היה רק חבר יהודי אחד בקבינט הבריטי, בעת הדיון בבקשתו של חיים ויצמן, לתמיכה בהקמת בית לאומי ליהודים בפלשתינה, במהלך קיץ וסתיו 1917.

אולם בניגוד לציפיות, אדווין מונטגיו לא היה התומך הנלהב ביותר במסמך שנודע כ"הצהרת בלפור". למעשה, הוא היה המתנגד העיקרי לו.

מונטגיו זעם על "האמונה הפוליטית הנכלולית" של הציונות, תקף את עצם הרעיון של אומה יהודית, ולעג לרעיון שיהודים אשר "יובאו מכל קצוות תבל" יהיו מסוגלים לתקשר זה עם זה במדינה שיקימו.

במזכר זועם לחברי הקבינט האחרים באוגוסט 1917, הוא אף הצהיר כי להצעה העומדת בפני הממשלה תהיה "תוצאה אנטישמית, והיא תהווה כר פורה לאנטישמיות בכל מדינה ברחבי העולם".

חיים ויצמן (צילום: Hugo Mendelson / Wikipedia)

כפי שכתב ההיסטוריון ג'ונתן שניר: "באופן אירוני, יהודי היווה את המכשול הגדול ביותר בפני אישור הצהרת בלפור בקבינט".

עם זאת, שלא במתכוון, מונטגיו ככל הנראה מילא תפקיד מכריע במימוש החלום הציוני. תפקיד זה לא היה קשור כלל לפוליטיקה גבוהה או לעקרונות נעלים.

הוא היה תוצאה של משולש אהבים מוזר, שכלל את המנטור הפוליטי של מונטגיו, ראש הממשלה הבריטי הרברט אסקווית', ואת אשתו לעתיד, ונישיה סטנלי.

קשרים פוליטיים משני חיים

כבנו של בנקאי עשיר שהפך לפוליטיקאי ליברלי, מונטגיו היה תלמיד ממוצע ולא מרשים במיוחד. עם זאת, הוא יצא מאוניברסיטת קיימברידג' עם קשרים פוליטיים עוצמתיים ומשני חיים, לאחר שהתחבר עם בנו של אסקווית', ריימונד.

כגורם מוביל במפלגה הליברלית, אסקווית' האב לקח את מונטגיו תחת חסותו, ותוך ארבע שנים היהודי הבריטי הצעיר כבר נבחר לפרלמנט. אסקווית' נתן למונטגיו דחיפה נוספת במעלה הסולם הפוליטי, כשבחר בו לעוזרו. היות שאסקווית' שימש כשר האוצר בממשלה הליברלית החדשה, היה זה מינוי נחשק.

בהמשך הגיעו עוד קידומים: לאחר שאסקווית' הפך לראש ממשלה ב-1908, הוא לקח איתו את מונטגיו למעון ראש הממשלה ברחוב דאונינג, וכעבור שנתיים מינה אותו לשר זוטר. ב-1915, כשהוא בן 36 בלבד, מונטגיו צורף לקבינט. גילו הצעיר, הפוליטיקה הרדיקלית שלו וקרבתו לראש הממשלה סימנו אותו ככוכב עולה.

שני הגברים ראו עין בעין את שאלת הציונות.

הקהילה היהודית בבריטניה הייתה חלוקה בנושא, לעתים אפילו בתוך משפחות. לפיכך, כאשר באביב של 1915 החל הרברט סמואל, שר יהודי בקבינט, בקידום המטרה הציונית בממשלה, הוא עשה זאת ללא תמיכת בן דודו, מונטגיו.

ויצמן, שנפגש כמה חודשים קודם לכן עם סמואל ועם דיוויד לויד ג'ורג', מחליפו רב העוצמה של אסקווית' באוצר, הופתע לגלות כי השנים "פתוחים" לטיעוניו.

לויד ג'ורג' הפציר בוויצמן ליצור קשר עם ראש הממשלה ועם ארתור בלפור, ראש הממשלה לשעבר ומנהיג מפלגת השמרנים שישבה באופוזיציה.

העצה של לויד ג'ורג' התבררה כמוצלחת: כעבור כמה חודשים חזר בלפור לקבינט כשהורכבה קואליציית מלחמה, ואף הפך לשר החוץ ברגע מכריע בדצמבר 1916.

אקסווית', לעומת זאת, התברר כמתנגד עיקש לכל רעיון של מולדת יהודית בפלשתינה. כשסמואל הציג לו מסמך בנושא בינואר 1915, הוא דחה אותו מיד.

עם זאת, כמה שבועות לאחר מכן אפשר אקסווית' לסמואל להביא לקבינט הצעה מרוככת בהרבה. בחדרי חדרים, לעומת זאת, הוא הביע חוסר סימפתיה לציונות.

"המזכר הנלהב" של סמואל, הוא ציין בשיחות פרטיות, דגל בכך ש"היהודים הפזורים בכל העולם ינהרו בחזרה מכל קצוות תבל ויקבלו לידיהם את השלטון בבוא הזמן". בקבינט, רק לויד ג'ורג' תמך נחרצות בסמואל. עמדתו של אקסווית' קיבלה חיזוק מהתנגדותו העזה של עמיתו היהודי הקרוב יותר, מונטגיו.

"אני לא יכול לדמיין שום יהודי שאני מכיר מגדל עצי זית או רועה כבשים", כתב מונטגיו לראש הממשלה. הוא הוסיף כי "לא קיים היום גזע יהודי הומוגני", וכי המולדת היהודית תורכב מ"אוסף רב-לשוני, מרובה-צבעים והטרוגני של אנשים מתרבויות שונות, מערכות חוקים שונות ומסורות שונות".

אולם החשש הגדול ביותר שלו היה כי הקמתה של מדינה יהודית בפלשתינה תוביל לגירושם של יהודים ממדינות המוצא שלהם.

לדברי שניר, הציונים אולי הפסידו בסיבוב הזה, אבל "המזכר של סמואל ודחייתו על ידי בן דודו, המחישו לשרי הקבינט כי הקהילה היהודית הבריטית מפוצלת".

יתרה מכך, אף על פי שכלל לא היו מודעים לכך ולא מילאו בכך תפקיד כלשהו, ויצמן ועמיתיו הציונים קיבלו דחיפה משמעותית הודות לפעולותיו של מונטגיו.

