בשיח הציבורי בישראל על הגירה שלילית, "בריחת מוחות" והעתיד של ההון האנושי, אנחנו נוטים להתמקד במספרים: כמה עזבו, לאן, באיזה גיל, עם איזה תואר. לאחרונה מתווסף גם אתגר חדש: בינה מלאכותית, תחרות עולמית על חוקרים, והחשש שהמדינה תאבד יתרון יחסי יקר.

אך לעתים דווקא מעשים בירוקרטיים, לכאורה טכניים, עלולים להעביר מסר בעייתי על האופן שבו מדינה מתייחסת לאזרחיה, ובעיקר לצעירים שבהם.

לאחרונה נודע לי על מקרה של פוסט-דוקטורנט ישראלי באוניברסיטה בחו"ל. הוא גדל בישראל, היה קצין בצבא ושירת במילואים בתקופת המלחמה. הוא בעל כתובת בישראל, משלם ביטוח לאומי וביטוח בריאות.

בשיח הציבורי בישראל על הגירה שלילית נוטים להתמקד במספרים, אך לעתים דווקא מעשים בירוקרטיים, לכאורה טכניים, עלולים להעביר מסר בעייתי על האופן שבו מדינה מתייחסת לאזרחיה, ובעיקר לצעירים שבהם

לרוע מזלו, פג תוקפה של תעודת הזהות שלו, וכשהגיע לחדש אותה, חיכתה לו הפתעה. לא רק שתעודת הזהות לא חודשה, אלא שהיא נלקחה ממנו ללא הסבר מוקדם. הוא נזקק לתעודת זהות בתוקף לפעולות שונות, שהיום נעשות דרך אתרי אינטרנט, ללא התערבות אדם וללא יכולת להסביר את המצב לגורם אנושי.  

ייתכן שמדובר בטעות, בפרשנות מחמירה של נהלים, או במערכת שאיבדה רגישות. אך דווקא משום כך ראוי להתעכב על האירוע.

תעודת זהות איננה רק מסמך שנדרש לחיינו היום-יומיים. היא סמל. היא הצהרה של המדינה כלפי הפרט: אתה שייך. אתה נספר. אתה חלק מהמרקם האזרחי. כאשר מדינה שוללת, אפילו זמנית ואפילו בטעות, את הסמל הזה מצעיר שנמצא בחו"ל לצורך לימודים מתקדמים, המסר שעלול להתקבל הוא לא רק טכני. ובוודאי לא בתקופה שאנחנו חיים היום.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה דו"ח על הישראלים המהגרים לחו"ל ("דוח מיוחד – ישראלים מהגרים לחו"ל; סקירת נתונים החל משנת 2010 לפי שיטת חישוב חדשה"). הדו"ח מאשש את המגמה המטרידה מאד של "בריחת מוחות".

בשנת 2023, 60.4% מהמהגרים לחו"ל היו בעלי תואר אקדמי, לעומת 46.1% בשנת 2010. כצפוי, רובם צעירים יחסית: 81.2% מהמהגרים בשנת 2024 היו בני פחות מ-50.  כלומר, יש שיעור גבוה של מהגרים משכילים, צעירים, בעלי תארים מתקדמים. לא כולם עוזבים "לתמיד". רבים מהם נמצאים בשלב ביניים: פוסט-דוקטורט, התנסות מקצועית ועוד. זהו בדיוק השלב שבו מתקבלת ההחלטה הקריטית: לחזור או להישאר.

תעודת זהות היא סמל. הצהרה של המדינה כלפי הפרט: אתה שייך. אתה נספר. אתה חלק מהמרקם האזרחי. כשמדינה שוללת את הסמל מסטודנט שנמצא בחו"ל לצורך לימודים, עלול להתקבל מסר שאינו רק טכני

במקביל, דו"ח נגל להאצת תחום הבינה המלאכותית, שפורסם באוגוסט 2025, מזהה את אותה נקודת תורפה, ומציע להקים פרויקט לאומי להשבת טאלנטים למדינת ישראל בהובלת המטה הלאומי לבינה מלאכותית ובשיתוף המגזר השלישי. ההכרה בכך שהון אנושי הוא משאב אסטרטגי, אולי החשוב מכולם, היא מאד מבורכת. אך קיים פער בין הצהרות אסטרטגיות לבין חוויית המגע היומיומית של האזרח עם המדינה.

אפשר להשקיע מיליונים בתוכניות חזרה, מלגות, מענקים ומרכזי מצוינות ובמקביל לשדר, דרך בירוקרטיה – חוסר אמון או ניכור כלפי מי ש"לא נמצא כאן מספיק". המסר המצטבר הוא זה שקובע.

כאן נכנסת הסימבוליות של תעודת הזהות. לא מדובר בטענה לפיה כל שהות ממושכת בחו"ל צריכה להיות שקופה או חסרת השלכות. מדינה רשאית ואף חייבת להגדיר תושבות, זכויות וחובות. אך כאשר אדם ממשיך לשלם ביטוח לאומי ובריאות, לשמור על כתובת בישראל, ולהגדיר את עצמו כחלק מהחברה הישראלית, שלילת הסמל הבסיסי של השייכות יוצרת דיסוננס.

הדיסוננס הזה נקלט היטב אצל צעירים. לא ככותרת בעיתון, אלא כחוויה אישית: "אולי המדינה כבר לא באמת רואה בי חלק". ובתקופה שבה צעירים ממילא מתלבטים לגבי עתידם, מקום מגוריהם, והאיזון בין קריירה, זהות ושייכות – זה מסר כבד משקל.

אפשר להשקיע מיליונים בתוכניות חזרה, מלגות, מענקים ומרכזי מצוינות, ובמקביל לשדר, דרך בירוקרטיה – חוסר אמון או ניכור כלפי מי ש"לא נמצא כאן מספיק". המסר המצטבר הוא זה שקובע

יש להניח כי רבים מהישראלים ששוהים בחו"ל עדיין רואים את מקומם בארץ, מעוניינים לגדל את ילדיהם כאן, ולא איבדו תקווה לשינוי האווירה. כדי להפוך את מגמת ההגירה לחו"ל של טאלנטים – לא תספיק התגברות האנטישמיות בעולם. כדאי שגם פקידי רשות האוכלוסין וההגירה יהיו חלק ממאמץ זה.

ד"ר איתן יודילביץ כיהן כמנכ"ל קרן בירד (הקרן הדו-לאומית ישראל-ארה"ב) משך 17 שנה עד פברואר 2023. קודם כיהן בתפקידים בכירים ברפאל. כיום הוא יועץ בכיר. בעל תואר שלישי בהנדסת מחשבים ומערכות. באוקטובר 2020 מונה לקונסול כבוד של צ'ילה במחוז חיפה. נשוי לברוריה, גרים בפרדס חנה.