בשנה שעברה עשה הבנק המרכזי של פולין מהלך שנשמע כאילו נלקח מספר היסטוריה ישן: הוא רכש זהב. לא מעט – אלא רכישה עצומה, שהקפיצה אותו לראש טבלת רוכשי הזהב בעולם באותה שנה.
נגיד הבנק הפולני לא הסתבך בנוסחאות של מנהלי השקעות, אלא ביקש עצמאות, ביטחון ויציבות בעולם עתיר אי־ודאות גיאופוליטית. מבחינתו, זהב הוא חגורת ביטחון למדינה שמבינה שהעולם בדרך לאירועי קיצון ושיש להיערך.
ואם יש מדינה שצריכה להבין מה הם "אירועי קיצון" – זו בוודאי ישראל. אלא שדווקא כאשר כמעט כל הבנקים המרכזיים בעולם שומרים או מגדילים רזרבות זהב, בנק ישראל ממשיך להתנער ממנו. או, ליתר דיוק, ממשיך לדבוק במדיניות של אפס זהב – גם כאשר מחיר המתכת חצה את רף 5,000 הדולר לאונקיה.
בתחילת שנות ה־90 מכר הבנק את כל עתודות הזהב וחיסל את המלאי. 30 שנה חלפו מאז, ובנק ישראל נותר בקבוצה מצומצמת של בנקים מרכזיים בעולם המערבי שהיתרות שלהם ריקות מזהב
למען הסדר הטוב, גם בישראל היה פעם זהב. בנק ישראל החזיק בשיאו, אי שם בשנות השישים, כ־32 טונות זהב. אחזקת הזהב אז לא נבעה מחזרה לשורשי תקן הזהב או מצורך בחסינות מוניטרית לאומית; זה היה אילוץ. דרישה טכנית של קרן המטבע הבינלאומית כתנאי להצטרפות ישראל לארגון בשנות ה־50.
בשנות ה־70 נותק הקשר בין הדולר לזהב, והמתכת הזהובה הוגדרה מחדש לא כעוגן מוניטרי, אלא כסחורה תנודתית. ואז הגיע המהלך הגדול באמת של בנק ישראל. בתחילת שנות ה־90 מכר הבנק את כל עתודות הזהב וחיסל את המלאי. 30 שנה חלפו מאז, ובנק ישראל נותר בקבוצה מצומצמת של בנקים מרכזיים בעולם המערבי שהיתרות שלהם ריקות מזהב.
במקום זאת מחזיק בנק ישראל הר של מטבע חוץ: יותר מ־230 מיליארד דולר – סדר גודל כמעט בלתי נתפס למדינה עם כלכלה קטנה יחסית. ההר הזה מנוהל כיום כתיק השקעות של גוף מוסדי לכל דבר: רוב הכסף מושקע באג"ח ממשלתיות, חלק משמעותי במניות, ונתח נוסף באג"ח תאגידיות. זו השקעה מתבקשת, אך השאלה היא מה חסר בתיק הזה – ומה המשמעות של החוסר.
בעוד שהזהב חזר בשנים האחרונות להיות נכס אסטרטגי עבור בנקים מרכזיים, במיוחד בעידן שבו מונחים כמו "סנקציות", "הקפאת נכסים", "דה־דולריזציה" ו"מלחמה כלכלית" הפכו לשפה יום־יומית, ישראל נותרת נעולה בתוך אותו סיפור ישן: הדולר יציב, השווקים תמיד מתאוששים, ו"מה כבר יכול לקרות".
לזכותו של בנק ישראל עומדות סיבות מוצקות להצדקת מדיניות אפס הזהב. בראש ובראשונה, זהב אינו נושא ריבית, אינו מחלק דיבידנד, והוא יושב בכספת ומחכה לרגע שבו הפחד בשווקים יהיה גדול מספיק כדי להצדיק את עליית מחירו.
זהב צריך לאחסן, צריך לאבטח, צריך להוביל. ואם מאחסנים אותו בחו"ל – יש גם סיכון פוליטי. כלומר, אתה קונה נכס שאמור להיות "מחוץ למערכת", אך מפקיד אותו בכספת של מערכת אחרת
בניגוד לאדם פרטי שרוכש מטבע זהב ומטמין אותו בכספת, בנק מרכזי מנהל מאזן חי ורגיש. כל דולר שנכנס ליתרות המט"ח אינו מתנה, אלא תוצאה של פעולה כפולה: הבנק רוכש את הדולרים באמצעות שקלים שהוא מדפיס.
כדי למנוע מההדפסה ליצור אינפלציה, הוא סופג בשלב השני את השקלים חזרה באמצעות הנפקת מק"מים (מלווה קצר מועד). כלומר, הוא לווה מהציבור את השקלים שהדפיס ומשלם בתמורה ריבית. במילים אחרות, הוא מייצר התחייבויות בשקלים עבור כל רכישת דולרים.
