מערכת הבחירות הבאה כבר בפתח, והפוליטיקה הישראלית רועשת. בורסת השמות חמה מתמיד – מי ירוץ לבד, מי יידחק לאחור, מי הכוכב התורן ומי "חייב" להיות משוריין.

כל המערכת עסוקה בזהות האנשים – אבל מאחורי הרעש הולכת ומתחזקת מגמה ברורה: פחות בחירה לציבור, יותר שריונים, ויותר כוח שמתרכז בידי מעטים. 

צמצום הפריימריז, התרחבות השריונים והתרחבות המפלגות הסגורות, כמעט שאינם מעוררים דיון בשאלה הבסיסית באמת – האם כך אמורה להיראות בחירה דמוקרטית?

צמצום הפריימריז, הכוח הרב בידי מעטים, התרחבות השריונים והתרחבות המפלגות הסגורות, כמעט אינם מעוררים דיון בשאלה הבסיסית – האם כך אמורה להיראות בחירה דמוקרטית?

אמנם אנחנו מדינה דמוקרטית, שבה אזרחים אמורים לבחור את נציגי הציבור שלהם, אבל המציאות רחוקה מכך – אנחנו אמנם בוחרים את המפלגות, אבל את הנציגים שמרכיבים אותן בוחרים בשבילנו.

בעוד שבישראל יש קרוב לשבעה מיליון אזרחים בעלי זכות הצבעה, בבחירות האחרונות השפיעו על הרכב הרשימות לכנסת כ־120 אלף איש – ורק בשלוש מפלגות שבהן מתקיימים פריימריז.

בשאר המפלגות, הרשימות נקבעות בידי יו"ר או ועדה מצומצמת. המשמעות פשוטה: יותר מ־98 אחוז מבעלי זכות ההצבעה כלל לא השפיעו על זהות המועמדים. גם אתם, ככל הנראה, לא בחרתם את נציגיכם בבית הנבחרים.

השיח הנוכחי מניח ששריונים הם עובדה הכרחית. כאילו תפקידן של המפלגות הוא "להגן" על הציבור ולבחור עבורו מי ראוי ומי פחות. אבל ייתכן שהבעיה אינה בזהות המשריינים, אלא בעצם ההנחה שמישהו אחר צריך לבחור במקומנו. האם אנחנו, הציבור, לא חכמים, לא אחראיים ולא ראויים מספיק כדי לבחור בעצמנו את נציגי הציבור שלנו?

עם השנים התקבעה תחושה שזה פשוט המצב: שמישהו למעלה מרכיב את הרשימה בשבילנו, והציבור מצביע בסוף על התוצאה. נסו לדמיין שמישהו אחר מחליט עבורכם באיזה בנק תנהלו את הכסף שלכם, איזה מסלול משכנתה תיקחו, איזה תואר תלמדו או עם איזה ספק אינטרנט תעבדו. אפילו החלטות יומיומיות כאלה לא היינו מוכנים למסור לאחרים – ודווקא כשמדובר בזהות נבחרי הציבור, ההשלמה הזו נתפסת כטבעית.

רק בשלוש מפלגות מתקיימים פריימריז. בשאר המפלגות, הרשימות נקבעות בידי יו"ר או ועדה מצומצמת. המשמעות פשוטה: יותר מ־98 אחוז מבעלי זכות ההצבעה כלל לא השפיעו על זהות המועמדים שלהם לכנסת

כאן מתחדדת הסתירה. אותם נבחרי ציבור שנבחרים בתהליך מצומצם כל כך, מקבלים החלטות שמשפיעות על חיינו הרבה יותר מכל החלטה יומיומית. הם קובעים מיסים, אחראים על החינוך, הבריאות, התחבורה, יוקר המחיה, ומחוקקים חוקים שמשפיעים ישירות על איכות החיים של כל אזרח. בדברים הקטנים לא היינו מוכנים שיחליטו בשבילנו – ודווקא בהחלטה הגדולה כמו זהות הנבחרים, אנחנו פשוט מקבלים את המצב.

ההיערכות לבחירות הקרובות ממחישה לאן הדברים הולכים. בליכוד מקודמת יוזמה להרחיב את מספר שריוני יו"ר המפלגה בנימין נתניהו לעשרה מועמדים, מהלך שזוכה לתמיכה של כ-73% ממצביעי הליכוד בסקר דיירקט פולס.

בציונות הדתית בוטלו הפריימריז והרשימה נסגרה לחלוטין. במרבית המפלגות האחרות ובהן גם אלו החדשות, הציבור אינו בוחר את מועמדיו – אלא ממתין לראות מי ייבחר עבורו לרשימות.

כבר היום, קרוב ל-70% מחברי הכנסת נבחרים הרחק מעינו של הציבור, ואם לשפוט לפי המגמות, בכנסת הבאה השיעור הזה רק יעלה. הכיוון ברור: פחות בחירה לאזרחים, יותר שריונים, ויותר כוח שמתרכז למעלה.

אם השתכנעתם ששיריונים אינם הדרך, זה הזמן לדרוש אלטרנטיבה. אחת האפשרויות המוכחות והישימות ביותר היא שיטת הפתק החצי פתוח, מודל הנהוג ברוב מדינות ה־OECD. שיטה זו תאפשר לציבור הבוחרים לסמן ביום הבחירות לא רק את המפלגה בה הוא תומך, אלא גם את המועמדים המועדפים עליו מתוך הרשימה – ובכך לקיים הלכה למעשה "פריימריז פתוחים" בקלפי. זו שיטה שמאפשרת לציבור לבחור מפלגה, אבל גם להשפיע ביום הבחירות על זהות הנבחרים שבתוכה.

ההיערכות לבחירות הקרובות ממחישה לאן הדברים הולכים. בליכוד מקודמת יוזמה להרחיב את מספר שריוני יו"ר המפלגה נתניהו לעשרה מועמדים, מהלך שזוכה לתמיכת כ-73% ממצביעי הליכוד בסקר דיירקט פולס

זה יקרה בלי לפרק את המערכת, בלי למחוק מפלגות, ובלי מנגנוני שריון מנותקים מהציבור. שינוי מדוד, אחראי, שמחזיר את ההכרעה למקום שבו דמוקרטיה אמורה להתחיל ולהיגמר: בידי האזרחים.

דני רובין הוא ראש צוות שינוי שיטת הבחירות בארגון ״ישראל 2050״ מבית תנועה ישראלית.