חופשה משפחתית בסיציליה

ב-1912, שנתיים לפני שאירופה נכנסה למלחמה עקובה מדם שבה הייתה שקועה לקראת פרסום ההצהרה, משפחת אקסווית' נפשה בסיציליה. מונטגיו הצטרף. בתו של ראש הממשלה, ויולט, הזמינה את חברתה בת ה-25, ונישיה סטנלי.

סטנלי, בת של קולגה, הייתה כבר חלק ממה שאשתו של ראש הממשלה, מרגוט, כינתה "ההרמון הקטן" של בעלה. אך לאחר החופשה, אקסווית' כתב לוונישיה, "לפתע עיניי נפקחו, והייתה לי תחושה עמומה שהגעתי לנקודת מפנה בחיי".

הן ראש הממשלה והן בן חסותו היהודי פיתחו כעת משיכה גורלית כלפי ונישיה. על אף שאסקווית' לא לקח אותה כמאהבת, הוא הפך אובססיבי לחלוטין לגביה.

בביוגרפיה של אקסווית' מאת רוי ג'נקינס, נכתב כי במהלך שלושת החודשים הראשונים של 1915 כתב ראש הממשלה הלהוט לסטנלי ב-141 הזדמנויות שונות. ביום אחד במרץ 1915 הוא חיבר ארבעה מכתבים, באורך כולל של 3,000 מילים.

התוכן של "רומן במכתבים" היה חסר זהירות לחלוטין, שכן אסקווית' שיתף את האישה הצעירה גם בהערכותיו הצבאיות, במהלכיו הפוליטיים ובהערכתו הנמוכה לשרין. ונישיה, כפי שאמר לה אסקווית' במאי 1915, הפכה ל"כוכב הצפון של חיי".

אך גם מונטגיו התאהב בוונישיה בסיציליה. היא הסכימה – ואז סירבה – להצעת הנישואים שלו כמה חודשים לאחר מכן, בעיקר בשל העובדה כי הירושה של מונטגיו הייתה תלויה בכך שיתחתן עם יהודייה, מה שהיה דורש ממנה להתגייר.

אסקווית', שהיה מודע לדחייתה של ונישיה את הצעתו של מונטגיו, הופתע לחלוטין כשגילה במאי 1915 כי היא הסכימה לבסוף להינשא לשר הצעיר. שלושה חודשים לאחר מכן, זמן קצר לאחר השלמת תהליך הגיור שלה, הזוג נישא.

הנישואים לא היו מאושרים. מונטגיו התמודד עם בגידות אשתו, עם הוצאותיה הגבוהות, ועם האפשרות שמעולם לא אהבה אותו ושהילד שלהם לא היה שלו.

התגובה של משפחת ראש הממשלה לחדשות הייתה שזורה בנימה לא נעימה של אנטישמיות. ויולט, הבת, כתבה על בעלה של חברתה כי הוא "דוחה מבחינה פיזית", וש"לא רק שהוא לא כמו כל אדם אנגלי אחר – או אירופאי לצורך העניין – אלא גם ממש לא כמו אדם… אין לו חוסן, און, אומץ, יכולת פיזית".

עם זאת, היא קבעה כי מונטגיו ניחן ב"אמביציה, אש בבטן (המעלה המועדפת עליי!), נדיבות ועוצמה של דבקות במטרה. יותר חבר טוב ממאהב, הייתי אומרת".

אסקווית' היה שותף לקושי של בתו להבין מדוע בחרה ונישיה להינשא למונטגיו, ורמז, בדומה לה, על היותו יהודי. "הכול חוץ מזה!", הוא כתב לאחותה של ונישיה. "זה לא רק הצד הפיזי (רע ככל שיהיה) – ולא אגיד שום דבר על גזע ודת אם כי לא מדובר בגורמים שוליים. אבל הוא לא גבר: גיבוב של מילים ועצבים ותסמינים, שקוע בעצמו ברמה קיצונית ו… אבל אני לא אמשיך ברשימה השלילית".

"מכת מוות עבורי"

החדשות על נישואיה של ונישיה, הודה אסקווית', היו "מכת מוות עבורי", ואילו הביוגרף ג'נקינס מתאר את השפעתן על ראש הממשלה כ"כמעט בל תתואר".

בכל זאת, אסקווית' נותר בתפקיד 18 חודשים נוספים. נפילתו בדצמבר 1916 לא נבעה באופן ישיר ובלעדי מהעצב הגדול שלו לנוכח נישואיה של ונישיה.

חולשה פוליטית, מות בנו ריימונד במלחמה והקנוניות של אויביו בממשלה ובתקשורת הובילו בסופו של דבר להתפטרותו ולהחלפתו על ידי לויד ג'ורג'. אך עדיין אין להכחיש כי אובדנה של ונישיה שלל ממנו תמיכה נפשית חיונית.

מימין: הרברט סמואל, לורד בלפור ולורד אלנבי. האוניברסיטה העברית בירושלים, 1925 (צילום: Library of Congress)

ההשפעה של גורל השאיפות הציוניות הורגשה בתוך זמן קצר. כפי שהרולד וילסון, ראש ממשלה בריטניה לאחר המלחמה ותומך נלהב של ישראל, כתב על תפקידה של בריטניה בייסוד המדינה היהודית: "בהתנגדותו, (מונטגיו) בהחלט הצליח לדחות את ההצהרה. לנישואיו לוונישיה סטנלי הייתה השפעה הפוכה.

"אסקווית' כבר לא היה יכול לפעול כראש ממשלה בזמן מלחמה. אילו היה נשאר, ניתן לטעון כי שום שילוב כוחות בקבינט לא היה מוציא לפועל את הצהרה בלפור. השילוב של לויד ג'ורג' ובלפור דאג שזה יקרה".

מונטגיו, שפרש מהקבינט עם התפטרותו של אסקווית', אך זמן לא רב לאחר מכן הסכים להצעתו של לויד ג'ורג' לחזור לממשלה, ללא ספק השיב מלחמה.

