תקופה. היה עליי לפרנס משפחה צעירה עם שלושה ילדים. משרד עורכי הדין שלי היה כושל. לקוחות רבים נמנעו מקשר איתי".

רולף טען כי גם שנים לאחר מות אביו הוא נתקל בשנאה ובדחייה: "אני מצליח בקושי רב להתגבר על צללי העבר. אני ממשיך לקבל שיחות טלפון נזעמות, ואפשר לומר שהמוצא שלי מכביד עליי מאוד וגוזל ממני הרבה אפשרויות בחיי".

שאלתי אותו האם היה מפגיש את ילדיו – בני הדור השלישי לזוועות מלחמת העולם השנייה – עם אביו, לו זה היה בחיים. רולף ענה בתשובה מהוססת: "זאת שאלה היפותטית. אילו הייתה עולה השאלה מתישהו, הייתי ודאי שואל את ילדיי אם הם רוצים בכך. ההחלטה הייתה נתונה בידיהם".