כאן טמונה הבעיה של הזהב: כאשר יש לבנק אג"ח אמריקאיות, לפחות יש לו ריבית שמכסה חלק מההתחייבויות הללו. לזהב אין. ואם מוסיפים לכך את העובדה שבנק ישראל סוחב הפסד מצטבר של יותר ממאה מיליארד שקל כתוצאה מרכישות הדולרים, אפשר להבין מדוע הוא אינו מתלהב להעמיס על עצמו נכס נוסף שאינו מייצר הכנסה שוטפת.
ואז מגיעים גם הטיעונים הלוגיסטיים. זהב צריך לאחסן, צריך לאבטח, צריך להוביל. ואם מאחסנים אותו בחו"ל – יש גם סיכון פוליטי. כלומר, אתה קונה נכס שאמור להיות "מחוץ למערכת", אך מפקיד אותו בכספת של מערכת אחרת.
יש גם טיעון חשבונאי. מחיר הזהב יכול לנוע באופן חד למעלה ולמטה, ותנודות כאלה עשויות לייצר רעש גדול בדוחות. כל אלה נימוקים אמיתיים, אך הם נימוקים של מנהל השקעות. בסופו של דבר, השיקולים של בנק ישראל אמורים להיות רחבים בהרבה משאלת הרווח וההפסד על נכסיו: תפקידו גם לייצר ביטוח מוניטרי למדינה.
מה יקרה אם התרחיש שיתממש לא יהיה עוד בגבולות של שנת שוק רגילה, אלא אירוע קיצון? לא משהו הוליוודי – משהו פשוט שיכול לקרות. למשל, סין תשתלט על טאיוואן ותגרור מלחמת סנקציות והקפאות נכסים הדדיות
מה יקרה אם התרחיש שיתממש לא יהיה עוד בגבולות של שנת שוק רגילה, אלא אירוע קיצון? לא משהו הוליוודי – משהו פשוט שיכול לקרות. למשל, סין תשתלט על טאיוואן ותגרור מלחמת סנקציות והקפאות נכסים הדדיות חסרת תקדים בעולם; או שמעמדו של הדולר כמטבע רזרבה עולמי ימשיך להתערער. הסיפור של "הכול ניירות ערך" נשמע בשנים האחרונות יותר ויותר כהימור מסוכן.
וההימור הישראלי ברור במיוחד, בוודאי במצבים שבהם העולם מאיים עלינו בחרם, כפי שקרה במלחמה האחרונה. בנק ישראל מחזיק תיק יתרות שהוא כולו התחייבויות של צד שלישי – של מדינות וחברות זרות. אג"ח, מניות ומוצרים פיננסיים: כולם תלויים במערכת שמנפיקה אותם ובמערכת שסולקת אותם. אין שם נכס אחד שמתקיים גם אם המערכת עצמה מתחילה להיסדק.
זהב, לטוב ולרע, הוא אחד הנכסים היחידים שאינו זקוק ל"אישור" של אף אחד כדי להתקיים. הוא לא תלוי בהחלטה של ממשל זר ולא קשור למצב הרוח של שוק המניות ביום חמישי.
הסיפור האמיתי אינו זהב "כן או לא". הסיפור הוא איזון סיכונים. כאשר בנק ישראל מחזיק אפס זהב, הוא למעשה אומר: ישראל אינה זקוקה לביטוח מהסוג הזה. היא אינה זקוקה לנכס שמנותק מהדולר ומהמערכת הפיננסית. היא אינה זקוקה לגידור מפני תרחיש שבו העולם משתנה. היא אינה זקוקה לאופציה ליום שבו האמון במטבעות הגדולים נשחק, או שמישהו מחליט שישראל היא בעיה.
כמובן שבנק ישראל אינו צריך לרוץ מחר בבוקר ולרכוש זהב בעשרות מיליארדי דולרים – וזה גם לא יהיה צעד חכם. אך מנגד, הוא חייב לחשב מסלול מחדש בכל הקשור לגישתו לזהב
כמובן שבנק ישראל אינו צריך לרוץ מחר בבוקר ולרכוש זהב בעשרות מיליארדי דולרים – וזה גם לא יהיה צעד חכם. אך מנגד, הוא חייב לחשב מסלול מחדש בכל הקשור לגישתו לזהב, כאילו מדובר רק במתכת שהיא גחמה של משקיעים בפאניקה, בזמן שאצל חלק גדול ממדינות העולם רואים במתכת הזו פוליסת ביטוח.
בסופו של דבר, אם כמעט כל הבנקים המרכזיים המערביים מחזיקים ביטוח מפני תרחיש קיצון, ובין היחידים שמסרבים לכך נמצא דווקא הבנק שפועל באזור שבו "תרחיש קיצון" אינו תיאוריה אלא עוד יום בלוח השנה – אולי הבעיה אינה בזהב, אלא ביהירות כלפי הסיכון.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו