"שום מלחמה לא הייתה ארוכה יותר, אכזרית יותר וקשה יותר לעם הפרנקי; שהרי הסקסונים, כמו כל העמים השוכנים בגרמניה, היו אכזריים מטבעם, קיימו את פולחני האלילים, התנגדו לדתנו ולא ראו פחיתות כבוד בפגיעה ובהפרה של חוקי אל ואדם" (איינהרד, חיי קרל הגדול, תרגום: יצחק חן, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2021, עמ' 61).

המילים הללו, שנכתבו במאה ה-9 על ידי איינהרד בחיבורו הביוגרפי על קרל הגדול, נשמעות רלוונטיות מתמיד למציאות הישראלית שאחרי השבעה באוקטובר.

החליפו את "הסקסונים" ב"פלסטינים" ואת "הפרנקים" ב"ישראלים", ותקבלו תיאור כמעט דוקומנטרי של התחושה הציבורית הנוכחית בישראל. התיאור ההיסטורי של אויב שנתפס כברברי, כזה שמפר הסכמים ופוגע בערכי יסוד אנושיים, אינו זר לנו.

המילים שכתב איינהרד במאה ה-9 נשמעות רלוונטיות מתמיד למציאות הישראלית שאחרי ה-7/10. החליפו "סקסונים" ב"פלסטינים" ו"פרנקים" ב"ישראלים", ותקבלו תיאור של התחושה הציבורית הנוכחית בארץ

איינהרד לא רק תיאר את הבעיה, אלא שרטט עבורנו גם את "המתכון המנצח" שיישם קרל הגדול כדי לסיים את המאבק הסיזיפי שנמשך שלושים ושלוש שנים. המלך הפרנקי הבין כי הכרעה צבאית בלבד לא תספיק מול אויב ששב ומתקומם.

הפתרון שלו היה אסטרטגיה רדיקלית של פירוק והטמעה: הוא פיזר כעשרת אלפים סקסונים בקבוצות קטנות ברחבי האימפריה, הציב להם תנאים בלתי מתפשרים של המרת דת לנצרות, ומיזג אותם בתוך האוכלוסייה הפרנקית. כך, באמצעות מחיקת הזהות הנפרדת של האויב והפיכתו לחלק מה"אנחנו", הושג השקט המיוחל והמלחמה הגיעה לסיומה.

הימין הישראלי אולי שואף לתוצאה הסופית שהשיג קרל הגדול – הכרעה וכניעה מוחלטת – אך יישום המודל הקרולינגי על המקרה הישראלי נתקל בכשל כפול ובלתי עביר. ראשית, הכשל הגיאוגרפי: שטחי מדינת ישראל צרים וצפופים מכדי שנוכל "לפזר" בתוכם עזתים בקבוצות קטנות מבלי שאלו יוכלו להתחבר מחדש ולהוביל מרד פנימי. ישראל איננה נהנית מהמרחבים האימפריאליים של אירופה בימי הביניים.

שנית, וחשוב מכך, הכשל המהותי-דתי: החברה הישראלית והממסד הרבני לעולם לא יאפשרו גיור המוני של מאות אלפי פלסטינים מוסלמים. היהדות אינה דת מיסיונרית כמו הנצרות, ואין שום היתכנות – בטח לא אחרי השבעה באוקטובר – לתהליך שבו העזתים יהפכו ל"יהודים כשרים" ויתמזגו בעם.

מחיקת הזהות הנפרדת של האויב והפיכתו לחלק מה"אנחנו", הביאה את המלחמה לסיומה. הימין הישראלי אולי שואף לתוצאה דומה – הכרעה וכניעה מוחלטת – אך יישומה כאן נתקל בכשל כפול ובלתי עביר

מכאן נובעת המסקנה הבלתי נמנעת: ללא גיור, אין הטמעה; וללא הטמעה, קליטתם של המוני פלסטינים תהפוך את ישראל, הלכה למעשה, למדינת כל אזרחיה. הדמוגרפיה תעשה את שלה, ובכך יבוא סופה של המדינה היהודית. לכן, הפתרון הקרולינגי של "שלום מתוך מיזוג" אינו קיים בארגז הכלים הציוני.

וכאן נחשף הפרדוקס הגדול בלב תפיסת ההתיישבות מחדש בעזה. תומכי ההתנחלויות רוצים את התוצאה של קרל הגדול, אך נוקטים בטקטיקה הפוכה ב-180 מעלות. בעוד המלך הפרנקי הבין שכדי לנטרל סכנה יש לפזר את המיעוט העוין בתוך הרוב החזק (הפרנקי) כדי להעלים את הסכסוך, המתנחלים מבקשים לעשות את ההפך: לשתול מיעוט יהודי זעיר בתוך אוקיינוס פלסטיני עוין.

הניסוי הזה כבר נערך, ותוצאותיו ידועות. בגוש קטיף חיו בשיא כ-9,000 יהודים. המודל הזה לא יצר הכרעה ולא הטמעה. הוא יצר נקודות חיכוך אינסופיות, התגרות בלתי פוסקת ומציאות ביטחונית שבה אף צד לא משתנה, אלא רק מתחפר בעמדותיו. במקום "דילול" האויב כפי שעשה קרל הגדול, קיבלנו את חידוד זהותו הלאומית ואת הנצחת המלחמה.

קרל הגדול מלמד אותנו שיעור חשוב בהיסטוריה: כדי לסיים מלחמה ארוכה נדרש היגיון מסדר, אסטרטגיה שיש לה היתכנות. פעמים רבות בתקופה האחרונה אני שומע את הטענה ש"את רעיונות השמאל ניסינו בעבר וזה נכשל". זו טענה לגיטימית, אך היושר האינטלקטואלי מחייב להחיל את אותו מבחן ביקורתי גם על הימין. האם לא ניסינו גם את תוכנית ההתנחלויות? לפחות משנת 1979, עם הקמת המועצה האזורית חוף עזה, בדקנו את ההיגיון המנחה של תוכנית זו במשך עשורים.

פרדוקס ההתיישבות בעזה: בעוד המלך הפרנקי הבין שכדי לנטרל סכנה יש לפזר את המיעוט העוין בתוך הרוב החזק, המתנחלים מבקשים לעשות את ההפך – לשתול מיעוט יהודי זעיר בתוך אוקיינוס פלסטיני עוין

המסקנה ברורה: ההתנחלויות בלב עזה לא הביאו להכרעה פרנקית, אלא רק להנצחתה של מלחמה סקסונית מדממת. החזרה לשם איננה פתרון, אלא עיוורון היסטורי.

משה קדרון הוא עובד במגזר הציבורי ובעל תואר שני בממשל ומדיניות ציבורית. מתעניין בחיבור שבין היסטוריה ופילוסופיה לבין המציאות של החברה הישראלית. מנסה להביא את הפרספקטיבה הזו לעיסוק בנושאים שעל סדר היום.