בשנת 2012 קיבלה ממשלת ישראל החלטה היסטורית: לקבוע יום רשמי לקידום ולחיזוק מעמדה של השפה העברית בישראל ובעולם. יום השפה העברית נקבע בלוח העברי בתאריך כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן-יהודה.

ביום הזה, שחל החודש, ב-8 בינואר 2026, עצרנו להצדיע לנס הזה – לשפה שקמה לתחייה והפכה לפסקול התוסס של כולנו. השנה צוין יום השפה העברית בשלל אירועים ופעילויות מיוחדות במערכת החינוך. ברשתות החברתיות, כצפוי, עסקו בחידושי האקדמיה ללשון העברית.

אבל כשאנחנו צוללים אל תוך הכיתות, דווקא כאן בבית, לחלק גדול מהציבור הערבי, השפה העברית עדיין מרגישה כמו בגד שלא נתפר לפי מידותיו של הלובש. היא נראית מכובדת, אבל לוחצת בכתפיים ותמיד מזכירה לו שהיא שייכת למישהו אחר.

דווקא כשצוללים לתוך הכיתות, לחלק גדול מהציבור הערבי השפה העברית עדיין מרגישה כמו בגד שלא נתפר למידות הלובש. היא נראית מכובדת, אך לוחצת בכתפיים ותמיד מזכירה לו שהיא שייכת למישהו אחר

ביום החגיגי הזה יש ציבור גדול שנשאר קצת מחוץ לחגיגה. כאשר מעיינים בכמה מלוחות הגאנט ובמסמכים להוראת העברית במערכת החינוך הערבית, מגלים שיום השפה העברית לא מצוין בהם. בין ציון מועדי המבחנים, החופשות והחגים, היום הזה נשמט.

ההשמטה הזו אולי נראית שולית, אבל היא מאירה פער מעשי בין מדיניות שמשרטטת גזרה רחבה, לבין האופן שבו היא מיושמת בפועל. בשטח התפרים עדיין רופפים, ולכן יום השפה אינו נכנס לתוכנית העבודה באופן עקבי.

בעוד שהמדיניות מצהירה על כך שהשליטה בעברית היא "תנאי להבנה הדדית בין אזרחים ערבים ויהודים והיא חיונית ליצירת דיאלוג בין שתי התרבויות – הערבית והיהודית" (תכ"ל עברית כשפה שנייה בבתי הספר הערביים והבדואיים, 2019), בפועל היישום מתבטא בעיקר בלימוד עברית ככלי פונקציונלי, יותר מאשר כלי לחיבור תרבותי או אזרחי. עבור הנער מרהט או הנערה מנצרת, העברית היא שפה של "בגרות" או "עבודה", והיא עדיין לא שפה שהם מרגישים בה בבית.

מחקריי, שבחנו את נושאי בחינות הבגרות בעברית דבורה לדוברי ערבית בעשור האחרון, מגלים מציאות מורכבת, שבה תלמידי התיכון הערבים מנווטים בין שלוש זהויות: זהות ערבית (אישית וקולקטיבית), זהות גלובלית וזהות ישראלית, מעצם היותם אזרחי מדינת ישראל.

בבחינת הבגרות בעברית דבורה הם נמדדים לפי יכולות הדיבור שלהם בעברית בנושאים הקשורים לזהות הערבית כמו "אלימות ופשיעה בחברה הערבית" ו"התקדמות במעמדה של האישה הערבייה", ובנושאים גלובליים כמו "משבר המזון העולמי" ו"ההתחממות הגלובלית". הנושאים האלה ואחרים הם אותנטיים ואקטואליים ותורמים ללמידה משמעותית בהקשרים של לימוד שפה, אך מה באשר לזהות הישראלית? האזרחית? והתרבות היהודית?

יישום המדיניות מתבטא בעיקר בלימוד עברית ככלי פונקציונלי, ופחות ככלי לחיבור תרבותי או אזרחי. לנער מרהט או לנערה מנצרת, העברית היא שפה של "בגרות" או "עבודה" – עדיין לא שפה שהם מרגישים בה בבית

הבחירה המודעת לעסוק בנושאים גלובליים היא, במידת מה, מפלט מצד המורים לעברית מהתמודדות עם הוראת נושאים הקשורים להווייה הישראלית. כשמנטרלים מהשפה את התרבות, הזהות ואת היום-יום, מעקרים ממנה את היכולת לייצר שייכות.

בהקשרים של לימוד שפה, החיבור בין השפה לבין התרבות של קבוצה מסוימת מגביר את תחושת השייכות ומעלה את המוטיבציה ללמידה (Norton & Toohey, 2011). חרף זאת – אף לא בחינה אחת בעברית דבורה לדוברי ערבית בעשור האחרון עסקה בתרבות יהודית או ביחסי יהודים-ערבים באופן ישיר. אנחנו מלמדים את התלמידים הערבים לדבר עברית רהוטה, אך נזהרים כמו מאש מהסכסוך המתמשך ומשאירים אותם במרחק בטוח מלב הישראליות.

