בבסיס התודעה הליברלית עומדת אמונה עמוקה, כמעט מטאפיזית, שבני אדם דומים ושווים במהותם. מאחורי אידיאולוגיות, לאומים ודתות יש אנשים שמבקשים חיים של חירות, כבוד וביטחון. התודעה הליברלית המודרנית, שצמחה מתוך הנאורות, רואה באדם יצור אוטונומי ורציונלי, בעל בחירה ויכולת לעצב את חייו.

זו לא רק תפיסת עולם פוליטית אלא גם הנחת יסוד נפשית שמסדרת את העולם: אם נשפר תנאים, נתקן עוולות ונפחית סבל – העולם יהיה צודק יותר ופחות אלים.

כשהתודעה הזו נחשפת למציאות שבה ארגונים, תנועות ויחידים מבקשים לפגוע בישראלים וביהודים רק בשל זהותם, הנפש מתקוממת. לא מתוך חולשה, אלא משום שמידע כזה "לא אמור להיות נכון" בתוך עולם ליברלי שמקדש את ערך החיים.

נחשפים למציאות בה ארגונים, תנועות ויחידים מבקשים לפגוע בישראלים וביהודים רק בשל זהותם, הנפש מתקוממת. לא מתוך חולשה, אלא משום שמידע כזה "לא אמור להיות נכון" בעולם ליברלי שמקדש את ערך החיים

הטבח ב־7/10 וגל האנטישמיות העולמי שבא מייד אחריו יצרו שבר קוגניטיבי־נפשי עמוק אצל רבים במחנה הליברלי שמאיים לפרק את תפיסת עולמם: אם בני אדם רוצים בטוב וחיי אדם הם ערך עליון, איך ייתכן פיגוע שמלווה ברצח, אונס ושריפה כמעט חגיגיים? איך ייתכן שלמרות התיעוד, חלקים גדולים בעולם לא מזדעזעים אלא מתייצבים לצד המבצעים? זאת, עוד לפני הוויכוח על מדיניות הממשלה וההרס בעזה?

ברגעים כאלה הנפש מחפשת מפלט. והמפלט הנפשי הנפוץ הוא לא בהכרח לחיפוש אחר "האמת" – אלא אחרי חווית שליטה. כשמציאות נחווית כאיום קיומי ומוסרי, מתעוררת תגובה שמנסה להשיב סדר: למצוא "סיבה" שנמצאת בתוך תחום ההשפעה שלנו.

לפעמים זה לובש צורת האשמה עצמית ("אם שונאים אותנו – עשינו משהו שמגיע לנו"). זהו מנגנון מוכר גם בפגיעה מינית או בהתעללות: כדי לשמר תחושת סדר, הנפש תעדיף לחשוב ש"משהו בי לא בסדר", מאשר להכיר בכך שנפגעתי מול רוע שאינו תלוי בי. המנגנון מייצר אשליית שליטה, אך במחיר כבד: הוא מעוות את המציאות וגוזל משאבים נפשיים.

בישראל שלאחר 7/10, אותו דחף לשליטה מקבל צורה אחרת: לא "אני אשם" במובן האישי, אלא "אנחנו אשמים" במובן הפוליטי. לכאן נכנסת הממשלה: היא חלק מאיתנו, היא הדבר הכי קרוב שניתן לשנות, להחליף, להעניש. לכן, היא הופכת ליעד טבעי. במילים אחרות: הממשלה נתפסת כ"אזור השליטה" שלנו והנפש מעדיפה להיאחז בה כסיבה מרכזית למה שמתרחש, כי זה מאפשר להאמין שאם נשנה אותה, המציאות תחזור להיות מובנת.

בישראל שלאחר 7/10, הדחף לשליטה מקבל צורה אחרת: לא "אני אשם" במובן האישי, אלא "אנחנו אשמים" במובן הפוליטי. לכאן נכנסת הממשלה: היא חלק מאיתנו, היא הדבר הכי קרוב שניתן לשנות, להחליף, להעניש

הממשלה הנוכחית, שמסרבת להכיר באחריותה לכישלון ושחלק מנציגיה מתבטאים באלימות ובחוסר אחריות, מחזקת את הנטייה הזו ומזינה האשמה הולכת וגוברת של מתנגדיה כלפי "כל מה שרע בעולם". לעיתים נדמה, שמאזין תמים היה עלול לחשוב שקטאר או הרשות הפלסטינית, ואולי אף חמאס וחזבאללה הם גורמים מתונים יותר מממשלת ישראל.