כפי שתיאר שניר, הממשלה כבר קיצצה את טיוטת ההצהרה שהכינו הציונים לבקשתו של בלפור. הוסרו, למשל, ההתייחסויות לפלשתינה בתור "הבית הלאומי של העם היהודי", והוחלפו ב"בית לאומי לעם היהודי". סעיפים המבטיחים "זכויות אזרחיות ודתיות לקהילות הלא-יהודיות בפלשתינה" נוספו גם הם.

אבל כל אלו לא ריצן את מונטגיו, שהיה כעת היהודי היחיד בקבינט, עם עזיבתו של סמואל ב-1916. הוא פתח במאבק נגד התכניות המתפתחות של הממשלה.

בסוף אוגוסט, מונטגיו, שקודם זמן קצר לפני כן למזכיר המדינה לענייני הודו, הכין מזכר ארוך ולהוט – "האנטישמיות של הממשלה הנוכחית" – ובו הציג את טיעוניו בפני עמיתיו. הוא ראה בהם אנשים בעלי עקרונות ופרקטיים.

הוא כינה את הציונות "אמונה פוליטית נכלולית, ששום אזרח פטריוטי בממלכה המאוחדת לא יכול להגן עליה". ולמרות הליברליות המובנית שלו, הוא הציע לנקוט יד קשה כלפי תומכיה. "אני מוכן לשלול זכויות לכל ציוני. אני כמעט מתפתה להגדיר את התנועה הציונית כבלתי חוקית וכנוגדת את האינטרס הלאומי", כתב.

מונטגיו גם הכחיש את קיומה של אומה יהודית מלוכדת. "לומר שאנגלי יהודי ומורי יהודי הם בני אותו לאום, זה לא נכון יותר מאשר לומר שאנגלי נוצרי וצרפתי נוצרי הם בני אותו לאום", הוא אמר, בד בבד עם הכחשת עצם הרעיון שפלשתינה מחוברת ליהדות באופן היסטורי או דתי יותר מאשר לאסלאם או לנצרות.

עם זאת, חששו הגדול ביותר היה ש"כאשר יגידו ליהודים שפלשתינה היא הבית הלאומי שלהם, כל המדינות מיד ירצו להיפטר מהאזרחים היהודים שלהן".

"פלשתינה", הוא טען, תהפוך ל"גטו של העולם… מדוע שהרוסים יעניקו ליהודים זכויות שוות? הבית הלאומי שלהם הוא פלשתינה".

מונטגיו גם רמז כי הציונים הפכו שלא ביודעין לכלי שרת עבור אנטישמיים מבית.

חשש זה היה כרוך גם בשיקולים פרקטיים. "יש בעולם פי שלושה יהודים ממספר האנשים שיוכל להיכנס לפלשתינה, אם כל האוכלוסייה הנוכחית שם תגורש", הוא הזהיר. "כך שרק שליש לכל היותר יחזרו, ומה יקרה עם השאר?".

"למען המדוכאים"

מונטגיו פירט את טענותיו בפני ראש הממשלה החדש. הוא כתב ללויד ג'ורג' כי הוא מעריך "את נדיבותו ואת נכונותו לספוג את המהלומות למען המדוכאים".

אבל, הוא טען, "אם תפרסם את ההצהרה על פלשתינה כבית לאומי ליהודים, כל ארגון ועיתון אנטישמי ישאלו איזו זכות יש לאנגלי יהודי, שמעמדו במקרה הטוב יהיה של זר ניטרלי, להחזיק בתפקיד בכיר בממשלה של האימפריה הבריטית".

"המדינה שלמענה פעלתי מאז סיימתי את לימודיי באוניברסיטה – אנגליה – המדינה שלמענה נלחמה משפחתי, אומרת לי שהבית הלאומי שלי, אם ארצה להגיע לשם… הוא פלשתינה", הוא סיכם.

אולם יחסיו של מונטגיו עם לויד ג'ורג' לא היו קרובים כמו יחסיו עם אסקווית', ולפיכך הייתה לדעותיו השפעה פחותה הרבה יותר בעניינים חשובים.

אף על פי כן, בתחילת ספטמבר קיבל מונטגיו אישור לשטוח את טענותיו בפני קבינט המלחמה. התנגדותו הצליחה להביא להשהיית ההחלטה, מה שהוביל את ויצמן לפעול מול תומכיו בארצות הברית כדי לשכנע את הנשיא וודרו וילסון להפעיל את כובד משקלו מול הממשלה הבריטית לטובת מטרתם. מונטגיו הצליח לעכב שוב את קבינט המלחמה בפגישה נוספת חודש לאחר מכן.

אולם הוא לא היה מצליח לעשות זאת בפעם השלישית. כאשר – כעת בתמיכת האמריקאים – קיבל קבינט המלחמה את החלטתו ההיסטורית לפרסם את הצהרת בלפור ב-31 באוקטובר, מונטגיו כבר עזב להודו. אולי כדי להרגיע את עמיתם שלא היה נוכח, התווסף להצהרה סעיף נוסף, המגבה את "הזכויות והמעמד הפוליטי של היהודים" מחוץ לפלשתינה.

אף על פי ששגה, הכאב של מונטגיו לנוכח התנהגות הקבינט היה אמיתי לחלוטין.

"מוזר להיות חבר בממשלה שיוצאת מגדרה, לדעתי, ללא סיבה ראויה שאני יכול לזהות, כדי לפגוע כך בקולגה שעושה כמיטב יכולתו להיות נאמן לה למרות ההתנגדות לו", הוא כתב ביומנו. "הממשלה גרמה נזק בלתי הפיך לבריטים היהודים, ופעלה להקמת עם שלא קיים".

מה היה קורה אילו

אם אסקווית' היה נשאר בתפקיד, ייתכן כי צורכי המלחמה ואמונתם של חברי הקבינט, כפי הנראה, בפוטנציאל של "הכוח והאחדות של היהודים" בעולם לעזור להם בהשגת ניצחון, היו מובילים להסרת התנגדותו לציונות.

יתרה מכך, בהינתן הפרות האמון של בריטניה תחת המנדט, הצהרת בלפור לא היוותה פתרון ממשי למדינה יהודית בארץ ישראל.

עם זאת, אם מונטגיו ואסקווית' היו מצליחים בדרכם, בריטניה אולי לא הייתה מקבלת על עצמה לעולם את ההתחייבות המוסרית שנכנסה אליה בסתיו 1917.

