בינואר 2023 קבוצה של שחקנים פוליטיים יצאה לעצב מחדש מערכת שלדבריה הדירה אותה. ההפיכה המשטרית שמובילים יריב לוין ושמחה רוטמן נדמתה כפועלת לפי תסריט פסיכולוגי ופוליטי מוכר: טינה שמיתרגמת לסמכות, תחושת קיפוח שהופכת לפעולה. נקמה שמוצגת כתיקון.

מישהו כינה את זה "נקמת החנונים". אבל האנלוגיה מחמיאה מדי למושאיה. מה שאנו עדים לו איננו חבורה של אנדרדוגים מבריקים המשיבים לעצמם כבוד, וגם לא סגירת חשבונות מוצדקת.

זהו סוג של חנוניות אלימה: פוליטיקה המונעת מתודעת־עצמי פגועה, המתבטאת בפירוק מוסדי אגרסיבי. השפה אולי משפטית, אפילו פרוצדורלית, אבל האפקט הכוחני חד משמעי. בתי משפט נחלשים. נורמות מתרוקנות מתוכן.

פוליטיקה המונעת מתודעת־עצמי פגועה היא סוג של חנוניות אלימה, המתבטאת בפירוק מוסדי אגרסיבי. השפה אולי משפטית, אפילו פרוצדורלית, אבל האפקט כוחני. בתי משפט נחלשים. נורמות מתרוקנות מתוכן

פוליטיקה כוחנית גלויה נוטה לעורר התנגדות. היד המכה מזוהה, והמחאה מתארגנת בהתאם. לחנוניות האלימה יש בהירות פרדוקסלית: היא נראית כפי שהיא – הרסנית. ולכן יצאנו לרחובות.

אבל מאז התפתח משהו מטריד יותר.

לצד הזן הברור הזה, התגבשה צורה נוספת של חנוניות, שמציגה את עצמה לא כנקמנית אלא כסבירה, מפייסת, אפילו עליונה מוסרית. זהו החנון שאינו מבקש נקמה אלא חיבה; לא שליטה אלא אישור. ושרידות פוליטית. החנון החדש מצטרף לחנון האלים ויחד הם יוצרים אחווה. 

פעם חשבתי על בני גנץ כעל "פורסט גנץ" – שחקן בעל כוונות טובות אך נאיבי, שמוצא את עצמו שוב ושוב ברגעים מכריעים מבלי שהוא מבין אותם באמת או איך הגיע לשם. אבל כפי שמציין אורי משגב השבוע בהארץ, הדימוי הזה אינו רלוונטי עוד. מה שנראה פעם כתמימות התגלה כמשהו סימפטי הרבה פחות: פייסנות פסיבית־אגרסיבית ומאפשרת.

גנץ איננו בריון. הוא אינו נהנה מעימות, ואינו מדבר בשפת הכוח. במקום זאת, הוא סופג סטירות פוליטיות, לרוב בפומבי, מידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, והוא תמיד חוזר לעוד. בשם האחדות, וכתרופה לקיטוב.

המחיר של זה התבהר במיוחד בשבוע שעבר.

כאשר שפת ההכלה נעצרת במפלגות הערביות, אין זו מתינות אלא נרמול של הדרה. אין מדובר במעידה חד־פעמית, אלא בדפוס התנהלות הנובע מצורך עמוק ברלוונטיות ללא עמדה.

כאשר שפת ההכלה נעצרת במפלגות הערביות, זו לא מתינות אלא נרמול של הדרה. פייסנות פסיבית-אגרסיבית ומאפשרת. אין מדובר במעידה חד־פעמית, אלא בדפוס התנהלות הנובע מצורך עמוק ברלוונטיות ללא עמדה

כאן טמונה הסכנה העמוקה יותר. החנונים האגרסיביים זקוקים ללגיטימציה – או לפחות לשקט – כדי להמשיך לפעול. את השקט הזה מספקים עמיתיהם הפסיביים-אגרסיביים. בעוד צד אחד מפרק מוסדות בכוח גלוי, הצד האחר מטיף לריסון, לנימוס, לסבלנות. האחד שובר את הכלים; השני מבקש מאיתנו לא להרים את הקול בזמן שהם מתנפצים.

בריונים וטרולים גלויים כמו טלי גוטליב ואיתמר בן־גביר לא טורחים לרכך את הרטוריקה שלהם או להסוות את כוונותיהם. קל לזהות אותם, וקל להתנגד להם. גם קו החנוניות האגרסיבית של יריב לוין ושמחה רוטמן קל לזיהוי. ואפילו של נתניהו כשהוא מחקה את הילד הקול מאמריקה, מוריד את הז'קט ומשליך אותו בנונשלנטיות על הכתף.

החנון מסוג גנץ שונה. הוא מבקש אמפתיה תוך כדי שהוא מאפשר פגיעה. הוא לא מאיים – הוא נעלב. והיעלבות, כשהיא הופכת לאסטרטגיה פוליטית, יכולה להיות משתקת במיוחד. שפת החרם דבקה בגנץ בעקשנות. כמו ילד שהחרימו אותו פעם, הוא מסרב להחרים – אפילו ממשלה שמפרקת שיטתית את הדמוקרטיה.

קשה שלא לתהות אילו חנונים נוספים מסייעים לתהליך הזה. קריאותיו החגיגיות של הנשיא יצחק בוז'י הרצוג לאחדות ואיפוק, ופוזת הממלכתיות שהוא מאמץ בעיצומו של מצב חירום דמוקרטי, מעלות שאלה מרכזית: האם זו ההנהגה שהמצב דורש?

החנונים האגרסיביים זקוקים ללגיטימציה שמספקים הפסיביים-אגרסיביים. צד אחד מפרק מוסדות בגלוי, והשני מטיף לריסון, נימוס וסבלנות. האחד שובר את הכלים, והשני מבקש לא להרים את הקול כשהם מתנפצים

ברגעים של משבר לאומי, חנוניות הופכת לנטל. סירובו של גנץ לפרוש – גם כאשר הסקרים קורסים והאופוזיציה מזהירה מפני ההשלכות – איננו עקשנות אלא עקביות: הביטוי האחרון של חנון פסיבי־אגרסיבי, האוחז בכיסאו בעוד האסון קרוב.

ד"ר אווה ברגר מלמדת בבית הספר לתקשורת של המסלול האקדמי המכללה למינהל. היא מזכירת המכון לסמנטיקה כללית וחברה בחבר הנאמנים שלו. היא חוקרת בתחום המדיה והטכנולוגיה והשפעותיהן על החברה והתרבות. ספרה האחרון הוא Context Blindness: Digital Technology and the Next Stage of Human Evolution, עליו קיבלה את פרס ארווינג גופמן מהאגודה לאקולוגיה של המדיה בשנת 2023. היא גם זוכת פרס ג'יי טלבוט ווינצ'ל לשנת 2024 עבור תרומתה החיונית לתחום הסמנטיקה הכללית.