סיפרתי כאן בעבר שבשנות התשעים של המאה הקודמת הייתי מדריך טיולים בחברת "נתור", בעיקר לטורקיה. זאת, במקביל לעבודתי כמנהל החממות של קיבוץ יד-חנה. הטור הנוכחי מספר על אחד הטיולים שהדרכתי בזמנו בטיול מקיף בטורקיה בקיץ 1992, ואחד הטובים שבהם.

שם הטור "רמת גני, עיראקי ועובד מס הכנסה טסו לטורקיה" נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל היא לא שלי – היא של הנוסעים שלי בקבוצה עליה מסופר כאן.

הכרתי אותם לראשונה בנקודת המפגש בנתב"ג, שאז כלל רק את הטרמינל הקרוי היום 1. באותם ימים הוא לא נקרא כך כי הוא היה הטרמינל היחיד. מול שער 3 בטרמינל השתלשל מהתקרה מעין סימן בולט שנקרא "נקודת מפגש", דבר המקובל בנמלי תעופה בעולם. בנקודה הזו נהגתי להיפגש עם הקבוצות שהדרכתי, זמן קצר לפני העלייה למטוס.

הכרתי אותם לראשונה בנקודת המפגש בנתב"ג, שכלל רק את הטרמינל הקרוי היום 1. באותם ימים הוא היה הטרמינל היחיד. מול שער 3 בטרמינל השתלשל מהתקרה מעין סימן בולט שנקרא "נקודת מפגש"

במקרה המסופר כאן, כבר לפי החיבוקים וקריאות השמחה עם כל זוג נוסף שהגיע לנקודת המפגש, ברור היה לי שאני עומד מול קבוצה שאנשיה מכירים היטב אחד את השני. אבל רק אחרי שכמעט כולם הגיעו והתקבצו סביבי, נעמד לידי אחד מחברי הקבוצה, שאחר כך למדתי כי הוא סוג של מנהיג, ואמר לי: "נפלת כאן על קבוצה שהיא הקלישאה הכי קלישאתית מכל מה שהכרת – כולנו כאן עובדי מס הכנסה רמת גן, והעובדה שאנחנו עובדי מס הכנסה ורמת גנים כולנו, יש לזה רק משמעות אחת – כולנו עיראקים". 

וכולם התגלגלו מצחוק.

אני עצמי יליד רמת גן, ובהתבגרותי נתקלתי הרבה באמירה "רמת גן היא עיר של עיראקים", כנראה משום שרבים מתושבי העיר היו ממוצא עיראקי. על רקע זה, אחרי התקיפה של הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 נפוצה הבדיחה שמטוסי חיל האוויר התאמנו לפני התקיפה על קולנוע "רמה" שהיה אז קולנוע פעיל בלב רמת גן. "כי יש לו כיפה עגולה והוא מוקף עיראקים", אמרה אז הבדיחה.

בדיעבד אני יכול לומר ללא עוררין – זו הייתה הקבוצה הכי חמה וסימפטית מכל הקבוצות שהזדמן לי להדריך בטורקיה.

החבר'ה בקבוצה היו אנשים עליזים, חביבים ובדחנים ללא-הפסקה, כשאווירת החופשה והנסיעה יחד לחו"ל, וההיכרות המקצועית הקודמת ביניהם במקום העבודה, תרמו לא מעט לזה. העובדה שגם היו משכילים ואינטליגנטים רק הוסיפה לתענוג.

אחד מחברי הקבוצה אמר לי: "נפלת כאן על קבוצה שהיא הקלישאה הכי קלישאתית – כולנו כאן עובדי מס הכנסה רמת גן, והעובדה שאנחנו עובדי מס הכנסה ורמת גנים כולנו, יש לה רק משמעות אחת – כולנו עיראקים" 

עד כדי כך התחבבו עלי, שברגע מסוים החלטתי לעשות שני דברים לטובת הקבוצה הזו:

האחד – באחת העצירות קניתי על חשבוני דרבוקה ונתתי אותה לקבוצה, ללוות את השירה ואת הריקודים שאותם רקדו במעבר שבאוטובוס בעת הנסיעות הארוכות מעיר לעיר.

והדבר השני – הודעתי לקבוצה שאינני מתכוון לקחת אותם לחנויות המקובלות בטיול כזה, חנויות שבהן עוצרים כל האוטובוסים וכל הקבוצות קונות בהן מעילי עור.

*  *  *

כי זאת יש לדעת: טורקיה היא מדינה של גידול כבשים. בשר הכבש משמש לאכילה כמו בשר עוף אצלנו – דווקא העוף היה יקר שם בזמנו – ומעורות הכבשים מייצרים מעילים ותיקים ואת שאר מוצרי העור המקובלים לשימוש אישי.

אם כן, בטורקיה, כפי שחלקכם ודאי יודעים, קונים מעילי עור, והרבה מהם – לנוסע, לאשתו, לילדים שנשארו בבית, לילדים שהצטרפו לטיול, לחמותו של הנוסע, וגם לבן הדוד שאמר "טוב, אם אתם כבר בטורקיה", ובאותה הזדמנות גם לחצי המדינה שאיתו.

בטורקיה, כפי שחלקכם יודעים, קונים מעילי עור, והרבה מהם – לנוסע, לאשתו, לילדים שנשארו בבית, לילדים שהצטרפו, לחמותו של הנוסע, ולבן הדוד שאמר "טוב, אם אתם כבר בטורקיה" וגם לחצי המדינה שאיתו

למדריכים בטיול כזה היו אז חנויות קבועות בדרך – אלו חנויות שיודעות לתת שואו של תצוגה, ולמכור לנוסעים עוד ועוד מעילים עד שהמזוודה מתפקעת – כל זה לשמחת המדריך, שהיה שולח את המלווה הטורקי בסיום הקנייה לשבת במשרד עם מנהל החנות ולקבל את האחוזים המגיעים למלווה, למדריך ולנהג.