הכתבה התפרסמה לראשונה ב-The Times of Israel

שני המועמדים לראשות ממשלת ישראל – בנימין נתניהו ובני גנץ – המריאו בשיאה של מערכת הבחירות האחרונה לארצות הברית, כדי להופיע בכנס של השדולה היהודית החזקה ביותר בעולם, איפא"ק.

נתניהו אמנם ניצל את הביקור כדי להיפגש עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ואף לא נאם בסוף בפני באי הוועידה בשל ההסלמה שאירעה באותה עת בדרום. אולם, עצם ההחלטה של השניים לנטוש את מערכת הבחירות בישראל ליממה קריטית מעידה על חשיבותו של המוסד הזה.

בני גנץ נואם באיפאק, 2019 (צילום: AP Photo/Jose Luis Magana)

עם זאת, השנה – בשונה משנים קודמות – נדמה כי גם נתניהו וגם גנץ ביקשו לפנות לקהל בישראל מעל ראשיהם של יהודי ארצות הברית, ולחזק (נתניהו) או ליצור יש מאין (גנץ) את תדמיתם כמנהיגים בינלאומיים, מבלי לתת מענה של ממש לנושאים שבאמת מעסיקים בימים אלה את יהודי ארצות הברית.

תפוח האדמה הלוהט הזה יהיה בין הסוגיות הראשונות שבהן יצטרך נתניהו לטפל, אם וכאשר יצליח להקים ממשלה חדשה, בצל החקירות נגדו.

"תפקידי הוא לפתוח דלתות ליהדות"

מי שרוצה להבין את הקרב המתנהל על אופיה של יהדות ארה״ב, ועל אופיו של הקשר הזה עם ישראל, מוזמן לבקר בבית הכנסת הרפורמי "רודף שלום", הממוקם לא רחוק ממטה ה-CIA, בפרבר של וושינגטון הבירה.

בקומפלקס המרשים, שקירותיו מעוטרים בצילומי ישראל, מתפללים 5,000 איש מ-1,700 משפחות, שב-700 מהן אחד מבני הזוג אינו יהודי.

"אני ציונית מהשמאל ומאוד חשוב לי לבנות קשרים עם ישראל. יש לנו דעות מגוונות על ישראל, ותפקידי הוא לפתוח אליה דלתות רבות ככל האפשר", מסבירה אמי שוורצמן, הרבה של בית הכנסת ב-18 השנים האחרונות. "למשפחות מעורבות, שמגדלות את ילדיהן כיהודים לכל דבר, אני אומרת: תודה רבה לכם.

"אני אומרת להם תודה, כי כל אלה שמגיעים לבית הכנסת, החליטו להיות יהודים ולגדל את ילדיהם כיהודים"

"אני אומרת להם תודה, כי כל אלה שמגיעים לבית הכנסת, החליטו להיות יהודים ולגדל את ילדיהם כיהודים. הבעיה היא עם אלה שמגדלים את ילדיהם מחוץ לבית הכנסת וללא הדת היהודית, כי אותם אנחנו מאבדים".

הדרך לגיבוש תפיסה יהודית פלורליסטית לא הייתה פשוטה גם עבור שוורצמן. "בשנת 1990, כשקיבלתי את ההסמכה, סירבתי לנהל טקסי נישואים מעורבים", היא אומרת. "רק ב-2008 שיניתי את דעתי, והגעתי למסקנה, שאם אנשים מחליטים לקיים בית יהודי, צריך לעמוד לצידם, ולחזק את הקשר שלהם ליהדות.

"היום אני מחתנת גם זוגות גאים. יש לנו בבית הכנסת משפחות עם שני אבות או שתי אמהות ותלמידים טרנסג'נדרים וגם תאי השירותים שלנו מותאמים אליהם. כולנו נבראנו בצלם אלוהים, ואנחנו חייבים לכבד את האנושיות. אני פועלת מתוך דאגה לעתיד העם היהודי, ולא אכפת לי מה חושבים האורתודוקסים".

אבל לצעירים שגדלו והתחנכו כיהודים רפורמים אצל הרבה שוורצמן, בהחלט אכפת מה חושבים. כשהם מגיעים לביקור בארץ, הם מגלים כי האורתודוקסים השולטים ברבנות בישראל, אינם מכירים ביהדותם.

כך קרה לדב כהן, בן 24, בוגר אוניברסיטת אוהיו ותושב העיירה וינה במדינת וירג'יניה, שהגיע לישראל עם "תגלית" – תכנית במימון משותף של ממשלת ישראל ותורמים אמריקאים, המביאה צעירים יהודים אמריקאים לביקור קצר בארץ.

"גיליתי שלמרות ששני הוריי יהודים, אני לא אוכל להתחתן בישראל, בגלל שאני רפורמי ולא מכירים ביהדות שלי. מאז, קשה לי לראות את ישראל כמדינה של העם היהודי"

"כשהגעתי לישראל גיליתי שלמרות ששני הוריי יהודים, אני לא אוכל להתחתן בישראל, בגלל שאני רפורמי ולא מכירים ביהדות שלי. מאז, קשה לי לראות את ישראל כמדינה של העם היהודי. זו רק מדינת היהודים האורתודוקסים".

מסובך עוד יותר הוא סיפורם של ילדי בני זוג מעורבים. דניאל סיאנס, 24, בת לאב יהודי ולאם נוצריה, גדלה כילדה בבית הכנסת "רודף שלום" ומתגוררת כיום בפרבר של וושינגטון. גם היא ביקרה בארץ עם "תגלית" וחזרה לארה"ב בהלם. דניאל היא בתם של זוג דיפלומטים העובדים במשרד החוץ האמריקאי, ונדדו במשך השנים במסגרת שליחויות ברוסיה, רומניה, פורטוגל, קובה ופולין.

"ישראל היא מדינה נהדרת וכולם היו מאוד ידידותיים", היא אומרת, "אבל היה לי עצוב לגלות שהיהדות שלי לא מקובלת דווקא בישראל".

ילדים ישראלים מקבלים את פניהם של עולים חדשים מארה"ב, 2004 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

סם רסן, סטודנט בן 20, סייר בישראל לפני חמש שנים במסגרת משלחת של בית הכנסת. כשביקר בכותל, החל רב שהיה שם לכרוך תפילין על ידו, ותוך כדי שאל אותו אם אמו יהודיה. סם השיב לו שאביו יהודי, ונדהם מתגובת הרב.

