הכותרת הראשית של "מקור ראשון" מאת קלמן ליבסקינד, הלמה: "נתוני החינוך הממלכתי-דתי נחשפים – יותר מורים חרדים, פחות מורים מהציונות הדתית".

כדי לוודא שאף קורא לא מפספס את משמעות הנתונים, ראיין ליבסקינד את הרב עמיחי גורדין, ראש ישיבת הר עציון לצעירים, שלא הותיר מקום לספק: "תוך עשר עד חמש עשרה שנים, מערכת החינוך של הציונות הדתית תהיה חרדית".

גם שר האוצר בצלאל סמוטריץ', יו"ר המפלגה שלא במקרה החליטה לקרוא לעצמה על שם המגזר, נזעק. ב"ועידת החינוך הלאומית" של רשת בני עקיבא ומקור ראשון, ב-25 בדצמבר 2025, אמר השר: "קלמן כתב מאמר יוצא מן הכלל, אנחנו עוסקים בעניין תקופה ארוכה. זו אחת המשימות הגדולות של הרב יוני סמואל, ראש מינהל החמ"ד".

סמוטריץ' אף ניצל את הבמה להכרזה על פרויקט חדש, "כוללים להוראה בתוך הישיבות, עם מלגה של ממשלה".

ליבסקינד ראיין את הרב גורדין, שלא הותיר מקום לספק: "תוך 10-15 שנים, מערכת החינוך של הציונות הדתית תהיה חרדית". גם סמוטריץ', יו"ר המפלגה שלא במקרה החליטה לקרוא לעצמה על שם המגזר, נזעק

נבהלתי לרגע מכל הדוברים והאזהרות ובחנתי לעומק את הנתונים שהוצגו. אגב כך, תהיתי, מבלי לזלזל כמובן בעבודה העיתונאית, איך ייתכן שהוציא מי שהוציא נתוני אמת ממסד הנתונים של משרד החינוך, אשר הינם חלק מהפרופיל האישי של עובדי ההוראה – שעל פרטיותם אמור המשרד להגן מכל משמר, לא משנה מאיזה מגזר הם מגיעים. ובכל זאת נרגעתי.

קודם כל ישנה בעיה מתודולוגית בסיסית בניתוח הנתונים. ההנחה החלוטה לפיה מוסד הלימודים בו למד מורה בנעוריו, או מוסד ההכשרה הסטודנטיאלי שלו, יש בהם כדי להעיד בהכרח על אמונתו, השקפתו ואורח חייו שנים לאחר מכן – אינה עומדת במבחן המציאות הישראלית.

אנחנו חיים בחברה שבה אורח חיים דתי מקבל ומשנה צורה תדיר, והמרחב הציבורי עשיר בדמויות מוכרות שבעברן רקע לימודי דתי אך צורת חייהן העכשווית שונה. מניסיון רב שנים, הנתונים שהוצגו בכתבה הם יותר סיפור של טבלאות אקסל מאשר מציאות מוחלטת.

אבל פרשנות הנתונים אינה העיקר. לב הבעיה טמון בניכוס הפוליטי הבוטה והמובן מאליו. לא סתם הילל סמוטריץ' את הכתבה. ליבסקינד והרב גורדין ביטאו חשש אישי ומגזרי, אלא שהחשש הזה, בכל הכבוד, אינו אמור להיות כלל מדאגתו של החינוך הממלכתי-דתי. מערכת החינוך הזו, על מאות אלפי תלמידיה ועשרות אלפי עובדי ההוראה שלה, יכולה להמשיך להיות גאה במי שהיא כמו שהיא – עכשיו. נקודה.

הקביעה הזו מהווה, לפני הכול, כפירה בתפיסה האדנותית שמבטאים סמוטריץ', ליבסקינד וגורדין כלפי החמ"ד – "מערכת החינוך המפוארת של הציונות הדתית", כהגדרת האחרון, שאחראית להפיכתה מהערת שוליים היסטורית לנוכחת ומשפיעה בכל הצמתים המרכזיים של הציבוריות הישראלית. כפירה? אעז ואומר שמדובר דווקא בקונצנזוס של אלה שאין להם פה – רבים ששולחים את ילדיהם לחמ"ד ממניעים מגוונים, לאו דווקא פוליטיים, מבלי להבין שאגב כך צאצאיהם עוברים בלא ידיעתם גיוס לזרם רעיוני-אידאולוגי-פוליטי. 

לב הבעיה טמון בניכוס הפוליטי. רבים שולחים את ילדיהם לחינוך ממלכתי-דתי ממניעים מגוונים, לאו דווקא פוליטיים, מבלי להבין שאגב כך צאצאיהם עוברים בלא ידיעתם גיוס לזרם רעיוני-אידאולוגי-פוליטי

המפתח להבנת הטעות הבסיסית של ליבסקינד וגורדין נעוץ כבר בשמה של המערכת. זו, כשמה וכהגדרתה בחוק, מערכת חינוך ממלכתית-דתית, המחויבת לשילוב בין תפיסה ממלכתית לאורח חיים דתי. זוהי אינה מערכת חינוך של הציונות הדתית.