היו טריקים מקצועיים שהמלווה הטורקי והמדריך הישראלי פיתחו כדי למנוע מהנוסעים לקנות מעילים סתם בכל מקום שבא להם. הטריקים הללו נועדו לשמר את כוח הקנייה של הנוסעים לחנויות שהמדריך ייעד לשם כך, שמטבע הדברים הן גם יקרות יותר.

הפעם החלטתי שלא אנהג כך.

"אני לא מתכוון לעצור איתכם בחנויות המקובלות", אמרתי לנוסעים במיקרופון, במהלך אחת הנסיעות באוטובוס. "אני לא רוצה לתקוע אתכם בחנות יקרה ולהרוויח עליכם אחוזים. תקנו איפה שתרצו".

זה לא היה דבר מובן מאליו. החברה המארגנת את הטיולים לא נתנה אז למדריך שכר – "תדאג לעצמך למשכורת מהאחוזים של הנוסעים שלך", אמר לי אמנון, ראש מחלקת ההדרכה אז ב"נתור". "ואם אתה לא יודע לעשות את זה – אתה לא מדריך בעיניי".

אז בפעם שעליה אני מספר כאן אמרתי לעצמי ולנוסעים שאני מוותר. הם כל כך התחבבו עלי, עד שרציתי שיקנו במקומות הזולים באמת וייהנו מהמחיר הנוח, כי בסופו של דבר אין באמת הבדל באיכות המעילים בין החנויות היקרות והזולות.

או כמעט שאין. 

היו טריקים מקצועיים שהמלווה הטורקי והמדריך הישראלי פיתחו כדי למנוע מהנוסעים לקנות מעילים איפה שבא להם. טריקים לשימור כוח הקנייה של הנוסעים לחנויות שהמדריך ייעד לכך, והן גם יקרות יותר

וכך קרה שכשהגענו לאיזמיר, תוך כדי ביקור בשוק שבעיר, פגשו הנוסעים שלי בעלים של חנות עור – יהודי מהקהילה היהודית הקטנה שעדיין נשארה שם. שמחים הם באו לבשר לי שהוא הולך לפתוח להם את החנות, והבטיח להם מחירים ללא תחרות אם כולם קונים אצלו. הם הראו לי פתק עם כתובת, ואת הפתק הזה נתתי למלווה הטורקי ולנהג, שהגיבו בפרצוף חמוץ וכעוס.

הצטערתי על החמיצות שלהם אבל הבנתי אותה – קניה כזו במקום לא מוכר ולא מוסדר עם חברות הנסיעות גורעת מהכנסתם.

אלא מה?

הסתבר שחלק מהסיכום של הנוסעים שלי עם בעלי החנות, אחד התנאים שהיתנו עמו כדי שכולם יבואו וייקנו אצלו, היה – שלמדריך, לנהג ולמלווה הטורקי יופרשו אחוזים הוגנים והגונים מתוך הקנייה.

"הוגנים בשבילנו זה לא פחות מעשרה אחוז", הם אמרו לו. "חמישה עשר נשמע אפילו יותר טוב".

וכך, כשיצאנו מאיזמיר האוטובוס שלנו נראה כמו משאית תובלה של חברה למעילי עור. האחוזים שקיבלתי, ושאותם חילקתי עם המלווה הטורקי והנהג, היו הגבוהים שראיתי אי פעם בקניות כאלה. הפרצופים החמוצים של המלווה הטורקי והנהג הפכו לחיוכים ידידותיים רחבים, ומעטים הדברים החשובים למדריך בטיול כזה כמו נהג מבסוט שניתן להניע אותו לבצע דברים שמחוץ לתוכנית, בהסכמתו המלאה ובאווירה טובה.

כשיצאנו מאיזמיר האוטובוס שלנו נראה כמו משאית תובלה של חברה למעילי עור. האחוזים שקיבלתי, וחילקתי עם המלווה הטורקי והנהג,  שפרצופיהם החמוצים הפכו מחויכים – היו הגבוהים שראיתי אי פעם בקניות כאלה

בסיום הטיול, לאחר מסיבת הסיום ונאומי הפרידה, קמו שניים מן הקבוצה ולעיני כל נתנו לי, כמקובל, מעטפה עם מה שנקרא "טיפ למדריך". הצצתי בה במבוכה – הייתי רגיל לקבל טיפים מקבוצות נוסעים, מי פחות ומי יותר, אבל אף פעם זה לא נעשה במסיבה, לעיני כל, ובאווירה חגיגית כזו.

הצצתי במעטפה – היא הייתה המעטפה הכי עבה מכל המעטפות שקיבלתי אי פעם בטיול כזה, ושטרות של עשרה ועשרים דולר הציצו מתוכה וקרצו לי.

הסתכלתי בתודה ומבוכה על קבוצת עובדי מס ההכנסה שלי, חיפשתי מה לומר, ולבסוף אמרתי: "אני צריך להוציא על זה חשבונית? אני צריך להצהיר על זה כהכנסה?"

לא זוכר שהיו לי עוד נוסעים בטורקיה שנקרעו כך מצחוק, צחוק קורע עד שכמעט התגלגלו על הרצפה, כמו קבוצת עובדי מס ההכנסה הזו אחרי ששאלתי את השאלה.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.