"באותה השנייה הסיר הרב את התפילין מהיד שלי והסתלק", הוא משחזר. "הרגשתי מושפל ולא רצוי. אני תומך גדול של ישראל ואהיה הראשון להגן עליה בקולג' מול ה-BDS, אבל עצוב לי לחשוב שאני לא רצוי בישראל".

המספרים מדברים בעד עצמם

"רודף שלום" נוסד 12 שנה לפני מדינת ישראל, ובדומה לבתי כנסת אחרים בארה"ב, הוא מהווה מרכז קהילתי ליהודים. פועלים בתחומו גני ילדים, בית ספר ביום ראשון ותנועת נוער. עם המתפללים שם נמנים ראש ארגון היהודים במפלגה הרפובליקנית מט ברוקס; ראש מטה סגן הנשיא דיק צ'ייני, סקוטר ליבי; עיתונאים בכירים; וכן אנשי ממשל שכיהנו תחת קלינטון, בוש הבן ואובמה.

אבל המרכזיות של בית הכנסת בהוויה המקומית, אינה הסיבה היחידה לכך שהמציאות בישראל יוצאת דופן בעיני הצעירים מ"רודף שלום".

במקרה הזה, המספרים מדברים בעד עצמם:

התנועה הרפורמית היא התנועה היהודית הגדולה בארה"ב, שחולשת על 35% מהיהודים המתגוררים בה. זאת לעומת 18% קונסרבטיבים, 10% אורתודוקסים, ו-5% המשתייכים לזרמים קטנים יותר ביהדות. 30% אינם קשורים לשום זרם.

ברק ומישל אובמה חוגגים את חנוכה בבית הלבן (צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite)

באופן כללי, בעוד שהיהדות האורתודוקסית שואפת לשמר את קיום המצוות ואת המסגרת ההלכתית, כפי שהיו לפני המודרניזציה במאה ה-19, הקונסרבטיבים (המסורתיים) והרפורמים (מתקדמים), מתאימים את עצמם לרוח הזמן.

עם זאת, ובאופן שעשוי להפתיע חלק מהישראלים, גם רבנים אורתודוקסים בארה"ב מהיחס של הרבנות בארץ לתנועה הרפורמית. אחד מהם הוא הרב ניסן אנטין, מבית הכנסת "בית שלום" בפוטומק.

"אני רב אורתודוקסי, אבל אני לא רב של יהודים אורתודוקסים בלבד", הוא אומר. "אני רב של כל היהודים. רבנים בארץ טוענים שהרפורמים אינם יהודים. זה כואב ולא נכון הלכתית. אינך יכול להיות לא יהודי רק בגלל הצורה שבה אתה מתפלל".

"בנוסף", מציין אנטיין, "הרב הספרדי הראשון, הרב עוזיאל, דיבר על זרע ישראל. אם האב יהודי והאם אינה יהודייה, הבן אינו יהודי, אבל הוא עדין זרע ישראל ויש לנו מחויבות לקרב אותו. אני לא מבין את הרבנים הרפורמים והקונסרבטיבים שנשארים כל כך-פרו ישראלים, למרות היחס המעליב שהם מקבלים מהרבנות בארץ. "אני לא יודע איך הייתי מגיב, אילו היו מתייחסים אלי כך".

שליטה כמעט מובנת מאליה

עבור הישראלים, השליטה האורתודוקסית ברבנות כמעט מובנת מאליה, אבל היהודים האמריקאים מתייחסים לנושא אחרת. הם מסבירים כי דוד בן-גוריון הפקיד את השליטה בממסד הדתי בידי האורתודוקסים – על אף שהיו אז במיעוט מספרי בהשוואה לזרמים אחרים ביהדות – כדי להשיג את תמיכתם הפוליטית.

באמריקה, כאמור, יחסי הכוחות שונים לחלוטין. בית הכנסת "עדת ישראל", שהוקם בשנת 1869, מהווה את ספינת הדגל של הציבור הקונסרבטיבי בארה"ב, עם 5,000 מתפללים, שהם שמנה וסלתה של הקהילה היהודית בוושינגטון.

מדי שבת מתפללים בו אנשי ממשל וחברי קונגרס, ועם חברי הקהילה נמנות שתי שופטות בית המשפט העליון, רות ביידר גינזבורג ואלנה קגאן, ועיתונאים כמו עורך ״האטלנטיק״ ג'פרי גולדברג ופרשן ״הניו יורק טיימס״, דייויד ברוקס.

יהודים באמריקה (צילום: AP Photo/Cliff Owen)

בבית הכנסת הלא-אורתודוקסי הזה נאם הנשיא אובמה לציון חודש המורשת היהודית בארה"ב במאי 2015, ובו גם ביקרו מנהיג זכויות האדם מרטין לותר קינג, הדלאי למה וראש ממשלת ישראל גולדה מאיר. ב"עדת ישראל" גם התקיים טקס הבר מצווה של יובל רבין, בעת שאביו, יצחק רבין, כיהן כשגריר ישראל בארה"ב.

מי שעומד בראש "עדת ישראל" הוא הרב גיל שטיינלוף, שם את האצבע על לב ליבה של הבעיה עבור יהודי ארצות הברית: "ההפרדה בין דת לפוליטיקה קדושה עבורנו", הוא אומר. "קשה לנו לראות את השחיתות והאפליה, את הכסף שמועבר למפלגות הדתיות, ואת המנהיגים הדתיים המעורבים בפוליטיקה.

"ההצהרות שמשמיעים בעלי כוח בישראל כלפי יהודים לא אורתודוקסים, הן כל כך קיצוניות לאוזניים של היהודים כאן, שאנחנו מרגישים כמו בני דת אחרת".

התחזית של שטיינלוף ביחס לישראל וליהודים בארצות הברית קודרת. "השחיתות והאחיזה החזקה שיש לחרדים על התהליך הפוליטי בישראל, וכן טשטוש הגבולות שבין דת ופוליטיקה, מאיימים על ישראל ועלינו כאן בארה"ב", הוא אומר.

רבים בישראל אינם רואים עין בעין עם שטיינלוף – הן במערכת הפוליטית, הן בממסד הדתי, והן בציבור, שהורגל לכך שאירועים קריטיים בחייו נשלטים על ידי הרבנות.