נכון הוא שנבחרי הציבור של הציונות הדתית לאורך השנים, בהם זבולון המר המנוח כשר החינוך וזבולון אורלב שהיה תחילה מנכ"ל המשרד תחתיו ועוד רבים אחרים, פעלו ככל יכולתם כדי לבסס ולפתח את מערכת החינוך הממלכתית-דתית, וכמובן שרבים מאוד מבני הציונות הדתית למדו במוסדותיה, אבל, וזה "אבל" חשוב ביותר, החינוך הממלכתי-דתי מעולם לא היה משויך פורמלית לזרם אידאולוגי-רעיוני מסוים, ולא בכדי.

יופייה ואיכותה של מערכת החמ"ד שהיא בית חינוכי לכלל אזרחי ישראל, המבקשים לחנך גם לממלכתיות וגם לאורח חיים דתי. לשילוב הזה יש גוונים רבים, שאפיינו את החברה עוד בימי חקיקת חוק חינוך ממלכתי בראשית שנות ה-50. מאז ועד היום פועלים בכל רחבי המדינה נבחרי ופעילי ציבור להקים מסגרות חינוך ממלכתיות-דתיות לציבור, שמבקש קודם כל להבטיח המשכיות למסורת ישראל. זה קורה במועצות אזוריות – ממרום הגליל ועד רמת נגב, בערי פריפריה וברוב הערים הגדולות במרכז הארץ.

רבים מהתלמידים מגיעים ממשפחות שאינן משתייכות לציונות הדתית, אבל חפצות בכל לב בחינוך דתי, שבד בבד מחזק את הקשר למדינה, לסמליה ולערכיה. עבורן, חינוך דתי אינו מחייב השקפה לאומית מובהקת כמו זו שאליה מכוון ליבסקינד בדאגתו. לשיטתן, ראוי הוא רב בית ספר ללמד את ילדיהן גם אם בית גידולו ישיבה חרדית, וראויה הגננת לחנך גם אם למדה בסמינר חרדי. זאת ועוד, בחירתם של אלה שהתחנכו במוסדות חרדיים להקדיש את חייהם לחינוך ממלכתי-דתי מוערכת מאוד, ותואמת לחוזה המתקיים בין המוסד החינוכי להורים. בעיני האחרונים, הבחירה הזו דווקא מלמדת על התפתחות אישית והיעדר דוגמטיות בהשקפת עולמם של המורים.

רבים מהתלמידים מגיעים ממשפחות שלא משתייכות לציונות הדתית, אך חפצות בחינוך דתי, שבד בבד מחזק את הקשר למדינה, לסמליה ולערכיה. עבורן, חינוך דתי אינו מחייב השקפה לאומית מובהקת

יותר מכל, המציאות בשטח היא העדות המובהקת להיות מחנכי החמ"ד דמויות חינוכיות גם בשאלות של אורח חיים והשקפת עולם, הן זו הממלכתית והן זו הדתית – לא משנה היכן צמחו. במשך שנים פגשתי שוב ושוב באנשי החינוך האלה. עדנה, הרב ברוך, ליאת, ישראל, הרב שוורץ, בת אל, הרב אלחנן ורבים אחרים – כולם למדו בצעירותם במוסדות חינוך חרדיים, אבל מקדישים את חייהם המקצועיים במסירות אין קץ לחינוך ממלכתי-דתי.

זוהי איננה בהכרח השקפת הציונות הדתית הרעיונית, ואין כאן השתייכות מגזרית – המורים הללו יישארו כנראה בזהותם האישית. אף על פי כן, הם אלה שהצמיחו, מצמיחים וימשיכו להצמיח גם בעתיד את תלמידותיהם ותלמידיהם לאורח חיים גאה המשלב תורה עם דרך ארץ, בגישה ממלכתית-דתית.

ליבסיקינד, הרב גורדין ואחרים שדואגים כמותם, וכמוני, לצביונה ולעתידה הציוני של מדינת ישראל – אל תגררו את החינוך הממלכתי-דתי למקום שכלל אינו מקומו, אל תצמצמו אותו בכוח למגזרי, אל תהפכו את החמ"ד לציוני דתי. השאירו אותו כפי שהוא, ותרוויחו גם אתם.

רם זהבי היה בעבר מפקח ארצי על החינוך העל-יסודי בחמ"ד, חבר הנהלת החמ"ד ומנהל מחוז דרום במשרד החינוך. כיום משמש יועץ בכיר לחינוך במרכז מנור מבית יוזמת המאה, וחבר המועצה הציבורית של "בית הציונות הדתית".