חשוב לומר: לראש הממשלה בנימין נתניהו אחריות כבדה למחדל, וממשלתו מתנהלת לא פעם באופן מזיק וחסר אחריות. אבל צריך לעשות הבחנה חדה בין אחריות לבין אשמה. הסיבה לכך שגורמים רבים בעולם, ובתוכם חמאס, רוצים או תומכים בהשמדת מדינת ישראל אינה הממשלה, "הכיבוש" או "המתנחלים". שנאה אנטישמית ואנטי־ציונית אינה תמיד תגובה למדיניות, לעיתים היא עובדה שמתקיימת גם כשאיננו מצליחים להסבירה בתוך ההיגיון הליברלי שלנו.

באופן פרדוקסלי, המשך שלטונו של נתניהו "משרת" אותנו (המחנה הליברלי) במובן הנפשי, בכך שהוא מספק מוקד פנימי להאשמה, שמחליף את המפגש עם אמת קשה יותר – שיש רוע ושנאה שלא תלויים במעשינו ושאנו לא יודעים איך לפתור אותם. כל עוד נתניהו או "הכיבוש" הם הגורם המכריע, אפשר להחזיק באשליה שאם נסיר אותם העולם ישוב להיות מובן. כך הם הופכים למסך הגנה מפני חוסר האונים.

אלא שהמנגנון הזה לא נשאר בתוך הנפש. הוא מייצר דינמיקה הרסנית בחברה הישראלית. מול המחנה הליברלי ניצב מחנה לאומי־אמוני, שבטי יותר, שעבורו גבולות "אנחנו/הם" חדים במיוחד אחרי 7/10. לכן הפניית האשמה אל הממשלה נתפסת אצלו כנטישה של חלקים מהקבוצה את עם ישראל בזמן איום קיומי. הם רואים שהאצבע מופנית למנהיגים אותם הם בחרו, במקום לאויב שמצהיר בגלוי על רצונו להשמיד אותנו. הסיסמאות על "שמאלנים בוגדים" הן שקריות והרסניות, אבל בבסיסן סנטימנט רגשי אמיתי שאסור להתעלם ממנו.

באופן פרדוקסלי, המשך שלטונו של נתניהו "משרת" אותנו (המחנה הליברלי) במובן הנפשי, בכך שהוא מספק מוקד פנימי להאשמה, שמחליף את המפגש עם אמת קשה יותר – שיש רוע ושנאה שלא תלויים במעשינו

מתוך ענווה אני מציע לנו התחלה של רפלקציה עצמית. לא נדרש מאיתנו להפוך לימנים, לוותר על שוויון, על זכויות מיעוטים או על השאיפה לשלום. להפך, חייבים להמשיך לפעול למענם. אבל לצד זאת, עלינו לקחת מחדש אחריות על התוקפנות שלנו, להכיר שהיא חלק בלתי נפרד מנפש האדם והחברה, ולכוון אותה למקומות הראויים – אל מי שמבקש להשמידנו.

אם איננו רוצים ליפול ל"משיחיות" עיוורת, עלינו לבחור להסתכל למציאות בעיניים גם כשהיא מאיימת על כמיהותינו העמוקות. ליברליות שאינה יודעת להציב גבולות עלולה להפסיק להיות מוסרית.

זהו תהליך אבל על תפיסת עולם שקרסה, אך זהו גם תהליך התבגרות. עלינו להפסיק להשתמש בממשלה כדי לברוח מהמבוכה האקזיסטנציאליסטית אליה נקלענו, ולעדכן את הליברליות שלנו למציאות המשתנה. בה לפעמים "הקם להורגך השכם להורגו" אינו נקמה אלא הכרח; בה לצד הרצון בשלום חייבת להתקיים ההכרה שלא כולם רוצים בו; ליברליות כזו מחזיקה בעקרון האוניברסליות, אבל מבינה שבשעת סכנה אנחנו קבוצה שחייבת להגן על עצמה.

יאיר ויהראוך הוא פסיכולוג קליני (בהתמחות) ואקטיביסט חברתי.