אבל על דבר אחד מסכימים כמעט כולם: הברית ההיסטורית בין ישראל לבין הקהילה היהודית החשובה בארצות הברית הגיעה לנקודת רתיחה קריטית.

לפרופ' עמיחי כהן יש תובנה מפתיעה על בית המשפט העליון, הפוכה כמעט לחלוטין מהתפיסה המקובלת. בעוד שהימין הפוליטי סימן את בג"ץ כמעוז שמאלני, שלא לומר מעוז שמאל קיצוני ועוין, כהן טוען ששופטי העליון מגבים כבר עשרות שנים את המהלכים הגדולים והמשמעותיים ביותר של הימין הישראלי.

"בעומק ובמהות, בית המשפט העליון תמך וביצע לגיטימציה עקרונית לכל המהפכות שאיתן הימין עלה לשלטון מאז 1977", הוא אומר.

"הימין ניסה אז לקדם שלוש מהפכות: מהפכה כלכלית, מהפכה התיישבותית ביהודה ושומרון, ומהפכה שלישית – עד כמה שזה נשמע לנו היום מנותק – היא הליברליזם. המערך לא היה ליברלי בשנות ה-70, הוא היה אז בולשביקי.

"שלוש המהפכות האלה נתמכו באופן עקרוני על ידי בית המשפט העליון. ודאי שהתערבו במקומות מסוימים, אולי קידמו את הליברליזם טיפה מעבר – הימין שחרר הרבה כוחות, והייתה מחלוקת פנימית – אם כי אני לא חושב שבית המשפט הלך מעבר למה שהתכוונו דן מרידור ומיקי איתן (ממייצגי הקו הליברלי בליכוד, נ"י)״.

אתה יכול לפרט קצת על שלוש המהפכות האלה?

"מבחינה כלכלית, העליון תמך במהפכה של ההפרטה, למעט הקצה שבקצה, כשהגיעו להפרטת בתי סוהר. בכל מה שפחות מזה – בית המשפט לא התערב.

"בהתיישבות, כנ"ל. בית המשפט ביצע למעשה הליך של לגיטימציה לכל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, למעט שוב, הקצה של הקצה – מעין 'מס' שנדרשו המתנחלים לשלם – לא להתיישב על קרקעות פרטיות.

"בכל ההיסטוריה של ההתיישבות הישראלית ביו"ש, כולל סבסטיה, כמה אנשים היו צריכים לזוז מביתם בגלל בית המשפט? אולי 150 משפחות. גג. על זה מדובר. כהן אינו מזכיר כמובן את ההתנתקות, שהיתה מעשה פוליטי מובהק.

את המהפכה הליברלית מתאר כהן כך: "מפלגות הפועלים ששלטו בישראל עד לשנת 1977 לא היו ליברליות במהותן, במובן של כבוד לאדם היחיד. ביסוד תפיסתו של בן גוריון עמדה חשיבותה של המדינה, הקולקטיב. גם המרכיב של חרות וגם המרכיב של הליברלים, הם כוחות ליברליים באידאולוגיה של מפלגת הליכוד, במובן של זכויות הפרט אל מול המדינה. כך מימי זאב ז'בוטינסקי, וכך בוודאי גם בגין.

"לכן, חוקי היסוד אינם טעות או השמטה של שלטון הליכוד. הם חלק מתפיסת עולם מלאה ושלמה, שבאה לידי ביטוי, למשל, גם באישור שורה של אמנות בינלאומיות בתחום זכויות האדם דווקא תחת שלטון הליכוד. התפיסה הזו אינה מנותקת כמובן מהתפיסה הכלכלית של הליכוד, שמנהיגיו האמינו בכלכלה חופשית.

"בסוף, העליון הלך עם הימין בכל מהפכותיו המרכזיות", הוא מסכם, "ואני חושב שגם במהפכה הנוכחית שמתבצעת, שהיא סיפוח יהודה ושומרון – שקורה כבר בפועל. יהיו מגבלות מסוימות בכל מיני נקודות, אבל בסך הכל ביהמ"ש פועל בתוך המסגרת".

מנחם בגין (צילום: משה מילנר, לע״מ)

"הימין הישראלי מחובר לפופוליזם, לא לשמרנות"

כהן הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה בקריה האקדמית אונו, בה גם כיהן כדיקן בית הספר למשפטים. טענתו על הגיבוי שנותן העליון לימין הפוליטי אינה היחידה הסותרת הלוך מחשבה נפוץ. במאמר שפרסם לפני שנה הוא קבע נחרצות: "ממשלת ישראל היא המוסד הנבחר החזק ביותר בעולם הדמוקרטי".

"משילות נמצאת על הספקטרום שבין הרצון לממשלה יעילה, לבין ממשלה עם יותר מדי כוח", הוא מסביר. ״אם היעילות מופעלת למטרות טובות, המשילות היא דבר מבורך – אבל כוח הוא כלי משחית.

"אין אדם בהיסטוריה שנתנו לו כוח ללא הגבלה ושלא עשה בו שימוש לרעה, בכוונה או שלא בכוונה. לכן, כשאתה חושב על משילות, אתה צריך תמיד לחשוש, לחשוב מה הסיכונים לאזרח. וזה עוד לפני שמדברים על המיעוטים.

״אין אדם בהיסטוריה שנתנו לו הרבה כוח ביד ושלא עשה בו שימוש לרעה, בכוונה או שלא בכוונה. לכן, כשחושבים על משילות, צריך תמיד לחשוש, לחשוב מה הסיכונים לאזרח״

"בנוסף, המדינה הקפיטליסטית, הליברלית, המודרנית, היא מדינה שבנויה על חופש ועל ממשלה עם פחות כוח, לא יותר כוח.

"אבל הימין אצלנו אומר: אני רוצה ממשלה עם הרבה יותר כוח. יש כאן סתירה מובנית, וזה ההבדל המרכזי בין 'השמרנות הישראלית', במרכאות כפולות, לבין השמרנות האמריקאית שהימין הישראלי מנסה להידמות לה.