דמיינו נער מנצרת שמקבל 100 בבחינת הבגרות בעברית דבורה. הוא יודע לתאר בעברית טובה את יתרונות הבינה המלאכותית – אבל כשהוא פוגש שכן יהודי, המילים נגמרות. הוא לא מוצא את המילים כדי לספר לו על חלומותיו או לצחוק אתו.

כשאנחנו מנקים מהעברית את הנשמה ואת הזהות, אנחנו משאירים את הנערים והנערות הללו עם ארגז כלים לשוני, אבל בלי תחושת שייכות וחיבור לשפה ולזהות שהעברית נושאת.

שפה היא לא רק רשימת מכולת של פעלים ושמות עצם; היא הדרך העמוקה ביותר להגיד "אני רואה אותך", "אני שייך". אם העברית בקרב דוברי הערבית לא תהיה גם שפה של זהות ישראלית-אזרחית והכרת התרבות של ה"אחר", היא תישאר רק שפה של קיום.

מזה עשור, אף בחינה בעברית דבורה לדוברי ערבית לא עסקה בתרבות יהודית או ישירות ביחסי יהודים-ערבים. אנו מלמדים תלמידים ערבים עברית רהוטה, אך נזהרים כמו מאש מהסכסוך, ומרחיקים אותם מלב הישראליות

אז מה עושים מחר?

כדי שבעתיד יום השפה העברית יהיה באמת חגיגה של כולם, עלינו להפוך את המדים הרשמיים לבגד שמרגישים בו בבית:

• במכללות להכשרת מורים שיש בהן חוגים כמו לשון עברית לדוברי ערבית או תוכניות לחינוך לשוני בחברה רב תרבותית, יש לעסוק בהקשר של הוראת עברית לא רק בשיקולים פדגוגיים-דידקטיים, אלא גם בשאלות של אזרחות, זהות ולאומיות. עלינו לשאול את עצמנו ואת הסטודנטים שלנו איזו זהות מבקשת מערכת החינוך ומערכת ההשכלה הגבוהה לעצב בקרב התלמידים דוברי הערבית, ומה מקומה של העברית בחינוך לחיים משותפים.
• יום השפה העברית צריך להיות חלק בלתי נפרד מלוח השנה של כל תלמיד. לימוד עברית ייעשה גם במפגשים אנושיים שבהם העברית הופכת לגשר אנושי ולא רק למקצוע חובה שרוצים "לסיים אתו". זה יום שהעברית הופכת למרחב שייך ומזמין לכולם, ושבעקבותיו ירָאו כך גם הימים הבאים אחריו.
• ביום השפה העברית ידברו התלמידים על נושאים מחיי היום-יום שלהם, כמו מוזיקה, ספורט וגם על התמודדות אמיתית עם החיים המשותפים כאן במדינה. אם ניתן לנער מרהט ולנערה מנצרת לדבר בעברית על מה שבאמת מעסיק אותם בגיל 17 וגם על מה שמטריד אותם כאזרחים במדינה, הם יביאו את הסיפור שלהם לתוך השפה, ואולי כך ירגישו שהיא גם שלהם.

כדי שיום השפה העברית הבא יהיה גם מנת חלקם של האזרחים הערבים, מומלץ שבשיעורי עברית דבורה בבתי הספר בחברה הערבית יעמיקו בנושאים הקשורים בזהות ישראלית-אזרחית ובתרבות היהודית באמצעות טיפוח דיאלוג וכבוד הדדי, לצד נושאים הקשורים לזהות הערבית ולזהות הגלובלית. נראה שרק כך ירגישו התלמידים הערבים שהשפה העברית נתפרת לפי מידתם.

אם ניתן לנער מרהט ולנערה מנצרת לדבר בעברית על מה שבאמת מעסיק אותם בגיל 17 וגם על מה שמטריד אותם כאזרחים במדינה, הם יביאו את הסיפור שלהם לתוך השפה, ואולי כך ירגישו שהיא גם שלהם

וכשנפגש כולנו – יהודים וערבים – במרחב המשותף, העברית היא שתלכד את כולנו סביבה, כי זה בסופו של דבר, המבחן האמיתי שלנו.

ד"ר רמה מנור היא ראש החוג ללשון ולספרות עברית במכון האקדמי הערבי לחינוך, במכללה האקדמית בית ברל. מרצה בכירה וחוקרת את הלשון העברית. ד"ר מנור מלמדת גם ביחידה להכשרת מורים בבית הספר לחינוך ע"ש שלמה (סימור) פוקס, באוניברסיטה העברית בירושלים.