"את 'כנס השמרנות' שהיה כאן, למשל, ניסו לתאר כמייצג אידאולוגיה אוניברסלית, אבל זה לא נכון. האידאולוגיה האוניברסלית של השמרנות האמריקאית, שמחוברת להרבה שמרנויות, היא לא לאומית".

כנס השמרנות שעליו מדבר כהן התקיים בשבוע שעבר בבנייני האומה בירושלים. יזמה אותו התנועה לשמרנות ישראלית, הטוענת כי האליטה לא מייצגת מספיק את הרוב השמרני בקרב הציבור. לכן, על פי התנועה, יש לטפח שיח שמרני מקומי, המשלב בין השמרנות האוניברסלית למאפיינים המקומיים – יהדות, ציונות וישראליות.

את כהן זה לא ממש משכנע: ״האידאולוגיה שהימין כאן באמת מחובר אליה היא הפופוליזם, שיש בה מרכיב לאומיות חזק. באידאולוגיה הזאת, המדינה ודאי צריכה להתערב בנושאים תרבותיים וחברתיים, גם אם לא בנושאים כלכליים. אולי זה הפתרון לסתירה".

סתירה בין משילות לשמרנות

הדברים האלה ואחרים מפתיעים מעט כשהם באים מאדם החובש כיפה גדולה.

כהן מבהיר שזו אינה כיפה של "מרכז הרב", החממה של תנועת ההתנחלויות, ושהוא למד בישיבת הר עציון שבאלון שבות, אצל יהודה עמיטל, מייסד תנועת מימד. השיוך הזה, יחד עם התמחותו המקצועית, מסייעים ליישב את הדיסונאנס.

שיקוף נוסף לגישתו היא היוזמה שהוצגה בשבוע שעבר לעיגון השוויון בחוק הלאום, שבה חבר למנהיגים מהעדה הדרוזית ואישים נוספים, בהם השופט בדימוס אליקים רובינשטיין ופרופ' שחר ליפשיץ, גם הם מהציונות הדתית.

"נתניהו תופס כל שר כמתחרה עתידי, אבל בגין ושמיר הבינו את החשיבות של כוחות רבים בתנועה ופיתחו אותם. הייתה להם תפיסה של פיזור כוח, בניית אלטרנטיבות"

החריגה מהקו הרשמי של התנועה מעידה בעיקר על כהן ועמיתיו, שהרי קרוב לוודאי שחברי הכנסת של הציונות הדתית, כמו גם שאר מנהיגי הימין, מודעים היטב לסתירה שבין המשילות לשמרנות האוניברסלית.

הם גם ודאי מודעים היטב לחולשתה של טענת "בג"ץ גנב את הדמוקרטיה", שהרי הכנסת מעבירה כ-150 חוקים בשנה, מליאת הממשלה מעבירה כ-900 החלטות, ומשרדי הממשלה שתחת השרים וראש הממשלה מקבלים אלפי החלטות נוספות.

כדי לטעון ברצינות שבג"ץ לקח לעצמו את השלטון, נדרשת התערבות במאות החלטות בשנה, זה ממש לא המצב בפועל. מאיפה, אם כן, נובעת הביקורת?

"מכיוון שהימין בשלטון הרבה שנים, ברור שבכל פעם שבית המשפט יוצא נגד הממשלה זה נגדו", מנסה כהן להשיב. "ברוב המקרים, בתי משפט כמוסדות עצמאיים לא נבחרים, זוכים לכבוד מפוליטיקאים בגלל החשש מאבדן השלטון.

"הם אומרים 'בסדר, אולי בית המשפט יגן גם עלי כשאהיה במיעוט׳. לכן מכבדים את המערכת המשפטית מלמעלה עד למטה, כולל היועץ המשפטי לממשלה, לכן מכבדים תקשורת חופשית, לכן מכבדים אקדמיה.

"ההבדל הוא שהימין כבר לא מפחד מאיבוד השלטון. וכשגוף לא מפחד יותר, אין לו יותר סיבה לכבד מוסדות לא נבחרים והם מאבדים את הלגיטימציה הפוליטית.

"אני חושב שהימין חי כיום בהרגשה – גם השמאל אגב – שזה עניין קבוע כבר".

אולי לכן ההגנה החזקה על נתניהו, מחשש שאם הוא יילך יאבד גם השלטון.

"אני לא בטוח שבצלאל סמוטריץ' או יריב לוין תופסים את זה כתלוי בפרסונה מסוימת. אני חושב שהם מנתחים דמוגרפית, שבטית, את החברה הישראלית, והגיעו למסקנה שזה הזמן שלהם. הם כבר לא צריכים את המנגנון הזה, הוא לא משרת שום אינטרס פוליטי בטווח הנראה לעין. לכן, זה לא משנה אם אהרן ברק גנב או לא גנב את הדמוקרטיה. מספיק שהוא מגביל במשהו את היכולת שלהם".

קובי אריאלי אמר בשבוע שעבר בגל"צ, שהוא רוצה לגור במדינה שבה אם הכנסת מחליטה להכחיד אותו, היא מכחידה אותו. הוא כמובן לא התכוון לעצמו, כחלק מקבוצת הרוב השולט.

"אין בעולם הדמוקרטי דבר כזה, שבו מוסד נבחר מקבל לבד החלטות קיצוניות כאלה. זה לא קיים. בשיטה שאימצנו, לא העם מחליט אלא הנציגים שבחר, והמעורבות האפקטיבית של העם נעשית פעם בכמה שנים. המעורבות הזו די פרימיטיבית, בהצבעה למקבץ רעיונות שאתה לא באמת מבדיל ביניהם.

"בנוסף לזה ישנה גם שיטת הבחירות המפלגתית, שבה אין לי קשר ישיר עם הנבחר שלי, כמו בהרבה מדינות אחרות שבהן בחירות אזוריות, ואני לא מסוגל באמת להשפיע עליו. בשיטה הזאת, הטיעון 'אני הרוב' הוא טיעון מאוד מפוקפק.

"תחשוב בצורה רציונלית מה קרה כאן בעצם. הלכו פעם בארבע שנים אזרחים והצביעו על רעיונות לא ברורים, לקואליציות שהם לא ידעו מהן, בלי שום אפשרות להשפיע על המדיניות שלהן אחרי זה. זה שהכנסת תגיד 'אני רוב העם ואני יכולה להשמיד', זה טיעון שאפשר לתקוף מהרבה מאוד כיוונים".

דוד בן גוריון (צילום: פריץ כהן, לע״מ)

הכל התחיל אצל בן גוריון

אחת המסקנות המרכזיות של כהן, היא שהשיח על בית המשפט העליון הוא הסחת דעת מהשיח הנכון, על כוחן המפורז של הממשלה והכנסת.

"זה לא במקרה הכוח הזה", הוא אומר. "בן גוריון רצה שלטון חזק של קבוצה פוליטית מאוד מצומצמת, שמסוגלת להחזיק ביד את כל המדינה בלי התנגדויות.

"למנחם בגין יש מאמרים שבהם הוא מסביר בצורה מפורשת, שהבסיס לבעייתיות בדמוקרטיה הוא שהיחידות הפוליטיות חזקות מדי. זאת לא הייתה תיאוריה. הוא כתב קונקרטית על מפא"י, שמשתלטת פה על החיים של כולם.

"לו היינו בראשית ימי המדינה והיינו חושבים אחרת על איך לבנות מדינה, היינו אומרים אולי שבית משפט זה בעייתי, אבל שצריך לעשות הפרדת רשויות אחרת. בוא נפזר קצת את הכוחות, ניתן קצת לרשויות המקומיות, נבנה נשיא עם כוח. ככה הכוח לא מרוכז אצל אדם אחד. הרי בן גוריון בכוונה לא נתן לנשיא כוח.

"מה זה בעצם רעיון הממלכתיות, שבן גוריון טבע? הוא אומר שצריך לסגור את הפלמ"ח כי הם מייצגים אלטרנטיבה של פיזור הכוח, ואני לא מוכן. הכוח צריך להיות מרוכז בידי המדינה, והמדינה זה הוא, אין אחר".

אז ההשוואה בין בן גוריון לנתניהו הולכת מעבר לשאלת אורך הכהונה.

"בהחלט. בן גוריון לא באמת חשב שהמדינה זה הוא, אבל הוא כן תפס את הצורך לרכז. בהפוגה הראשונה במלחמת העצמאות ניסתה הממשלה להקים איזו ועדה, שתבחן את ניהול המלחמה. מין קבינט. בן גוריון אמר, אם אתם רוצים אותי בראש המדינה, אני עובד בלי קבינטים ודברים כאלה. אם לא, אני מתפטר. והממשלה נבהלה אז עזבו את זה. הוא ניצח במלחמה בלי ביקורת, בלי קבינט, בלי כלום.

"את הכור בדימונה הוא בנה בלי תקצוב מהכנסת, הייתה לו קופה קטנה מתורמים שלא עברה דרך שום מוסד. בן גוריון היה דמות לא דמוקרטית במובן המקובל.

"לזכותו, ייאמר שהוא עיצב את המערכת כך, שברגע שהציבור החליט בבחירות להפוך את השלטון, המערכת התהפכה. הוא לא יצר מערכת שמקבעת את השלטון גם כשהעם מחליף את דעתו, שזה הסיכון הגדול".

עמיחי כהן (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

מעניין שמנחם בגין, שסבל מהמצב הזה, לא ביצע רפורמה משטרית כשנבחר.

"זה נכון, אבל בגין כיבד מאוד מוסדות שלא הסכימו לדעתו, ובמובן זה הוא היה דמוקרט. היום מדברים על זה ככישלון, איך קרה שהימין בשלטון מאז בגין ולא ביצעו מהפכות באקדמיה, בבית המשפט. זה נתפס כאילו בגין לא היה מספיק חזק. מי שאומר את זה לא מעלה בדעתו שזה היה עיקרון, לא טעות.

"זה היה נכון גם פנים ליכודית. נתניהו תופס כל שר כמתחרה עתידי, אבל בגין ושמיר הבינו את החשיבות של כוחות רבים בתנועה ופיתחו אותם. הייתה להם תפיסה של פיזור כוח, בניית אלטרנטיבות, והרבה כוחות צמחו בליכוד תחתם.

"עם זאת, בגין כן עשה דברים מסוימים. הדוגמה הכי מובהקת היא חוק המעצרים המנהליים מ-1979, שהיה ברור שמתייחס לפלסטינים. שר המשפטים, שמואל תמיר, ובגין אמרו שלא יכול להיות שבמדינת ישראל אנשים ייעצרו בלי פיקוח משפטי.

"בסוף, חוקי היסוד 'הבעייתיים' הם יצירה ליכודית, וקרו תחת שלטון הליכוד. מי שקידם אותם היה דן מרידור (שר המשפטים בין השנים 1988 ל-1992, נ"י).

"עצם המחשבה על זכויות אדם כחלק מהותי מהמשטר הישראלי קודמה על ידי אנשים בליכוד. השמאל תמך, אבל מי שהיה בשלטון היה הליכוד".

ובכל זאת, בגין לא ביצע שינויים משטריים שיבזרו את הכוח.

"פוליטיקאי שנלחם הרבה שנים להגיע לכוח, לא יפגע כל כך מהר בכוח הזה".

כתבת על החריגות של ישראל בהיעדר מגבלות מבניות. היא חריגה גם בהחזקת כיבוש, באי הפרדת דת ומדינה, באי עיגון השוויון בחוקה ובחוק הלאום החדש.

"צריך להבדיל בין מבנה השלטון שעליו דיברתי, לבין מה שאתה מדבר עליו, שהוא התוצאות שמתאפשרות במבנה השלטוני הקיים, שסובל כל מיני תופעות שמדינות דמוקרטיות אחרות כנראה לא היו סובלות.

"למשל, יחסי הדת והמדינה בישראל, שיוצרים חוסר שוויון מובהק, או חוק יסוד: הלאום. יש עוד מדינות בעולם שמוגדרות כמדינות לאום, אבל אין אף מדינה דמוקרטית כזאת שאין בה הכרה בשוויון מלא, כולל הכרה בזכויות קולקטיביות.

"זו תוצאה של הכוח הרב של הכנסת, שמאפשר לרוב מסוים – לא עצום – להעלות טענות שבסופן אין שוויון. כדי לעשות דבר כזה במבנה משטרי מבוזר יותר, היה נדרש הרבה יותר מאשר רוב של 62 מול 55, כמו בהצבעה על חוק הלאום".